בן יהוידע על שבת קנב:

תְּנֶהָ לוֹ, כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְךָ בְּטָהֳרָה אַף אַתָּה בְּטָהֳרָה. יש להקשות דאם די לו בלא תוספת אם כן למה נתנה לו? ונראה לי דודאי לא נתנה לו אלא כדי למלאת לה חסרונה ויחזרנה בתוספת מרובה, אך לכל נפש יש מלבוש ומצוהו שתתן אותה לו במלבוש טהור נמי שנתנה לך במלבוש טהור, ולכן מסיים במשל על גופם של צדיקים וכו', וגופם קאי על מלבוש של הנפש שנחשב גוף לגבי הנפש.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שֶׁחִלֵּק בִּגְדֵי מַלְכוּת לַעֲבָדָיו. נראה לי בס"ד הוא משל לכוחות הנפש אשר מהם תהיה ההשכלה והחכמה לעשות המעשים כולם בעולם הזה, וּפִּקְחִים שֶׁבָּהֶם קִפְּלוּם וְהִנִּיחוּם בְּקוּפְסָא, המשיל את יראת שמים לקופסא כדכתיב (ישעיהו לג, ו) יִרְאַת הֳ' הִיא אוֹצָרוֹ, נמצא היראה נמשלה לאוצר, והם הניחו כל כוחות הנפש בְּקוּפְסָא, רצונו לומר להשתמש בהם בענייני יראת שמים בלבד ולא יעשו בהם תשמיש חיצוני, אבל הַטִּפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ וְעָשׂוּ בָּהֶם מְלָאכָה, רוצה לומר מלאכת הגשמיות של מותרות ותענוגי עולם הזה, והשכילו מכוחות הנפש השכלה להרע, כמו שנאמר (ירמיהו ד, כב) חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ. וסוף דבר על פִּקְחִים הם הצדיקים אשר יתנו כלים הם כוחות הנפש ומלבושי הנפש לאוצר העליון להיות צרורים בצרור החיים, וְהַגּוּפִים שֶׁל הַצַדִּיקִים יֵלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לקבר אחר הפטירה, לְשָׁלוֹם ששם יהיו מושכבים בלי רקבון עד זמן התחיה ויחיו ויתענגו על רוב שלום גם הם, אך על הַטִּפְּשִׁים שהם הרשעים אמר כלים שהם כוחות הנפש יִנָּתְנוּ לִכְבִיסָה שיתכבסו הן על ידי גהינם הן על ידי גלגול כדומם צומח חי מדבר כל אחד לפי הראוי לו לנקותו, והגופים יִתְחַבְּשׁוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים הוא הקבר ששם מתייסרים ברימה ותולעה עד היותם עפר ממש! ומה שאמר שֶׁל רְשָׁעִים, זוֹמְמוֹת וְהוֹלְכוֹת , פירוש על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ה.) עבירה מלפפתו והולכת עמו לגיהנם, והיינו על כוחות הטומאה שנבראו מן העבירות, וכן כאן זוֹמְמוֹת בכוחות הטומאה ההם.

שֶׁל בֵּינוֹנִים מַאי? אָמַר לֵיהּ אִיכָּא שָׁכִיבְנָא וְכוּ'. פירוש רב נחמן שמע האי מלתא משמואל בלחישה וידע ששמואל לא גלה אותה לזולתו, ולכן אמר לו יפה עשיתם ששאלתם דבר זה ממני עכשיו, שאם היה נפטר קודם שיגלה היה אבד דבר זה, דאין גלוי עדיין לאדם אחר.

וּמַנּוּ מָרִי דְּלָא יָדַעְנָא לֵיהּ. נראה לי לאו משום גאוה חס וחלילה קפיד, אלא משום כבוד תורה שהוא היה מגדולי הדור שקדמו ומקשי לו מן דור אחרון, וכהאי גוונא מצינו שהקפיד מנשה על רב אשי בפרק חלק משום דקראו חברין.

וְהָא קְרָא כְּתִיב: (קהלת יב, ז) "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה". מקשים אמאי לא הקשה מפסוק (בראשית ג, יט) כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב, שהוא פסוק תורה? ונראה לי בס"ד דהתם יש להקשות שישוב מקצתו דהיינו הבשר בלבד שהוא רך וישארו העצמות כמו שהן, ולכן הביא פסוק זה חדא כי תיבת 'כְּשֶׁהָיָה' יתירה, על כן יש לומר דבא לומר שישוב כולן כשהיה ממש, ועוד דכתיב כאן (קהלת יב, ז) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים, מה התם כולה אף כאן כולו ואפילו עצמות. ואחר שתירץ לו חילוק בין צדיקים ובין בעלי קנאה, אז גַּשְׁשֵׁיהּ לראות אם זה רק בעצמות או אם אפילו בבשר גם כן כדי שידע אמיתות הענין? וכיון דחזא ביה מְשָׁשָׁא פירוש ממשות בשר, אז הקשה לו מפסוק כִּי עָפָר אַתָּה שהוא פסוק תורה, דעתה ליכא לשנויי דאיירי בבשר דוקא, דהא ראה הבשר קיים. והא דאמר לו לָא אַקְרְיָיךְ מִשְׁלֵי , פירוש דהיה לו ללמדך פסוק משלי שבו יתבאר הפסוק דקהלת שהוא סתום, ונראה לי ב' פעמים 'קִנְאָה' [156] כמנין 'יבש' [312] , וגם הוא כמנין 'רקיב' []:

אָמַר לֵיהּ: לֵיקוּם מַר לְגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא וְכוּ'. נראה לי ודאי רב נחמן לא טעה בזה, אלא רצונו לומר כדי לקברו בביתו בכבוד לא ישאר בתוך שדהו, ואמר לו כן לֵיקוּם מַר לְגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא , ליטול רשות זמנו כדי לפנותו מקבר זה, ומה שהשיב לו דַּאֲפִלּוּ נְבִיאֵי לָא קָרִית , רצונו לומר על הראשנה יש לומר קרא בקטנותו ושכח עתה כי הוא עסקו בתורה שבעל פה, אך פסוק זה הוא בנביאים דיחזקאל שקורין בהפטרה בכל שנה ואיך תשכח? על כן מוכרח לומר שלא למדת כלל!

הָתָם בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲוָה. הנה רבי אבהו השיב לאותו מין בקיצור מפני שאינו ראוי לגלות סוד דבר זה אליו, אך רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים (ספר שופטים, סימן ה') בפסוק (שמואל א' ב, יט) וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ, ביאר סוד הנפלא הזה על נכון יעויין שם.