בן יהוידע על שבת קנו:

מַאי דַּעְתִּיךְ, דְּקָאִי צֶדֶק בְּמַעֲרָב, מְהַדָרְנָא וּמוּקְמִינָא לֵיהּ בְּמִזְרָח. נראה לי בס"ד אמרו רבותינו ז"ל (שבת דף פט:) זכות יעקב הועיל לאברהם אבינו ע"ה, דכתיב (ישעיהו כט, כב) לָכֵן כֹּה אָמַר הֳ' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם, וידוע יַעֲקֹב הוא מִזְרָח, ותצרף 'צֶדֶק' [194] עם מספר 'יַעֲקֹב' [182] יהיה 'שָׁלוֹם' [376] , ושפע פריה ורביה הוא שָׁלוֹם, שבו תלוי שלום הבית בין איש לאשתו, וזה שאמר מְהַדָרְנָא לֵיהּ בְּמִזְרָח , שאצרף מספר צֶדֶק עם צֶדֶק שהוא מִזְרָח ובזה יהיה שָׁלוֹם של פריה ורביה.

אִי בַּר יִשְׂרָאֵל הוּא, אָזִיל וְאַתִּי. יש להקשות הא ודאי הכירו בו מקודם שהוא בַּר יִשְׂרָאֵל, דהא ודאי היו קרובים אצלם וידועים היטב בפרצוף פניהם, דהא בחזרה תכף ידעום שהן הן האנשים שדברו בעדם, אם לא ראום היטב בתחלה איך ידעום אחר כך? דדילמא אחריני נינהו דאיכא רבים קטלי באגמא! וכיון דנתקרבו אצלם ודאי הכירום דישראל הם מן הפיאות וממלבושם ומתואר פניהם, ולמה אמר לו בלשון ספק לֵימָא אָזִיל וְאַתִּי? ונראה לי בס"ד כיון שמואל בדבר זה להזכיר שם ישראל על זה האיש כדי למתק הגבורה בחסד, מפני שהיתה מדת הדין מתוחה על אותו האיש וידוע שבשם יִשְׂרָאֵל יש סוד מיתוק הגבורה בחסד כנזכר בתיקונים, יִשְׂרָאֵל 'שיר' משמאלה גבורה 'אל' מימינא חסד, ושמואל ע"ה עשה רפואה לזה האיש בפני אַבְלֵט בהזכירו שם יִשְׂרָאֵל בכונה הידועה לו וזה אַבְלֵט לא ידע. אי נמי שמואל כיון בזה דרך תפלה, אך לא התפלל להדיה עליו כדי שלא ירגישו המקטרגים לקטרג מאחר שהיתה מדת הדין מתוחה עליו, לכך הבליע התפלה בנעימה כאלו ספור דברים הוא מדבר לאבלט, אבל בלבו כיון בזה לתפלה, והשם יתברך בוחן לבבות קבל תפלתו ועשתה פירות בצירוף הטובה שעשה אותו האיש באותו סעודה וחזר לשלום.

שַׁוָאִי נַפְשָׁאִי כְּמַאן דִּשְׁקִילִי מִינֵיהּ. יש להקשות הא איכא בזה גזל שזה לא נתן ואכל מן האמצע בחינם? ונראה לי דאפשר שזה הגובה לא אכל אותו היום וזיכה חלקו לאותו האיש, אי נמי אותו האיש עצמו מאחר דיודע הוא שלא נתן לא אכל עמהם. אי נמי כגון שזה אחר כך הגיד לחביריו הענין בינו לבינם ומחלו לו, ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר דאמר לו שמואל מִצְוָה עָבַדְתְּ, דקשא פשיטא ומאי חידוש זה דאמר לו מִצְוָה עָבַדְתְּ? ובזה ניחא לומר אף על פי שבתחלה עשית ערמה ואכל זה שלא כדין אל תחשוב שזה הוה כמצוה הבאה בעבירה, אלא מצוה גמורה עבדת, מאחר שאחר כך גלית לחביריך הענין בסתר ומחלו לו מה שאכל מהאמצע. והנה במאמר הנזכר פירש בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו הכתוב (תהלים מא, ב) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, כמו הך עובדא שעשה גמילות חסדים בחכמה והשכל, אז אפילו בְּיוֹם רָעָה ממש שקרוב הדבר גם כן יְמַלְּטֵהוּ הֳ'.

וּמִדְּרַבִּי עֲקִיבָא נַמִּי אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. קשא והלא רבי עקיבה קדים, והוה ליה למימר האי עובדא קודם הך דשמואל? ונראה לי בס"ד דהא ההוכחה ממעשה דשמואל עדיף טפי, דְאַבְלֵט ראה הוראת המזל לרעה קודם הנס בשעה אחת, ואיכא רבותא טפי שבמשך שעה אחת או שתים נשתנה המזל, אך בת רבי עקיבה הגידו הכל, דאי על הרעה ימים רבים קודם מעשה הנס, ובמשך שנים רבים על ידי רבוי מעשים טובים ותפילות וצדקות נשתנה המזל. ועוד נראה לי בס"ד דהתם איכא רבותא טפי, שזה האיש לא ידע ולא הרגיש ברעתו כדי שיצטער ויספיק לו הצער במקום מיתה, על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נה.) חלמא בישא עציבותיה מסתייה, מה שאין כן בת רב עקיבה כבר גילו הַכַּלְדָאֵי שנים הרבה קודם מעשה הנס והיו מצטערים אביה ואמה הרבה, וכמו שנאמר בגמרא הֲוָה דְּאִיגָא אַמִּילְתָא טוּבָא, ויתכן גם היא ידעה בענין זה, ולכן אין זה חידוש כל כך אם נשתנה המזל, כי הספיק כל אותו הצער תמורת המיתה, דנמצא נתקיים הוראת המזל במקצת על ידי הצער דהוה דְּאִיגָא אַמִּילְתָא טוּבָא. אי נמי נראה לי דבת רבי עקיבא שאני, כיון דנשאת ומיתתה נוגעת לבעלה החתן גם כן, אפשר שהוא היה מזלו חזק וממנו נתחזק המזל של הכלה ונתבטלה רעת המזל שלה שלה, וכדאמרי אינשי מזל מחזיק מזל , מה שאין כן בהך דשמואל דלא הוה כהאי גוונא, ועם כל זה נשתנה המזל לטובה ולא נתקיימה רעתו. אי נמי נראה לי אַבְלֵט כיון את היום ואת השעה שהוא דבר על אותו היום ואותו שעה שהולך בה, אבל כַּלְדָאֵי לא אמרו באיזה עת יהיה זה, אלא רק אמרו יוֹמָא דְּעַיְלָא לְבֵי גְּנָנָא, נמצא הוראת המזל לא היתה על יום ידוע ושנה ידוע, וידוע כל דבר שאינו מסויים וידוע בזמן ידוע לא יהיה חזק בקיום שלו, ולכן כתוב בספרי המקובלים ז"ל דהרוצה שיתקיים חלום טוב שלו יעמוד בבוקר ויכתוב השנה והחודש והשבוע והיום והשעה שראה החלום ואז יתחזק החלום יותר ויתקיים בודאי, וכן כתבו נמי בשם מוהר"ן ז"ל.

שָׁקַלְתֵּיהּ דִּיסְתְּנָאִי דִּיהָבַת לִי יְהַבְתֵּיה נִיהֲלֵיהּ. נראה לי בס"ד לכך הצליחה להרוג את הנחש בעיניו, בשביל שהיא עשתה הנאה לעני בעין טובה שלא נתנה לעני שליש ומחצה אלא נתנה כל סעודתה, ובשביל טובת עין שלה הצליחה להרגו בעיניו, ונרמז כל זה באותיות שם אביה הקדוש שהוא 'ע' קיבה', כלומר בשכר המתנה הזאת שהיא אכילה ומזון הקיבה שנתנה לעני הרגה את הנחש בעין שלו. גם 'עני' אותיות 'עין' בזכות צדקה שעשתה עם העני הרגה הנחש בעין שלו.

אָמַר לֵיהּ: מִצְוָה עָבַדְתְּ. יש להקשות פשיטה ומה חידוש חדש בזה? ונראה לי בס"ד דרצונו לומר גם עתה בסיפור זה שספרת לי עבדת מצוה, כי על ידי כן אדרוש דבר זה ברבים וידעו הכל כוחה של צדקה שתציל ממות במעשה רב זו! ולפי גרסת בעל עין יעקב דגריס 'מִצְוָה קָעָבְדַתְּ' יתיישב הלשון יותר על נכון, דלא אמר לה עָבַדְתְּ לשון עבר אלא קָעָבְדַתְּ עתה, דקאי על הסיפור הזה ועל אשר אני אספר מו"מ את המעשה שיהיה לך זכות בזה גם מכאן ולהבא. או נראה לי בס"ד רצונו לומר אל תחשבי שאכלת שכרך בעת ההצלה שנצלת מן המיתה, אלא גם עתה אחר ההצלה בנס קורא אני בך מִצְוָה עָבַדְתְּ! או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב חיד"א ז"ל (בחומת אנך משלי יח) כאשר יעשו צְדָקָה אזי נכנסת אות צד"י בתוך 'מָוֶת' ונעשה צירוף 'מִצְוֹת 'יעוין שם, וזהו מִצְוָה עָבַדְתְּ דבטל המות ונעשה מִצְוֹת. או יובן בס"ד על פי מה שכתב מהרש"א אותיות מִצְוָה יש בה שם הוי"ה, כי 'מצ' בא"ת ב"ש הוא 'יה' וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל על פסוק (ישעיהו לב, יז) וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם, שאם העני יתבע תחלה יהיה מזה צירוף 'וְהָיָה' אבל אם בעל הבית פושט ידו תחלה 'יִהְיֶה' צרוף שם הוי"ה ככתבו, והנה כאן העני דפק על הפתח ולא פשט ידו אליה, ורק היא קמה ופשטה ידה ונתנה לו נמצא נעשה אצלה צירוף השם ככתבו, ולזה אמר מִצְוָה עָבַדְתְּ, כי אותיות 'מִצְוָה' היא צירוף השם ככתבו. או יובן הכונה שנעשה הדבר הזה בשלימות מעשה ודבור וכונה ומחשבה שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה הרמוזים באותיות 'מִצְוָה'.

כַּסִּי רֵישֵׁיךְ, כִּי הֵיכִי דְּתִיהֱוֵי עֲלָךְ אֵימְתָא דִּשְׁמַיָּא. פירוש כיסוי נוסף על הנהוג כדי שלא יזדמן לו באיזה שעה שיהיה בגילוי הראש לגמרי אפילו רגע, ומה שבחרה בסגולה זו, מפני דידוע שהחיצונים והקליפות אין להם יניקה מן אור מקיף והם עומדים ערומים בלי מקיף, בסוד הכתוב (בראשית ג, א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, ולכן אם רואין אדם ערום בגילוי הראש הם נדבקין ונאחזין בו בחשבם שהוא דומה להם, ולכן הקפידו רבותינו ז"ל על גילוי הראש יותר כי החיצונים משוטטין באויר העולם, וכמו שאמר (איוב א, ז) הַשָּׂטָן: מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ, וכיון דישוטטו באויר המה יביטו בראש שהוא כנגדם יותר משאר הגוף. וידוע דהסטרא אחרא נח לה בעון גניבה שגונב האדם מחבירו יותר משאר עונות, מפני שבזה אז מדה כנגד מדה גם היא תגנוב מן הקדושה! וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קיג:) 'מאן רשעים? גנבי!' וביארנו הדבר במקומו, ולכן בחרה בסגולת שמירה זאת של כסוי הראש כדי שלא ישנה בשום פעם להיות בגילוי הראש אפילו זמן מועט, ובזה יבדלו החיצונים והקליפות ממנו ולא ישלטו חס וחלילה בו לעשות איזה גניבה חלילה כדאמרי לה כַּלְדָאֵי. והא דנזדמן פעם אחת דְּפַּסְקֵיהּ לְקִיבּוּרָא בְּשִׁינֵיהּ, נראה לי דמן השמים גלגלו דבר זה שיתגבר יצרו כל כך עליו כדי שלא יקוץ בדבר זה שהכריחתו אמו.