בן יהוידע על שבת סד:

כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה. יש להקשות למה נקיט 'אֶצְבַּע קְטַנָּה' דמה יתרון יש בענין הזנות ההסתכלות בין אצבע קטנה לבין אצבע גדולה? ונראה לי בס"ד אורחא דמלתא נקיט, כי היה דרכם כשלובשת האשה טבעת אחת לובשתה באצבע קטנה שלה, וכמו שכתב המשורר 'כל האצבעות שוים ולקטנה יתנו כבוד טבעת' ולכן אורחא דמלתא המסתכל יסתכל באצבע קטנה שהיא מקושטת בטבעת. ומה שאמר כְּאִלּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתֻּרְפָּה , היינו כי בשמים ידונו כיון דמסתכל לזון עיניו מן הערוה אם היה מזדמן לפניו מקום התורפה היה מסתכל בו גם כן, ולכן חושבין לו כאלו הסתכל שם.

מִפְּנֵי מַה מָּנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ, עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים. מקשים כיון דמעשה שהיה כך היה, שהביאו מאלו ומאלו ומה הוה ליה קרא למעבד, וכי יצטרך לזה פסוק בפני עצמו ולזה פסוק בפני עצמו? ויש מתרצים דהוקשה לו למה פרט אותם, כיון דאמר אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב (במדבר לא, נ) סגי בהכי, וזה אינו תירוץ כלל, דהא רב ששת לא אמר 'מִפְּנֵי מַה פָּרַט' אלא אמר למה מנה אלו עם אלו? ונראה לי בס"ד, רוצה לומר כיון ד 'טַבַּעַת' הוא תכשיט של אצבע שהוא מקום גלוי יותר מכולם, הוה ליה להזכירו ראשונה עם תכשיטי חוץ, ואחריו ה 'צָמִיד' שהוא של זרוע, ואחריו 'אֶצְעָדָה' שהא סוף הרגל, שגם זה הוא בכלל חוץ אלא שהצמיד הוא חוץ יותר והטבעת הוא חוץ יותר ויותר, ואחר אצעדה יזכיר תכשיטין שבפנים, שהם 'עָגִיל' שהוא דְפוּס שֶׁל דַּדִּין לדעת רבי אלעזר שהוא מקום צנוע הודה של אשה, ואחריו ה 'כוּמָז' שהוא לפנים יותר, וזה ששאל מִפְּנֵי מַה מָּנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ הוא הַטַּבַּעַת שהוא של חוּץ ביותר עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים שהם עגיל וכומז שהניחו סמוך לעגיל וכומז, והשיב לוֹמַר לְךָ וכו'. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר, כיון דתכשיטין שבפנים נזכרו בכתוב באחרונה, הכי הוה ליה למימר 'לָמָּה מָּנָה תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ'? ובזה מובן שפיר כי הוא כל קושיתו על 'הַטַּבַּעַת' שהיא משל חוץ שלא מנה אותה בסדר הראוי לה.

עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד. יש להקשות מהיכן 'בָּא' ולמה נקיט בלשון זה? ונראה לי בס"ד דגבי מורא תלמידי חכמים אמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יז:) עד שבא רבי עקיבה ולימד אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים י, כ) לרבות תלמידי חכמים, ופירשו רבני אשכנז ז"ל עד שבא מן השמים אחר שעלה בעליית הפרדס עם בן עזאי ובן זומא ואלישע וראה שם דהענישו את מלאך מט"ט על אשר לא קם מקמיה אלישע. ובזה נתברר יותר מורא תלמידי חכמים עד היכן מגיע! ולכך נתעורר לדרוש דרשה זו את לרבות תלמידי חכמים עד כאן דבריו. אך אעיקרא דמלתא יש להקשות מה טעם יש להשוות כבוד בשר ודם לכבוד המקום? אמנם הטעם מפורש בספרי המפרשים שגם זה הוא כבוד המקום, יען כי החכם הוא מורה חוקי האלהים ותורותיו ומודיע לעם הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, ואם לא יהיה לו כבוד ביותר נפיק מזה חורבא לקיום התורה והמצות שלא יהיו דבריו נשמעים אצל ההמון, ועתה מדבר זה אנחנו למדין טעם נכון אצל אשה נדה להתיר לה הקישוט בימי נדתה, כדי שלא תתגנה בעיני בעלה ויגרשנה בעלה. ולזה אמר עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא מן השמים ודרש דרשה להשוות כבוד תלמידי חכמים לכבוד שמים, שאז לימד לנו גם דבר זה להתיר הקישוט בנדה כדי שלא תתגנה, כמו שמצינו היתר להשוות כבוד תלמידי חכמים לכבוד שמים כדי שלא יתגנה בעיני ההמון ויהיו דבריו נשמעין. ועוד נראה לי בס"ד, דרבי עקיבה היה תחלתו עני שהיה כמה שנים בתחלת ימיו מסוג העניים, ואחר כך בא ונכנס עם סוג העשירים, ומצינו אחר שנתעשר היה מכבד את אשתו בתכשיטין יקרים מה שלא עשו זאת שאר חכמים, כי אפילו אשתו של רבן גמליאל שהיה נשיא ועשיר גדול נתקנאת ממנה, ואמרה לבעלה אתה נשיא וגדול איך לא תעשה לי כמו שעושה רבי עקיבה לאשתו?! ועוד אמרו רבותינו ז"ל דאמרו לו תלמידיו רבינו ביישתנו במה שאתה עושה כל כך לאשתך! ומאחר שהיה נותן כבוד לנשים לכך שם על לבו לדרוש ולתת טעם בתכשיט הנשים גם בימי נדתה, כי התכשיטין הם כבוד האשה. וזה שאמר עַד שֶׁבָּא בסוג העשירים שאז היה נזהר בכבוד הנשים, ואז לימד הלכה זו הנותנת כבוד ויקר לנשים.