בן יהוידע על שבת לא.

מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁהִמְּרוּ זֶה עִם זֶה, אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל, יִטֹּל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. הנה מצינו כזאת גם אצל דוד המלך ע"ה שהיו מקניטים אותו בדברים, כמו שאמרו בירושלמי על פסוק (תהלים קכב, א) שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית הֳ' נֵלֵךְ, מלמד שהיו הולכין ועומדין אצל חלונותיו של דוד ואומרים לו דוד! מתי יבנה בית המקדש? מתי בֵּית הֳ' נֵלֵךְ? ואף על פי שהם באים לקנתר ולהכעיס אותי אני שמח עיין שם. נמצא היו באים לביתו כדי להכעיסו הן במה שקורים אותו בשמו כמו שאר המון העם, והן במה שהיו אומרים דברים מוכחין דקצים בחייו, והוא מרוב ענותו לא היה כועס, והנה בודאי אלו הבאים ומדברים דברי הכעסות הם מסכנים עצמם, שאם היה רוצה עושה בהם משפט חרוץ על אשר זלזלו בדברים אלו, ומי יסכן עצמו בשביל מילי בעלמא?! על כן מוכרח לומר שגם אלו היו עושין כמו זה האיש אשר המרה עם חברו להכעיס את הלל ליטול ת' זוז, וכן הם היו עושין ביניהם כי רבים יודעים שדוד המלך ע"ה היה עניו גדול והיו אומרים שלא אפשר להכעיסו, וְאֵילוּ אומרים שאפשר והיו ממרים ביניהם והיו מפסידים בכך! ואם כנים אנו בהשערה זו הנה בזה מובן הכתוב (תהלים כב, יט) יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל, 'בְגָדַי' רצונו לומר עונותי כמו בָּגְדָה יְהוּדָה (מלאכי ב, יא), ובעלי לשון הרע לוקחים העונות של אדם המספרים עליו , גם הענוה נקראת לבוש כמו שאמר התנא (אבות ו, א) וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וזה שאמר 'יְחַלְּקוּ בְגָדַי' רצונו לומר עונותי להם! גם מלבד לשון הרע שמספרים עלי עוד עַל לְבוּשִׁי היא הענוה שלי יַפִּילוּ גוֹרָל , זה אומר דוד עניו ולא יתכעס. וזה אומר אני אכעיסו ואינו עניו כאשר תחשוב ועל זה מטילים גורל להמרות ביניהם. ולזה אמר (תהלים קכה, ג) כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים, פירוש על גורל שעושין בשביל הצדיקים להכעיסם או להכשילם באיזה עון.

יִטֹּל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. נראה לי בס"ד שבחרו בסך זה דידוע שיש בסטרא אחרא ארבע מאות כח בסוד (בראשית לב, ז) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ ועיין בר"ח. ולכן השטן שם בלבם להמרות בסך זה שהוא מכוון כנגד ת' כחות של סטרא אחרא, שחשב שיתגבר זה מכוחם ויוכל להכעיסו. אך לא ידע שהקדושה גברה ולא נתכעס, ובזה שיבר והחליש כח ת' כוחות דסטרא אחרא. ובזה יובן רמז הכתוב (משלי כח, כב) נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, רצונו לומר אִישׁ בליעל שהוא 'רַע עָיִן' [400] כמנין ת' כוחות נִבֳהָל לַהוֹן לשים בלבבם של אלו שימרו זה את זה בסך ארבע מאות זוז בחשבו שבזה יגבר ויחטיא את הלל בכעס, ולא ידע כי אדרבה חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ בדבר זה שנחלשה הסטרא אחרא וגברה הקדושה.

אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהִלֵּל חוֹפֵף אֶת רֹאשׁוֹ. הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל. יש להקשות תיבת 'מִי' אין בה צורך? ונראה לי שהוא ראהו בפנים כשעמד בפתח ואליו היה שואל 'מִי' רצונו לומר מִי אתה אמור לי כאן הלל שעשה עצמו כאלו אינו מכירו כדי להכעיסו, ואחר שֶׁנִתְעַטֵּף הִלֵּל ע"ה וְיָצָא לִקְרָאתוֹ לא דבר עד שהוא פתח בדברים וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? ובכל זאת כיון להכעיסו, אך הוא אדרבא דבר עמו בחיבה שקראו 'בְּנִי' וגם רמז לו דמוחל לו כמשפט האב עם בנו דכבודו מחול, וגם אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי, שְׁאַל רצונו לומר אף על פי שאמרת שאלה אחת יש לך לשאל הנה אני אומר לך שְׁאַל בְּנִי, שְׁאַל כמה שאלות, אי נמי שאל במילי דאורייתא שאל גם במילי דעלמא.

מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶם שֶׁל בַּבְלִיִּים סְגַלְגַּלּוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. פירוש אף על פי ששאלתך אין בה דברי תורה ולא ענין דבר אחר עם כל זה אצלי חשובה שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה, כי אני רואה שהיא ראויה להלביש בה דברי תורה, ואשיב לך עליה תשובה שגם כן יהיה בה פשט ורמז.

מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶם שֶׁל בַּבְלִיִּים סְגַלְגַּלּוֹת. מהרש"א ז"ל פירשה שרמז על העשירים שנעשה בהם תנועת הגלגל ויורדים מנכסיהם בר מינן. אך תשובת דבריו פירש כדוחק. ונראה לי דאיתא במציעא (דף קז) דעין הרע איכא בבבל טפי משאר מקומות, וידוע דאין דבר מזיק לעושר כמו עין הרע , וכל זה דוקא אם אין שם לב על דבר זה להצניע עשרו ולהסתירו מעיני בני אדם, ולכך שאלו על בַּבְלִיִּים דוקא והשיב שאין להם חיות פקחות שאין להם לבבות פקחות לעשות שמירה לעושרם שיהיה מוצנע. ומ"ש מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיִּין טְרוּטוֹת? נראה לי בס"ד, דאיתא לעיל (דף כא) 'עד דכלייא רגלא דתרמודי' ופירש בערוך בשם הגאונים עצים הם דנקראין תרמודאי עיין שם. נמצא תרמודאי הם עצים ואיתא בבתרא דף קמ"ה (קהלת י' ט') בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם, זה בעל גמרא יעוין שם. גם בלאו הכי אמרו רבותינו ז"ל אֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, ולפי זה כאן הוא קורא את תלמיד חכם בשם תַּרְמוֹדִיִּים שהם עצים. וז"ש מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיִּים שהם התלמיד חכם רכות? ועשה קוצין בדבריו אלו, לרמוז שהם רכות בעבור שהם מקבלי שוחד, דכתיב (דברים טז, יט) כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר. והשיב לו שֶׁדָּרִין בֵּין הַחוֹלוֹת , פירוש עמי ארצות שהם דומין לחול וגם הם חולין דאמרו בגמרא דבתרא (דף ח') פרענות באה לעולם בשביל עמי ארצות, וכיון דבאה פרענות בעבורם לכן התלמידי חכמים בוכין לבטל הפרענות ולכך עיניהם רכות מן הבכיה תמיד. משל לאחד נתאכסן אצל בעל הבית ובא לאכול עמו על השלחן, והיה בעל הבית אדם רע והניח בתוך קערת המרק לפני האורח מלא חפניו חרדל כתוש דק, וכאשר האורח הושיט ידו לאכול מלא את הכף מרק ונתן לתוך פיו החרדל שהוא חד הרבה, ויצחק הבעל הבית ויאמר לאורח למה אתה בוכה? ולקנתרו מתכוין לשחק בו. ויאמר האורח אני בוכה על אמך שהולידה בן רע בליעל ולא הפילתו קודם שילדתו! וכן הענין כאן זה קנתר להלל בדברים אלו, לומר שהחכמים עיניהם רכות שבא לרמוז בזה על שהם מקבלי שוחד, והלל לא אמר לו שקר הם דבריך כי עיניהם חזקות, אלא השיב לו על דרך התשובה שהשיב אותו אורח, ואמר לו שהם רכות בסיבת עמי ארצות כמוהו שמביאין פרענות לעולם. ושאל עוד מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם שֶׁל אַפְרִקִּיִּים רְחָבוֹת? נראה לי בס"ד גם בשאלה זו כיון לקנתרו ולהכעיסו בכבוד החכמים, והוא אַפְרִקִּיִּים רמז לתלמיד חכם לשון פריקה שעל ידי זכות תורתם פורקין מעל ישראל עול העכו"ם, או לשון פירוק דפורקין הקליפה מעל הפרי שהוא הקדושה, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בענין קושיות ותירוצים שדומה למשבר אגוזים ומפריד הקליפה מעל האוכל ולכן קורא אותם 'אַפְרִקִּיִּים'. ושאל מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם רְחָבוֹת? שהולכים ובאים ונכנסים בבתי העשירים תמיד, וזהו ענין 'רְחָבוֹת' שמרחבין הלוכם וכניסתם בבתי אחרים. והשיב לו מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם , פירוש שעוסקים בתורה בבתי מדרשות תמיד כל היום, שנאמר עליהם (תהלים א, ה) כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, הרי קורא הכתוב עליהם כך שהם דָּרִין בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם דאין מים אלא תורה, ורצונו לומר מאחר שדרים בבית המדרש בעסק התורה אין יוצאין לשוק לעשות עסקים שלהם בידם, לכן באים אצל העשירים כדי שידברו עמהם על עסקיהם וכדי שיעסקו בצרכיהם, ולא לאכול מפיתם הם נכנסים כאשר אתה חושב ומקנתר ומלעיג עליהם.

שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל, וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּכְעֹס. הא דלא שאל עוד כדי להקניטו בשאלות, היינו כי בתלתא הוי חזקה וכיון ששאלו שאלות של קנתור שלשה פעמים ולא נתכעס אמר אין עוד תקוה שיתכעס בכך. וגם חבירו אשר המרה עמו יעכב על ידו, כי יאמר לו די בכך ונמצאת אתה חייב לי ת' זוז, וכי מאה פעמים צריך לעשות אין לדבר סוף וכבר נתקיים התנאי בזה, ועוד קרובה כניסת שבת ואין זמן לשהות עוד ורוצה מעותיו ממנו קודם כניסת שבת. לכך לא חזר לקנתר בשאלות עוד פעם אחרת בכניסה אחרת, ורק העיז פניו בפעם השלישית הזאת לדבר קשות בפרהסייא וְאָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא הִלֵּל, שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ "נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל"? , בא לקנתר בזה באומרו שקורין אותך 'אחרים' אבל 'אני' לא אכנה אותך בשם 'נְשִׂיא' אלא בשם 'הִלֵּל' כאדם פשוט, ואמר לו לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל הפריז בבזיונו לומר בעכו"ם יִרְבּוּ ורק בישראל לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ, וגם עתה מלבד שלא נתכעס אלא דבר עמו בלשון חיבה שאמר לו בְּנִי, מִפְּנֵי מָה?

הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ כְּדַאי הוּא הִלֵּל שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. נראה לי בס"ד דידוע החוטא בכונה שבלב ומחשבה שבמוח פוגם באותיות י"ה שבשם, כי יו"ד מחשבה וה"א ראשונה כונה, וכמו שאמרו 'מוחא חכמה בינה ליבא' והחוטא בדיבור שהוא קול פוגם באות וא"ו שבשם, והחוטא במעשה פוגם בה"א אחרונה. אם כן זה האיש שחשב וכיון להקניט את הלל בדברים קשים אלו פגם באותיות י"ה וכעת שדבר אותם פגם בוא"ו, הרי כאן אותיות יה"ו והם אותיות הֱוֵי , אבל במעשה לא חטא, ולכן א"ל הֱוֵ"י זָהִיר בְּרוּחֲךָ שתזהר מעתה באותיות הֱוֵ"י שלא תחטא ותפגום בהם כאשר פגמת עתה. ואמר לו כְּדַאי הוּא הִלֵּל אין דברים אלו דברי יוהרא חס וחלילה, אלא רוצה לומר אין לי שבח במידת הענוה כי זו היא טבעית אצלי מחמת שאני בחסד וכל מי שבחינתו בחסד יהיה נח בטבע, מה שאין כן מי שהוא אחוז בגבורה טבעו יהיה קפדן, ואמרו בזוהר הקדוש הלל ושמאי דרגין דאברהם ויצחק אינון. או יובן בס"ד אותיות 'הִלֵּל' [65] רומזים למספר שם 'אדני ' [65] כנודע, וז"ש כְּדַאי הוּא הִלֵּל כלומר קדושת אותיות שמי היא המסייעת ועוזרת אותי במדה זו שלא אקפיד ואין זה מכוחי.

כְּדַאי הוּא הִלֵּל שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד. יש להקשות אם רוצה להפליג הוה ליה למימר ת' זוז ואלף זוז, או ת' זוז ועשרת אלפים זוז, ולמה נקט בחלוקה הב' ת' זוז? ונראה לי בס"ד דאיתא בספרים אמר החכם לא תחליט ולא תפסיד ודברים אלה צריכים ביאור! ופרשתי הכונה יש אדם מחליט בדעתו שירויח בעסק זה אלף זוז, והחליט כן בדעתו עד שדומה לו כאלו האלף זוז, מונחים בכיסו שאין לו בזה שום ספק כלל, ואחר כך כשעשה העסק ולא הרויח כלום הנה זה נחשב לו שהפסיד אלף זוז, מפני כי מקודם החליט הריוח בדעתו בבירור כאלו הם מונחים בכיסו. ולזה אמר לא תחליט את הנולד כדי שאחר כך לא תפסיד , שאם אתה מחליט מקודם אף על פי שבאמת לא הפסדת נחשב אצלך שהפסדת! והנה אלו שהמרו זה את זה הניחו כל אחד ת' זוז על השולחן בתנאי שאם זה ינקיט יקח אחר כך ת' זוז של חבירו עם ת' זוז שלו, ואם לאו יקח חבירו את ת' זוז שלו, אך זה שבא להקניט בודאי החליט מקודם בדעתו שיקניט ויקח ת' זוז של חבירו, והיה הדבר הזה ברור אצלו, ורואה כי אותם ת' זוז של חבירו כאלו הם מונחים בכיסו, ונמצא אחר כך כיון שלא הקניט לא הפסיד ת' זוז שלו בלבד אלא נחשב לו שהפסיד גם ת' זוז של חבירו שכבר היו מונחים בכיסו לפי דעתו, ולכן אמר לו שתאבד ת' זוז שלך ות' זוז של חבירך. או יובן בס"ד הכונה שתאבד אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז הגשמים למטה ועוד אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז הם ת' כוחות של סטרא אחרא, וקראם 'זוּז ' שסופם לזוז ממקום הקודש, כי מאחר שלא נתכעס הלל נתגברה הקדושה והפסידה הסטרא אחרא שיש בה ת' כוחות בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לב, ז) והם מספר 'רַע עָיִן' [400] , ובזה יובן רמז הכתוב (משלי כח, כב) נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זה שחשב להקניט את הלל ולהרויח ת' זוז כמנין 'רַע עָיִן', ולא ידע כי חסר יבוארנו שהוא יפסיד ונחסר ת' זוז.

וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד. יש להקשות הזכרת שמו שנית לשון יתר, שכבר אמר כְּדַאי הוּא הִלֵּל ודי לסיים ולומר וְלֹא יַקְפִּיד? ונראה לי בס"ד על פי מ"ש הרב מדרש תלפיות ז"ל כי כ"ב אותיות עם מנצפ"ך שהם כ"ז יש בהם ז' אותיות מיסוד האש ושבעה מיסוד הרוח, וששה מיסוד המים, ושבעה מיסוד העפר, ופרט אותם שם אחת לאחת, ומפורש שם דאות ה"א מיסוד האש ואות למ"ד מיסוד המים עיין שם. וידוע כי הכעס נמשך מיסוד האש והענוה מיסוד המים, ולפי זה 'הִלֵּל' שיש בו אות אחד מיסוד האש ושני אותיות כפולים מיסוד המים ראוי הוא שלא יכעוס, כי השנים מבטלים האחד כמו שאמר חד בתרי בטיל, והענוה מבטלת הכעס, ולכן הלל ע"ה דבר בזה בדרך ענוה אין זו המידה של נח הטבע שאיני כועס היא איתי מכחי ועוצם ידי, אלא כך ראוי להיות לי מצד השם שלי, וז"ש וְהִלֵּל בשביל השם שלו ראוי שֶׁלֹּא יַקְפִּיד .

יוֹמָא קַמָּא אָמַר לֵיהּ: א"ב ג"ד. לְמָחָר אַפִּיךְ לֵיהּ. פירש רש"י ז"ל כגון תשר"ק, וקשא אין זה שינוי כדי שהגוי יערער לומר אתמול לא אמרת לי? ועוד תשובת הלל שאמר לו שֶׁבְּעַל פֶּה נַמִּי סְמֹךְ עָלַי לא תבא נכון, דלמה סדר תשר"ק נחשב בעל פה וסדר אבג"ד בכתב? ומהרש"א נרגש בזה ותירוצו דחוק. ונראה לי בס"ד הכונה לְמָחָר אַפִּיךְ לֵיהּ שהחליף אותיות אבג"ד באותיות אחרים כגון א"ת ב"ש, או חילוף אמר לו ב"ם וכיוצא, שאמר לו זה האלף נקרא תי"ו וזאת הבי"ת נקראת שי"ן, או זה האל"ף נקרא למ"ד והבית נקראת מ"ם וכן על זה הדרך. ובזה עושה לו מתיבות הכתובים במקרא תיבות החדשים שאינם כתובים, וז"ש אַפִּיךְ לֵיהּ לכן ראה זה שינוי גמור, ולכן היפך זה נחשב תורה שבעל פה שהוא אינו בכתובים שבתורה, שעושה מילות חדשות ומשמעות אחרת במקרא.

גַּיְּרֵנִי, עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת. יש להקשות איך עלה על דעתו בכך מעיקרא? ונראה לי בס"ד הכונה כי העכו"ם דבוקים בדרגא דשקרא , ולכן אמרו בבתרא (דף מה) סתם עכו"ם אנס הוא שנאמר (תהלים קמד, יא) אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר, וכן אמרו בנדה (דף מה), אך ישראל דבוקים בדרגא דאמת ולכן חזקתם מדברים אמת, דכתיב (צפניה ג, יג) שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית, ועל חזקה זו סמך רבן שמעון בן גמליאל לענין דינא כנזכר במציעא (דף קז), גם ידוע מ"ש בגמרא 'אמת מלבן לבוני ושקר קאים על חד כרעא' כי קו"ף ורי"ש יש להם רגל אחת בלבד ורק אות שי"ן נתנה בראש, מפני כי המדברים שקר מוכרחים לדבר תחלה מעט אמת כדי שיאמינו בשקריהם וכמו שכתב מהרש"א ז"ל שם. והנה זה שהיה בתחלה עכו"ם ודבק בדרגא דשקר אף על פי שרצה עתה ללמוד תורה אינו רוצה לעזוב דרגא דשקר דקאים אחד כרעא, ולזה אמר לַמְּדֵנִי תּוֹרָה כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת רצונו לומר בעודו אוחז מדת השקר, וְשַׁמַּאי דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן כי התורה היא קיומו של עולם, לכך התלמידי חכמים נקראין בנאין אל תקרא בניך אלא בוניך, והבנין אי אפשר לבנותו על יסוד רעוע, וכמו שאמר החכם הָאֱמֶת יְסוֹד בִּנְיָן וְכִּזְבִּ"י בַת נְשִׁיא מִדְיָ"ן, אבל הִלֵּל אמר לו מַאן דְסָנִי לָךְ לְחַבְרָךְ לָא תַּעָבִיד , שאי אפשר שיהיה שהאדם בוחר בשקר דהא ודאי לא תרצה שאחרים משקרים בך ותשנא זאת! על כן אתה לא תשקר באחרים! ובאופן אחר נראה לי בס"ד כי העולם קיים על המצות אשר המה שלשה חלקים, הא' מצות דאורייתא, והב' מצות דרבנן, והג' הם הידור מצוה ומילי דחסידותא, ואלו הן שלשה רגלים אשר הם שלשה עמודים שהעולם קיים ועומד עליהם, וזה רצה בתחלה שילמדהו תורה על מנת שלא יתחייב לקיים המצות אלא חלוקה אחת שהם מצות דאורייתא שהם כנגד רגל אחת. ולזה אמר כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת , וְשַׁמַּאי דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן , שרמז לו כמו הבנין אינו שלם אלא בשלשה שהם 'בית' והב' 'העליה' שעל גביו והג' 'ארמון' על גבי עליה שהם תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים וכמו התיבה שעשה נח, כן צריך לשמור המצות בבנין שלם ונאה שהם דאורייתא ודרבנן וגם מילי דחסידותא. והנה לא נשתככה דעתו בטעם זה, כי יש אדם שיספיק לו דירה תחתונה ואינו אוהב לעשות בנין תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים, וכן הוא דירת הערביים יושבי אוהלים, אך הלל ע"ה השיב לו טעם אחר ואמר לו מַאן דְסָנִי לָךְ לְחַבְרָךְ לָא תַּעָבִיד. והוא דאיתא בספר וילקט יוסף בשם מאמר אסתר איברים של אדם נחלקים לשלשה חלקים , הא' איברים הכרחים שצריך האדם להם לעיקר חיותו, שהם מוח ולב וכרס וכדומה, שאם נעדר אחת מהם לא יתקיים, והב' מה שיש לו בשביל תועלת והטבה, כגון עינים ואזנים וידים ורגלים שבלעדם אפשר לחיות אך היה מציאותו קשה ורע ומר וחיי צער היה לו בהעדרם, והג' מה שיש לו בשביל יופי צורתו ואין צורך בהם לתועלת, כי היה די לתועלת בעין אחת ואוזן אחת ונחיר אחד אך עשה לו שני עינים ושתי אזנים ושתי נחירים בשביל היופי, וכמו שכתבו המפרשים עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת שיספיק לו אחת אחת, אך ה' בעל הרחמים עשה גם שניהם בשביל היופי. וכנגד זה נחלקים המצות, שגם האדם צריך לשמור המצות כנגד הטובה שעושה לו הקב"ה באיברים שבגופו, והם מצות דאורייתא העקרים, ומצות דרבנן שנתקנו למשמרת וזהו התועלת והידור מצוה ומילי חסידות כנגד איברים שבאו בשביל יופי. ולזה אמר מַאן דְסָנִי לָךְ דייקא בגופך שאין אתה רוצה שיחסר בגופך אבר מכל שלשה מיני איברים הנז' שהם כנגד המצות הנז'. ועוד נראה לפרש בס"ד כי התרה יש בה עשין ולאוין, וידוע כי העשין מתייחסים לימין שהם בסוד החסדים, והלאוין לשמאל שה"ס [שהוא סוד] הגבורות, וכמו שהאדם צריך לו ב' רגלים לילך בהם כן צריך לקיים העשין והלאוין, ולכן אמר (תהילים קיט, קה) נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ, שייחס המצות לקיום הרגלים. ולזה אמר הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת הֳ' וזה היה רוצה ללמוד התורה כולה על מנת שלא יהיה מקיים אלא הלאוין שהם שב ואל תעשה ואין בהם טרחא שהם כנגד רגל אחת, ולא יקיים העשין שבם טרחא, וְשַׁמַּאי דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן לומר כשם שאי אפשר לבנות בנין של תקרא בלתי ב' כותלים א' מימין וא' משמאל כדי שיעמיד התקרא עליהם, כן אי אפשר לעולם שיתקיים בקיום הלאוין בלבד, אבל הלל אמר לו מַאן דְסָנִי לָךְ לְחַבְרָךְ לָא תַּעָבִיד פירש כי העשין הם דברים אשר נאהבים להשם יתברך, והלאוין הם של דברים השנואים להשם יתברך, וכמו שאתה תרצה שכל אדם שאתה אוהב אותו יהיו גם אחרים אוהבים אותו, ואדם שתשנאהו תרצה שאחרים גם כן ישנאוהו, כן לְחַבְרָךְ רעך וריע אביך לָא תַּעָבִיד, שצריך לאהוב אשר אהב ולשנא אשר שנא.

דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן. נראה לי בס"ד הטעם את הראשון גער בו והוציאו בנזיפה ועם זה לא דבר כלום אלא רק דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן, היינו כי הראשון התריס לדבר גנאי שאמר לו 'איני מאמינך' אך זה לא התריס ורק בקש דבר שאי אפשר להיות, וכן השלישי, ולכך לא גער בהם להוציאם בנזיפה. והנה לפי פשט המאמר שמאי היה מתפרנס במלאכה זו , שדרכם היה לבנות הבנאי את הבית, ובעבור שכרו יביא אחד בקי לתת ערך לשכר הבנין, וזה צריך לו אמה בידו למדוד בה עובי הכותלים וארכן ורחבן, ויהיה חכם בתשבורת כי יש כותל ראשו אחד עב והולך ומתמעט העובי בהדרגות עד סופו ויש להפך, ועוד בזה יש אופנים שונים וצריך חכם גדול בקי בחשבון ותשבורת לתת ערך לכל חלק בפני עצמו, וזו היתה מלאכתו של שמאי הזקן שיהיה מעריך, ולכן תמיד אַמַּת הַבִּנְיָן בידו שבה מודד והיא כלי אומנות שלו. ובדרך רמז נראה לי בס"ד דלאו אמה ממש היא, אלא ידוע שאצבעות האדם זה סדרן גודל חסד, אצבע גבורה, אמה תפארת, קמיצה נצח, זרת הוד, וידוע שהתפארת הוא ממוצע בין החסד ובין הגבורה, אם כן האצבע היא גבורה גמורה אבל האמה היא ממוצעת, ושמאי הוא גבורה ונהג עם הראשון כפי מדה שאחוז בה, ולכך גער בו והוציאו בנזיפה, אבל עם אותם השניים לא עשה להם גערה ונזיפה ורק דחפם שנהג בהם כפי הוראת האמה, כלומר אצבע הנקרא אמה שהיא בידו דהיינו נהג בממוצע לא גערה ונזיפה ולא פנים צהובות. והא דקראה אַמַּת הַבִּנְיָן מפני כי ז"ס [זה סוד] תחתונות שהם חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] המה נקראים בלשון חכמים ספירות הבנין, בשביל שבהם נבנו סדרי בראשית בשבעת ימי בראשית.

גֵּר הַקַּל, שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ. נראה לי בס"ד זה שבא להתגייר בגודלו יש בו שני חסרונות, הא' שעברו עליו כמה שנים בהיותו בגיותו שאין לו בהם לא עשין ולא לאוין, וכנגד חסרון זה קרא עצמו גֵּר הַקַּל רצונו לומר קנקנו ריקן ולא כמו ישראל אשר קטן שבהם מלא מצות כרימון שקנקנם כבד במצות, וחסרון הב' שאין לו זכות אבות לא מצד האב ולא מצד האם, וכנגד חסרון זה אמר שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ , והיינו מַקְלוֹ אביו הזכר וְתַרְמִילוֹ אמו שהיא נקבה שמקבלת בקרבה זרע הזכר, מה שאין כן ישראל נושא עליו כמה קמעין של זכות אבות וזכות אמהות.

בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, אָמַר לוֹ: עַנְוְתָן הִלֵּל, יָנוּחוּ לְךָ בְּרָכוֹת עַל רֹאשְׁךָ, שֶׁהִקְרַבְתַּנִי תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. הא דאמר לו רֹאשְׁךָ, נקיט בלישנא דקרא במשלי (י, ו) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, וזה נמצא גם כן בראש אותיות הִלֵּל שהם דכ"ך , ובמילואם [דל"ת כ"ף כ"ף] הם במספר וּבְרָכוֹת [634] בתוספת וא"ו כי וא"ו מורה על תוספת יתירה. או יובן בס"ד כי ברכות העקריות של ישראל הם ט"ו [15] תיבות של ברכת כהנים, וראש שמו של הִלֵּל הוא ה"י [15] כי נקרא הִילֵל בתנועת יו"ד אחר ה' וכן נכתב שמו בתלמוד. אי נמי החכמה היא בראש והוא אשר נתגייר בסיבת חכמתו של הִלֵּל שהתנהג עמו בחכמה, שהניחו להיות הוא מודה מעצמו, לכך בירך את החכמה שבראשו שינוחו ברכות עליה, כי ממנה היתה תשועתו.

קַפְּדָנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי בִּקְּשָׁה לְטוֹרְדֵנוּ מִן הָעוֹלָם. קשא למה לא אמרו כזאת אלא רק אחר שנזדווגו שלשתם וכל אחד ידע מה שנעשה לחביריו, ומן הראוי שכל אחד יאמר כן על מעשה שלו קודם שידע מעשים של חביריו? ונראה לי בס"ד דכל אחד מהם בעת שלא ידע אלא רק מעשה שלו לא היה מחליט בדעתו שקפדנות שמאי בקשה לטרדו לגמרי, אלא יש ללמד זכות על שמאי ולומר הוא ראה שאין זה מתגייר גירות שלימה לכן דְּחָפוֹ והוציאו לפי שעה, כדי שאחר כך יחזור ויתחרט על דבריו ויבא אצלו מאליו. אך אחר שידע כל אחד מעשה חביריו נמצא שעם שלשתם עשה כן, ובזה מוכח שבקשה קפדנותו לטרדן, דאם עשה הדחיפה לאחד לפי שעה בלבד שחשב אחר כך יחזר אצלו מאליו, הנה כיון שראה שהראשון עשה עמו כן ולא חזר היה לו לחוש לעשות כן עוד הפעם עם השני, וכל שכן אחר שראה שעשה כן עם השניים ולא חזרו שלא צריך לעשות כן עם השלישי, אלא ודאי כונתו היתה לטרדן לגמרי. ודע כי בשלשה גרים אלו נתקיים מאמר רבותינו ז"ל שמאל דוחה וימין מקרבת , כי שמאי שמאל והלל ימין כנודע:

וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהוָה הִיא אוֹצָרוֹ (ישעיהו לג, ו). ראשי תיבות ששה תוארים אלו [ אֱ מוּנַת עִ תֶּיךָ חֹ סֶן יְ שׁוּעֹת חָ כְמַת וָ דָ עַת 101] מאה ואחד, ונראה לי לזה אמר אינו דומה שונה פרקו מאה לשונה ק"א שנבחר מספר ק"א [101] שהוא ראשי תיבות ששה הנז', והוא מספר מֵאַיִן [101] . וידוע דהגאולה תהיה בזכות המשנה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בפסוק (הושע ח' י') גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם, 'יִתְנוּ' לשון מתניתין, ולזה אמר (תהילים קכא, א) מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי, זכות המשנה שנרמזה במספר 'מֵאַיִן' יָבֹא עֶזְרִי, וז"ש (קהלת ה' ט') וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה, 'הָמוֹן' [101] מספר ק"א שבו רמוזים ששה סדרי משנה מי שאוהב ללמדם ויש לו בקיאות בהם אז לו תְבוּאָה! ומ"ש בסוף הוריות סיני עדיף דהכל צריכין למארי חטייא, ולזה אמר (תהילים מב, ה) בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג, שצריך לקרות המשנה בנעימה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק חֻקִּים אשר לֹא טוֹבִים.

נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה. הקשו התוספות בסנהדרין על זה ממ"ש רבותינו ז"ל תחילת דינו של אדם על דברי תורה, שנאמר (משלי יז, יד) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן, ואין מים אלא תורה? ונראה לי בס"ד דגם כאן שואלים על דברי תורה, כי היראה נקראת אמונה, כי היא תלויה באמונה, שאין נראית מבחוץ, וז"ש נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ 'בְּדִבְרֵי תּוֹרָה ' בֶּאֱמוּנָה רצונו לומר בְּיִרְאָה. אי נמי יש בודה הקדמות מלבו שאין להם עיקר מדברי סופרים ודברי ספרים או עושה חריפות של הבל לטהר את השרץ, ואין זו אֱמוּנָה! ולזה שואלים נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ 'בְּדִבְרֵי תּוֹרָה ' בֶּאֱמוּנָה ? או נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל שבעים פנים לתורה, ומקשים ממ"ש רבותינו ז"ל על פסוק (שיר השירים ב' ד') הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, יש מ"ט טעמים כמנין 'וְדִגְל"וֹ' [49] ואיך אמרו שבעים [49] ? ומתרצים זה מספר המ"ט הוא רק 'טעמים' אבל מספר השבעים הוא על 'אופנים' שהפסוק נדרש בשבעים אופן, שכל אופן הוא ענין חדש בפני עצמו, נמצא שני מספרים אלו של שבעים ושל מ"ט ישנם בעולם. ובזה פרשתי בס"ד מ"ש באבות (א, טו) עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע, אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה , מְעַ"ט רמז למספר מ"ט של טעמים, ומספר שבעים של אופנים, וצרפם לצירוף 'מְעַט' לרמוז אם האדם השיגם לא יתגאה בהם, אלא יהיה מְעַט בעיני עצמו, ועל ידי שתטרח במ"ט ושבעים הנז' אז עשה הרבה, והוא כי תלמיד חכם יקרא 'הַר' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהילים יא, א) נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר, הַר שֶׁבָּכֶם וכו', ולזה אמר וַעֲשֵׂה 'הַרְבֵּה' חלק התיבה לשתים לומר 'הַר בָּהּ' שתהיה תלמיד חכם שנקראת 'הַר ' בתורה! ואומר עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ 'קֶבַע' אותיות 'קב ע' כי השבעים פנים תבארם בֶּ 'אֱמוּנָה' שמספרם ק"ב [102] , ולא בהקדמיות של שקר וחס וחלילה. וזהו קֶבַע 'ע' ק"ב' ולכן אחר ששואלין נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בֶּ 'אֱמוּנָה' שהיא מספר קב, אומרים לו קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? דכלומר עָשִׂיתָּ תּוֹרָתֶךָ קֶבַ"ע שכל שבעים פנים הם באמונה שהיא ק"ב, ואומרים לו 'עִתִּים' ולא עת, דרמזו לו על היום ועל הלילה. ועוד נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהילים קיט, קפח) וֶאֱמוּנָה מְאֹד, זו תורה, ובה נשבע הקב"ה לדוד, דכתיב (תהלים צב, ג) נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ וכנזכר בשוחד טוב. וידוע כי חכמינו ז"ל חלקו הכ"ד שעות לשלשה חלקים, סימנם אָז תַּשְׂכִּיל, אָז תַּצְלִיחַ, אָז תִּישַׁן , דהיינו ח' [אָז=8] שעות לתורה, וח' למשא ומתן, וח' לשינה. וכתבו חכמי המוסר ראוי לאדם לגזול ולגנוב שעות מקצבת דשינה וקצבת המשא ומתן, ולהוסיף על קצבת התורה, כי מצוה להוסיף מחול על הקודש. ולזה אומר לו נָשָׂאתָ מחלקי השינה והמשא ומתן וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה הוא חלק התורה שנקראת 'אֱמוּנָה' קָבַעְתָּ עִתִּים חלוקים לַתּוֹרָה דהיינו עת למקרא, עת למשנה, עת לגמרא, עת לזוהר הקדוש. ובאופן אחר נראה לי לתרץ קושית התוספות, שאלה הראשונה לצורך השניה באה, דאם יאמרו לו תחלה קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה ? ישיב תלו ביה טפלי, ומוכרח לעסוק במלאכה יומם ולילה וכולי האי ואולי, לכן שואלים אם היה לך אמונה בהקב"ה שהוא המזמין לך פרנסה שלך והוא המשגיח, ולזה אמר נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ במשא ומתן על ידי הָאֱמוּנָה ? שהיית מאמין שהכל הוא ביד השם יתברך, ובודאי ישיב 'כן הוא ובה' שמתי מבטחי'! ואז ישאלוהו קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה ? דאז לא יוכל להשיב כנזכר. או יובן אֱמוּנָה על ידי קב שהם מלוי ע"ב ס"ג מ"ה שנקראים קַ"ב חֲרוּבִין, שצריך להסיר הסיגים ולהעלותם לשרשם העליון, וז"ש נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה ? רצונו לומר עשית משא ומתן באותם קַ"ב חֲרוּבִין, קָבַעְתָּ עִתִּים מספר עשרה שמות ב"ן שה"ס מלכות לַתּוֹרָה ? בחינת שם מ"ה שה"ס [שהוא סוד] תפארת לחברם יחד, ועט"ר [ועטרת ראשינו] הרב אדוני אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] פירוש נָשָׂאתָ ניצוצי קדושה מן הקליפה, וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה היא המלכות דקדושה הנקראת אֱמוּנָה , ועל ידי הבירור הנזכר יהיה יחוד קב"ה ולכן שואלים אחרי זה קָבַעְתָּ עִתִּים , הם לאה ורחל שנקרראים 'עֵת' שה"ס [שהוא סוד] המלכות שנקראת 'עת לתורה' היא בחינת תפארת הנקרא תורה עד כאן דבריו. וש"י דפח"ח [ושפתיו ישק דברי פי חכם חן] .

עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה. נראה לי בס"ד הלומד בשביל לעשות, הרי זה דומה לנושא אשה כדי להוליד בנים, שהמעשים טובים הם התולדות של אדם, מה שאין כן אם אין כונתו לעשות, הרי זה דומה לנושא אשה בשביל למלאות תאותו בלבד! וז"ש עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה בִּשְׁבִיל פְרִיָּה וּרְבִיָּה , דהיינו כדי לעשות מצות. או יובן פְרִיָּה וּרְבִיָּה ממש שיש בוראים נפשות מעסק התורה עצמו, ואחר כך שואלין צִפִּיתָ לִישׁוּעָה ? כלומר אם היית מאמין שבזכות עסק התורה תהיה הישועה. או יובן צִפִּיתָ בעסקך בתורה לזמן הַיְּשׁוּעָה שהוא זמן הגאולה, שהאדם ישיג אז את התורה בשלימות ויתקיים הבטחת (ירמיהו לא, לג) נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה, וכן (ישעיהו יא, ט) מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הֳ' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. או יובן צִפִּיתָ לִישׁוּעָה ? כלומר לישע לה' שתהיה הגאולה בזכות התורה בעבור שלימות שמו יתברך שישתלם בו"ה. ועוד שואלים פִּלְפַּלְתָּ בְּחָכְמָה ? כי בפלפול יש קושיות ותירוצים, ובזה ישתברו הקליפות וגברה הקדושה.

הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. נראה לי בס"ד על פי מ"ש רבותינו ז"ל אין בר אלא תורה, כמה דאת אמרת (תהילים ב, יב) נַשְּׁקוּ בַר, דברים ברים עיין שם. גם התורה נקראת בר לשון תבואה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (משלי יא, כו) מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, שמונע תורה מן התלמיד כי התורה נקראת 'תבואה'. וידוע שיש ד' מיני לימודים, הא' מרבו, הב' מחבריו, הג' מתלמידיו, הד' ממנו בעצמו, הרי לך ד' מיני 'בַר'. וידוע מ"ש בזוהר הקדוש דבור בהכרזה, אמירה בלחישו. וז"ש הֵבַנְתָּ דָּבָר פירוש 'ד-בַר' שהם ד' מיני לימודים, מִתּוֹךְ דָּבָר רצונו לומר לימוד בהכרזה הנקראת דיבור, ולא בלחישו שנקרא אמירה.

מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוּר חִטִּין לָעֲלִיָּה וְכוּ'. יש להקשות מה שייכות לשיעור כּוּר, וענין עֲלִיָּה, וענין קַב בנמשל? ונראה לי בס"ד, לימוד התורה רמוז באות למ"ד, לכך הוא עליון, וכנזכר במפרשים, גם כּוּר הוא שלשים סאין, גם ידוע היראה תלויה באמונה מפני שהיא בלב, וכל דבר שבלב תלוי באמונה, גם לימוד התורה עולה ביצירה, והמצות בעשיה, וז"ש הַעֲלֵה לִי כּוּר חִטִּין שהם שלושים סאה, רמז לאות ל' שמספרו שלושים, לָעֲלִיָּה זו היצירה שהיא למעלה מן עשיה, יען כי עשיה היא בית ועליה על גביו, זו היצירה, וְקַב חֳמָטִין זו היראה, שתלויה בֶּ'אֱמוּנָה' [102] שמספרה 'קַב' [102] .