בן יהוידע על שבת עה.

אָמַר רַב: הַמּוֹתֵח חוּט שֶׁל תְּפִירָה בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת, וְהַלּוֹמֵד דָּבָר אֶחָד מִן הָאַמְגּוּשׁ, חַיָּב מִיתָה, וְהַיּוֹדֵע לְחַשֵׁב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב, אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ. הדקדוק ידוע מה שייכות לשלש שמועות אלו זה עם זה דנקטנהו ביחד? ונראה לי בס"ד דידוע סיבת המניעה שמנעו חכמים ללמוד מן הָאַמְגּוּשִׁי שהוא 'מין' אפילו דברי תורה, דחיישינן פן על ידי דבורו עמו ממשיך אותו לדבר אחר להסירו מאחרי עבודתו יתברך, יען כי הדיבור כוחו חזק למשוך הלבבות לקרבם זה אל זה עד שיהיו כבשר אחד , והוא ידמה לחוט שהוא מחבר שתי חתיכות הנבדלות ועושה אותם חתיכה אחת. לכך אחר הלכה זו של מּוֹתֵח חוּט שֶׁל תְּפִירָה דחייב, משום שעל ידי חוט זה מתחברים שתי חתיכות הנבדלים להיות אחד, סמך לזה הלכה שאסור ללמוד דבר מן האמגושי שהוא 'מין' דטעמו הוא פן הדיבור מחבר לב הלומד עם לב האמגושי להיות לב אחד להעבירו על דת בדברים אחרים. ומאחר דלמדנו מהלכה זו של אמגושי כוחו של הדיבור כמה הוא פועל, לכך סמך לזה הלכה דְהַיּוֹדֵע לְחַשֵׁב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב, דאתמר עליה עונש מפום רבנן דְאָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ, ולכאורה היה פה לומר מה נחשב דבר זה שאסרו לספר עמו לעונש? אך באמת מן הלכה זו דאמגושי אתה למד כוחו של דיבור, ולכן תדע שעונש זה שענשו לזה בענין הדיבור שמנעו ממנו הוא עונש גדול, כי חסרון גדול מגיע לו בזה, כי הדיבור מעלה ומוריד מפרק הרים ומשבר סלעים .

אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ. קשא הוה ליה למימר 'אָסוּר לְסַפֵּר עִמּוֹ' ועוד אם הכונה שאסור לספר עמו ממש אם כן הרי זה כמנודה ולמה יענש כל כך שיהיה נחשב כמנודה ומוחרם, ובפרט כי על הרוב ודאי זה היודע לחשוב הוא תלמיד חכם, ולמה ירדו עמו עד לחייו בדבר זה שאסרו לדבר עמו בעבור שיודע לחשוב ולא חשב? ונראה לי בס"ד אין הכונה שלא לספר 'עמו' אלא הכונה שלא לספר 'בשבחו' שלא יספרו בענייניו ומעשיו שמגיע לו שבח בהם, וזהו מדה כנגד מדה, כי בחשבון תקופות ומזלות יש שבח לישראל שנקראים בזה עַם חָכָם וְנָבוֹן (דברים ד, ו), וכיון דמאס בכבוד השבח הזה לכך לא יתכבד בסיפור שבחו, והוא על דרך שאמר הכתוב (תהלים קט, יז) וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. או יובן בס"ד דהוי מדה כנגד מדה, כי חשבון תקופות ומזלות עושה תיקון במלכות למעלה ששם הוא סוד החשבון, לכך בזה נענש שֶׁ 'אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ' כי הסיפור והדיבור הוא בסוד המלכות שלכן נקראת דיבור כמו שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק (שמות ד, י) לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי. ובזה יובן בס"ד (במדבר כא, כז) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן של תקופות ומזלות, ועל ידי כך תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן זה הגוף שנקרא 'עִיר', וְסִיחוֹן דרשו רבותינו ז"ל בגמרא סיחה נאה, כלומר עתה יבואו אז לספר סיחה נאה על גוף זה האדם המחשב. ובספר אליה רבא ז"ל (סי' ש"מ ס"ק יו"ד) שרמז עליו הרב פתח עינים ז"ל פירש בזה טעם אחר עיין שם, ולפי דבריו נראה לי בס"ד הכתוב (שיר השירים ז, ה) עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים, פירש אם עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן , שתשים עין שכלך ולבך בחשבון תקופות ומזלות, על ידי כך תזכה שתהיה נזכר בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים הוא בית המדרש מקום כנופיה של חכמים שנקראים 'רַבִּים' כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים ג, ב) רַבִּים קָמִים עָלָי, רַבִּים בתורה שנקראים רַבָּנִים, דהיינו שיאמרו שמועה מפיך, מה שאין כן הַיּוֹדֵע וְאֵינוֹ מְחַשֵּׁב אין אומרים שמועה מפיו וכמו שכתב הרב ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה יש בזה, כי כבוד חשבון תקופות ומזלות הוא בדיבור, שהוא מדבר על העתיד לבא בשמש ובירח ובכוכבים שנראין דבריו כמו נִיב שְׂפָתָיִם של נבואה, ולכן הוא לא רצה להתכבד בדיבור זה שהוא נראה בעיני ההמון כמו דבר של נבואה, לכך לא יתכבד בדיבור מצד אחרים שֶׁ 'אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ'. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (משלי יג, יג) בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ, והוא כמבואר ודו"ק.

עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (ישעיהו ה, יב) "וְאֵת פּוֹעַל הֳ' לֹא יַבִּיטוּ, וְמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ". נראה לי בס"ד כפל הלשון, פּוֹעַל הֳ' על מקריים שתהיה בגוף הארץ, הן ברעש הן בקור וחום הן ברבוי מטר, שכל דברים אלו נודעים בחכמת התכונה בחשבון תקופות ומזלות קודם שיתראו בעולם, ואומרו מַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ קאי על הרקיע, הן בלקות השמש וירח הן בגילוי כוכבים חדשים. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו פּוֹעַל הֳ' לֹא יַבִּיטוּ , על היסוד של חכמת העיבור אשר ממנו מתפשט חשבון תקופות ומזלות, והוא הסימן של בהר"ד [ ב' -יום ב' , ה' -חמש שעות, ר"ד -חלקים], שהוא סימן של המולד בשנה ראשונה של היצירה בששת ימי בראשית, שהיה בליל שני חמש שעות ומאתים וארבע חלקים מן הלילה וסימנם בהר"ד , וממנו התחלת חשבון העבור, ועל זה מורכב חשבון תקופות ומזלות. וידוע מה שכתוב בספר הברית (ח"א מאמר ד' פרק י"ד) שזה הסימן הוא שם קדוש , ויוצא מפסוקים ראשונים שבתורה בדרך נפלא יעוין שם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים כט, ד) קוֹל הֳ' בַּכֹּחַ קוֹל הֳ' 'בֶּהָדָר' שהנבואה היא קול ה' וכנגדה קול ה' בהדר, אותיות 'בהדר' שהוא סוד העבור שבו נגלים נסתרות לעיני בני אדם כמו קול ה' בנבואת הנביא. ובזה יובן בס"ד (דברים ל, יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ 'הַדָּבָר' מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. 'הַדָּבָר' הוא אותיות 'בהר"ד' שבו סוד העבור קָרוֹב אֵלֶיךָ, שזה הסוד נמסר לישראל דוקא ולכך צריך שֶׁבְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ יהיה לַעֲשֹׂתוֹ ולא תתעצל מלחשוב בו, כמו שנאמר (דברים ד, ו) כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, ובזה יובן המאמר עליו נאמר וְאֵת פּוֹעַל הֳ' לֹא יַבִּיטוּ, פּוֹעַל הֳ' [212] מספר בהר"ד [211] עם הכולל, ועל ידי כן מעשה ידיו לא ראו.