בן יהוידע על שבת סד.

דָּבָר הַמֵּבִיא לִידֵי גִּחוּךְ. פירוש 'ליצנות' והכונה כי הרואה תכשיט זה ביד אדם אחר עושה בו ליצנות, כיון שהוא תכשיט של 'אותו מקום' ורבא שפירש 'כּוּמָז' כָּאן מְקוֹם זִמָּה הכונה הרואהו מהרהר בזנות שיצייר מקומו נגד עיניו.

שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקוּלְכֶם הָרִאשׁוֹן. פירוש רש"י 'מעשה שיטים' וקשא והלא אותם שזנו בשיטים כולם מתו, ואלו היו צדיקים גדולים והובררו על פי ה'? ועוד אמאי נקיט זה על 'וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה' והלא הקרבן הביאו אחר שהרגו כל הנקבות ופסוק 'וַיִּקְצֹף' הוא קודם? ונראה לי בס"ד 'קִלְקוּלְכֶם' קאי על מה שהחיו הנקבות ועברו על דבריו שצום כששלחם להרוג הכל, ולכן עתה אחר שהרגו הנקבות שהביאום ובאו להביא קרבן, אמר להם שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקוּלְכֶם ? שגם בפעם הזאת שצויתי אתכם שתהרגו כָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב גם כן עברתם והשארתם מהם נשים שלא הרגתם אותם, ולכן הביא על פסוק 'וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה' ללמדנו בקלקולכם קאי על דבר זה שקצף עליו משה.

אִם מִידֵי עֲבֵרָה יָצָאנוּ, מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ. יש להקשות על עבירה עצמה שהיא מעשה בפועל מה שייך בה ספק כדי שאומרים 'אִם' שהוא לשון ספק דכל אחד יודע בעצמו אם עשה מעשה עבירה, ולא אפשר לומר שעשה ושכח, והוה ליה למימר בפשיטות מִידֵי עֲבֵרָה יָצָאנוּ אֲבָל מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ? ונראה לי בס"ד שיש שני מיני הרהור אחד בהסתכלות שזנו עיניהם מן הערוה, וזה איסור גדול במעשה כמו שכתבו הרי"ף ופתח עינים ז"ל, אך זה נקרא 'יְדֵי עֲבֵרָה' שממנו נמשך האדם לעשות עבירה ממש שמתגרה בו היצר הרע, ובזה הם מסתפקים כיון דלא הוה מעשה ממש אלא רק ראיה בהסתכלות, דאפשר שהסתכלו וזנו עיניהם ולאו אדעתייהו. והשני הרהור שהוא מן ראיה בלתי הסתכלות, אלא דרך העברה בעלמא שלא זנו עיניהם כל כך, וזה בודאי היה להם, כי אי אפשר לומר שלא ראו אותם אפילו ראיה מועטת בעלמא, וזה נקרא 'יְדֵי הִרְהוּר' שזה הראיה המועטת אפשר שימשך ממנה האדם להרהור גמור שהוא ראיה בהסתכלות שזנו עיניו מן הערוה, ועל זה אמרו מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ בודאי.

מִפְּנֵי מָה הֻצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה. יש להקשות למה הוצרך לומר 'שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר'? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל קודם שעברו הירדן לא היו נענשים הצדיקים על עונות אחרים מדין ערבות, וכמו שכתב רש"י בפסוק (דברים כט, כח) הַנִּסְתָּרֹת לַהֳ' אֱלֹהֵינוּ וכו', עיין שם. ואיתא בספרי בפסוק וַיִּמָּסְרוּ (במדבר לא, ה) מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים שהיו שקולים כפנחס, גם אמרו בגמרא שלא היה בהם אפילו מי שהקדים תפילין של ראש לתפילין של יד, ולכן שואל מִפְּנֵי מָה הֻצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה? 'אוֹתוֹ הַדּוֹר' דייקא, שלא נתחייבו עדיין בעונות אחרים והם היו צדיקים גמורים, אבל אם היו בדור אחר לא הוה קשיא ליה, דיש לומר הוצרכו בשביל שנתחייבו בשל אחרים מכח ערבות. והשיב בשביל שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם , שהזנת העין היו אנוסים בה מחמת ראיה, ובשביל עצמם הביאו שנסתפקו אולי זָּנוּ עֵינֵיהֶם. והא דנקיט לשון הֲזָנָה עיין מה שכתב רש"י ז"ל [לשון מזון שנהנו במראית העין] , ומה שכתב עליו מהרש"א ז"ל [ופרש"י זנו מלשון מזון ואין צורך דיש לפרש מלשון זנות ממש דהיינו מהרהור עבירה של זנות.] עיין שם. ונראה לי יבא לשון זה נכון על פי מה שכתבו המקובלים ז"ל המסתכל בנשים נקרא גם כן מזנה , ולכך ברא הקב"ה עוף ששמו בַּת הַיַּעֲנָה אשר בת זוגו מתעברת בראיה בלבד, ולכן 'הַיַּעֲנָה' אותיות 'הַעֵינָהּ' שפועלת בראיה, בלבד עד כאן דבריו. ולכן אמרו כאן שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה.