בן יהוידע על שבת לא:

חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דַּרְתָּא וְתַרְעָא לְדַרְתָּא עָבִיד. הא דקרא עליו לשון 'חֲבָל' נראה לי בס"ד, כי התורה נקראת חָלָב, דכתיב (שיר השירים ד, יא) דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ ופרשתי בס"ד הטעם, כי היא שמונה דרגין של מותר ואסור וטמא וטהור וכו', ועוד ראשה ב' ומסיימת בלמ"ד הרי אותיות 'חָלָב' ואם אין יראה תהפך ה 'חָלָב' ל 'חֲבָל' לכך אמר חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דַּרְתָּא וְתַרְעָא לְדַרְתָּא עָבִיד.

דָּרַשׁ רַב עוּלָא: מַאי דִּכְתִיב: (קהלת ז, יז) "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה" וְגוֹ', 'הַרְבֵּה' הוּא דְּלָא לִירְשַׁע, הָא מְעַט לִירְשַׁע? אֶלָּא,מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף, יַחֲזֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף. קשא אמאי אצטריך להביא המשל, ומה בא לחדש במשל הלא זה הוא פשוטו של מקרא? ונראה לי בס"ד דהמקרא מוקשה, למאי אצטריך המקרא ללמדנו דבר זה שאל יוסיף, הלא זה דבר פשוט הוא! ולכך הביא המשל כדי לפרש המקרא על פי מציאות המשל, כי במשל נקט אָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף , הנה זה אפשר שיעשה סברא לעצמו ויאכל עוד, באומרו כיון דבלאו הכי רֵיחוֹ נוֹדֵף אינו מוסיף ריח יותר באכילה שיאכל עוד, אך זה אינו, כי הן אמת עתה לא יש תוספות כיון דריחו נודף, אך לבסוף יש הפרש, שאם לא היה אוכל עוד היה נפסק הריח ממנו אחר שש ושבע שעות, אבל עתה שהוסיף באכילה, הוסיף בזמן, שאין הריח פוסק ממנו אלא אחר שעות יותר. וכן הענין בדבר הרשע שמזהירו הכתוב דאיירי בכהאי גוונא, דרך משל נכנס למקום אחד שהיו שם נשים מרקדים ועומדים בגילוי בשר, ובראייתו אותם באו לו הרהורים רעים בלבו, אם יגש היצר הטוב לומר לו קום ברח וצא מן המקום הזה, ולא תראה מראות רעים כאלה, הנה אז יבא היצר הרע ויאמר לו למה תצא כבר, נד ולד שראית הנשים ונתמלא לבך הרהורים רעים, ואם תשב עוד מה תוסיף רע עוד על מה שיש בלבבך, הרי דברי יצר הרע אלו הם כמו שאמר האוכל שׁוּם בראשונה, באומרו כבר אכלתי וריחי נודף ומה תוספות יש אם אוכל עוד? אך באמת אלו דברי הבל הן! שאם יאריך בראית הרעה זמן יותר, יתאחזו הרהורים רעים בלבו יותר, ולא יסתיר מדעתו אחר שיצא במהרה, אלא ישארו בלבו יום או יומים, וכמו שאמר באותו שאכל שׁוּם, ובא לומר שעל זה האופן וכיוצא בא הכתוב ללמד אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּן לָרְשָׁעִים, שֶׁאֵינָן חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין מִיּוֹם הַמִּיתָה, אֶלָּא שֶׁלִּבָּם בָּרִיא לָהֶן כְּאוּלָם. הדקדוק ידוע. ונראה לי בס"ד, על פי מעשה שהלך בן מלך אחד אצל מלך אחר לעיר רחוקה לטייל שם, ועשו לו סעודה ומשתה גדול והביאו לו כל מיני זמר, אך קודם ששתו הביאו אדם בדמות מת, ונתעסקו בו לפני המסובין בכל צרכי מיתה וקבורה בתוך המסיבה לעיני כולם, ואחר שגמרו עסק זה התחילו בשתיה וניגונים, ויתפלא בן המלך על הדבר הזה וישאל על זאת, מה טעם יש במנהג הזה? אמרו לו כדי שיזכרו המסובין מיתת האדם, ויראו שסופו הולך לקבר ואין בידו כלום מטוב עולם הזה, לכך מראין להם דבר זה עתה, כדי שעל כן יזדרזו בשמחה ובשתיה יותר בעוד שיש לְאֵל יָדָם לַעֲשׂוֹת! והוא הדבר שגינה הכתוב מדת הרשעים ומנהגם, לומר (ישעיהו כב, יג) אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת. נמצא יש זוכרים המיתה כדי לעורר בלבבם תאות עולם הזה כמשתה ותענוג ביותר, ולזה אמר לֹא דַּיָּן שֶׁאֵינָם חֲרֵדִים , אלא גם עושין זכרון המות, כדי שיהיה זכרון זה סיבה להרבות תאותם! ולכן דרש רַבָּה שֶׁמָּא תֹּאמַר: שְׁכוּחָה הִיא מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: (תהילים מט, יד) "וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה, רצונו לומר אדרבה זוכרים אחריתם כדי שיהיה להם רצון יותר בתענוגי עולם הזה. ומ"ש ' חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין' נראין לי חֲרֵדִין על עצמן פן גם עליהם יעבור כוס זה, וכמו שנאמר(קהלת ז, ב) וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, ומ"ש וַעֲצֵבִין היינו על מה שקרה לזה המת שנעדר מן העולם:

יוֹדְעִין רְשָׁעִים שֶׁדַּרְכָּם לְמִיתָה, וְיֵשׁ לָהֵם חֵלֶב עַל כִּסְלָם. נראה לי בס"ד, כְּלָיוֹת עולה [466] תס"ו, ותניח על תס"ו אות [40] מ"ם שהיא מספר [40] חֵלֶב יהיה [506] סמו"ת , שהוא לשון סמוי עינים, גם הוא ס ' מות [506] רצונו לומר חלק ששים מן מות, גם הוא אותיות מסות לשון מסה ומריבה. ועוד נראה לי אם תצרף אות למ"ד ויו"ד של כְּ לָי וֹת לעשותם אות אחת יהיה מהם אות מ' , ואז 'כְּלָיוֹת' יהיו מכו"ת , וזה אות מ' שנעשה בו הכליות למכות הוא מספר [40] חֵלֶב .

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם, עַל עִסְקֵי דָּם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם. יש להקשות אמאי אצטריך לפרש שיעור דם הנפש שהוא 'רְבִיעִית' לימא סתם דָּם נָתַתִּי בָּכֶם? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב נחלת בנימין ז"ל (מצוה קכ"ז) שיעור משקל דם הנפש הוא ח"י דינרים, וכל דינר ששה מעין, וכל מעה ד' איסרין, נמצא משקל דם הנפש [6×4×18=432] תל"ב איסרין כמנין 'תֵּבֵל' [432] ע"כ עיין שם. נמצא לפי דבריו צריך לומר משקל 'רְבִיעִית' דנקיט הכא אינו רביעית דעלמא, אלא רביעית זה משקלו עולה תל"ב [432] איסרין, ואפשר דקרי ליה 'רְבִיעִית' מפני כי תל"ב איסרין אלו הם י"ח דינרים שהוא רביעית מספר שם הוי"ה במילוי יודין שעולה ע"ב [72÷4=18] . ונראה לי בס"ד הטעם שעשה הקב"ה משקל דם הנפש תל"ב כמנין 'תֵּבֵל' להורות כי הארץ הלזו המובחרת הנקראת תֵּבֵל לא נבראת אלא בעבור האדם, ואינה מתקיימת אלא על ידי אדם אשר דם חיותו 'תלב' כמנין 'תבל'. וידוע מה שכתב פתח עינים בשם מהרח"ו ז"ל [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] שטומאת הנדה באה מכח זוהמת הנחש, ולכן בלידת נקבה הכל עצבין אפילו המלאכים , מפני שהנקבה היא כלי מוכן לחלאת זוהמת הסיטרא אחרא על ידי דם נדתה (וכמו שכתב על מ"ס נדה פ"ג עיין שם) ומאחר שדם הנדה בא מכח זוהמת הנחש הוא מטמא את האדם שהוא יקר הנבראים אשר התבל נבראת בעבורו וקיימת בעבורו. וזה שאמר רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם , נתן שיעור לרמוז על מעלת האדם הנוכחת מן השיעור הזה של רביעית שהוא תלב [432] כמנין 'תֵּבֵל' ורצונו לומר מאחר שֶׁרְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם להורות שהתבל נברא בעבורכם וקיים בעבורכם על כן נמצא קדושים אתם וצריכין להתרחק מן הזוהמא הנמשכה מסטרא אחרא, ולכך עַל עִסְקֵי דָּם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם , כי לפי מעלתכם צריכים להיות טהורים ומובדלים מטומאה הבאה מזוהמת הסטרא אחרא.