בן יהוידע על שבת סב:

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶן עֲרֻמִּים מְגַדֵּף בָּהּ רַבִּי אַבָּהוּ אִי הָכִי, הַיְנוּ דִּכְתִיב: "לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים". קשא לרבי יוסי ברבי חנינא איך סלקא דעתך למדרש מפני דמשתינים ערומים, דמה יענה לקושית רבי אבהו? ונראה לי בס"ד דגם רבי יוסי ברבי חנינא איירי בהיכא דהוו מטותיהם סמוכין זה לזה דכל אחד כאשר קם להשתין ערום נגלית ערותו לנשים השוכבים בשאר מטות, וכן הנשים גם כן קמים להשתין ערומים ונגלית ערותם לאנשים, ונמצא יצר הרע מתגרה באנשים ובנשים, והרי דבר זה אבזריה דעריות, ולהכי כתיב (עמוס ו, ז) יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים, ורבי אבהו מגדף במאמר זה, דנקיט בסתם דאינו מפורש שמטותיהם סמוכים. ומה שאמר רַבִּי אַבָּהוּ דְּמַחֲלִיפִים נְשׁוֹתֵיהֶן נראה לי בס"ד דיליף לה מן (עמוס ו, ד) מִטּוֹת שֵׁן, דמפרש 'שֵׁן' לשון שינוי, כי שורש 'שינוי' שן, כלומר כל אחד משנה מטתו במטת אשת חבירו. גם עוד נראה לי המטה עצמה היא כינוי לאשה, ולזה אמר מִטּוֹת שֵׁן לשון שינוי, רצונו לומר משנים ומחליפים את הנשים זה עם זה, גם יש לומר שֵׁן ראשי תיבות ש תי נ שים, רצונו לומר ששוכבים על מטות שתי נשים שהם אשתו ואשת חבירו.

אֲנָא מָשָׁאִי מְלָא חָפְנָאִי מַיָּא וִיהָבוּ לִי מְלֹא חָפְנָאִי טִיבוּתָא. נראה לי בס"ד כל זה באותיות 'מַיִם' שהוא ראשי תיבות ביושר 'מ ילא י דיו מ ים' ולמפרע ראשי תיבות 'מ ילא י דיו מ בורך' כלומר אם מלא ידיו מים אז יהי' מילא ידיו מבורך. ועוד נראה לי בס"ד היד עד פרק אחרון יש בה טו"ב [17] פרקים, לכך יהב ליה 'טוב' כנגד כל פרקי היד. או יובן בס"ד דידוע דט"ו [15] תיבות של ברכת כהנים יש להם רמז באצבעות וכף שיש בהם ט"ו פרקים, שהכף משלים תיבה אחרונה של שלום, ולזה אמר מָשָׁאִי מְלָא חָפְנָאִי מַיָּא וִיהָבוּ לִי מְלֹא חָפְנָאִי טִיבוּתָא ששם רמוז טיבותא דברכה.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲנִיּוּת...וְהַמְּזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. הנה דורשי רשומות אמרו רמז לדבר ע ל נ טילת י דים ראשי תיבות 'עָנִי' עד כאן דבריו. ונראה להוסיף עוד ברמז הנזכר ע ל נטיל ת ידי ם סופי תיבות 'לְמֵת' פירש עני הדומה למת.

וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו. יש להקשות מאי הפרש בין בפניו בין שלא בפניו לענין זה? ונראה לי בס"ד על דרך שאמרו על פסוק (ישעיהו ל, כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ, שכל אחד יש לו קוין כמו צינורות פתוחין ב'פניו' ואם התלמיד יראה בפנו רבו יקבל הארה בקוין של פניו מן קוין של פני רבו, וכן הענין באיש ואשתו שהאשה היא מקבלת מבעלה ולכן חיבורם זה עם זה הוא פנים כנגד פנים, ואם תקללו בפניו אז קוי פנים שלו הפתוחים יקבלו הבל הקללה ממנה ופועל הבל זה להרע לו בעניות בר מינן, הפך הברכה שהאדם מתברך מאשתו כדכתיב (בראשית יב, טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ.

וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו, אָמַר רָבָא: עַל עִסְקֵי תַּכְשִׁיטֶיהָ, וְהַנֵי מִילֵי הוּא דְּאִית לֵיהּ וְלָא עָבִיד. הקשה מהרש"א ז"ל הא ודאי דאיירי ב'אִית לֵיהּ' כי אם לית ליה והוא עני כבר לא שייך למימר ביה שמביאו לידי עניות עיין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל ברמז הברייתא דברכות (דף ג.) שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה וכו', דכל שלשה הנזכרים הם רמז על האשה, דיש נשים דרכם לצאת חוצה מחצר לחצר ומדברים בגנות בעליהם, לומר שהם קמצנים ואין מביאים צרכיהם ותכשיטיהם ומתרעמים עליהם ומחרפים אותם, ואלו ידמו לְכְּלָבִים צוֹעֲקִים בלילה בחוץ ברחובות! ומין הב' ידמו לְחֲמוֹר נוֹעֵר , כי החמור עומד בלילה בתוך הבית ושם נוטר, כן אלו אין דרכם לצאת חוצה ולחרף אלא הם צועקים בתוך ביתם לפני בעליהם, וקורין הַב הַב ומחרפין ומקללין בתוך ביתם! ומין הג' הם נשים חכמניות הטובים שאין צועקים על צרכיהם לפני בעליהם, אלא יבקשו מבעליהם צרכיהם בנחת בלי ישמע קולם, וגם לא יבקשו הכל בבת אחת אלא מעט מעט, כי יום זה תאמר לו על מלבוש פלונית, ויום אחר על מלבוש פלונית, בהדרגות מעט מעט כדי שלא ירגיש ברבוי ההוצאות, וזו עושה כמו תִּינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ שהוא יונק בנחת, שאין נשמע קול לעיסה שם, וגם הוא יונק מעט ואינו אוכל סעודתו בבת אחת, ולזה אמר מִשְׁמָרָה שְׁלִישִׁית תִּינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ וְאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ, רצונו לומר כמו התינוק שהוא יונק משדי אמו בנחת וגם מעט מעט, כן האשה מספרת עם בעלה על תכשיטיה וצרכיה בנחת בלתי ישמע קולה, וגם מעט מעט שאינה מבקשת הכל בבת אחת עד כאן דבריו. ולזה אמר כאן שמקללתו על עסקי תכשיטיה שרוצה הכל בבת אחת ולא תרצה שיעשה לה מעט מעט, וכיון שאין מביא לה כרצונה בבת אחת מקללתו, וקאמר הַנֵי מִילֵי הוּא דְּאִית לֵיהּ וְלָא עָבִיד , פירוש יש לו יכולת להביא הכל בבת אחת ואינו מביא לה כרצונה ולכך מקללתו, הנה על זה אמרנו שקללתה גורמת לו עניות. אבל אם הוא באמת אין לו יכולת להביא כל צרכיה בבת אחת, ורק יוכל להביא בהדרגות בזה אחרי זה, אין קללתה גורמת נזק של עניות כי אין עליו אשמת דבר בכך.

מַאי דִּכְתִיב: (ישעיהו ג, טז) "וַיֹּאמֶר ה': "יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן" שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה. פירוש אם כפשוטו דקאי על גאוה, למה הקפיד על נשים טפי מאנשים? אדרבה האנשים אשמים בזה יותר, ואומרו אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, אֲנְשֵׁי שַׁחַץ הָיוּ, פירוש גאוה וגסות הרוח, ולכן כאשר מדברים זה עם זה בדברי כיעור מדברים ברמז, שאם יאמר לחבירו במה שמשת באשת שחורה או לבנה, כחושה או שמנה וכיוצא בזה, יקפיד מחמת גאותו שמדבר לו זה דבר שהוא גנאי אליו בפני בני אדם, וגם זה המדבר עצמו אינו רוצה להראות בפני בני אדם שהוא לייצן, ולכך מדבר עמו ברמז, ולכן אמר בישעיהו (כח, יא), כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה, והיינו מפני שהיו אֲנְשֵׁי שַׁחַץ שמדברים בְּלַעֲגֵי שָׂפָה כאמור בגמרא, לכך גם דברי הנבואה מדבר עמהם בתערובת לעג ושפה אחרת.