בן יהוידע על שבת קנא:

(קהלת יב, ו) "ותָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב", זֶה אַמָּה. עיין רש"י ז"ל [שהוא מעין של תולדה כמו גֻּלֹּת מָיִם (יהושע טו, יט)] ועדיין צ"ל אמאי קרי ליה זָּהָב? ונראה לי בס"ד זָּהָב הוא זב ה' שהוא זב זרע בתוך האשה, גם אות ה"א רומזת לעטרה של האמה כנודע, והניחה בין שני אותיות 'זב' לרמוז שאינו טמא טמאת זב כי בהיתר משליך זרעו.

"וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (מלאכי ב, ג) אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם, שֶׁמַּנִּיחִין דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְעוֹשִׂים כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. יש להקשות היכא רמיז דִּבְרֵי תּוֹרָה ? ונראה לי בס"ד דארבותינו ז"ל (יומא עב:) על פסוק (שמות כה, כד) זֵר זָהָב, זכה נעשית לו זיר לא זכה זרה הימנו, וכאן קאמר קרא לשון 'וְזֵרִיתִי' ללמדך שגזרה זו באה עליהם בשביל פרישותם מן התורה הנקראת 'זיר' ואומרו פֶרֶשׁ דהתורה נקראת אִמְרֵי שָׁפֶר כמו שנאמר (בראשית מט, כא) הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר, ולזה יתהפך לְ 'פֶרֶשׁ' בר מינן.

גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. נראה לי בס"ד גלגל השמש מקיף שלשה רוחות בלבד מזרח דרום מערב, ולכן מדה זו חוזרת שלשה דורות או בו או בבנו או בבן בנו. ועוד יובן המעות נקראים דָּמִים בלשון חכמינו ז"ל ו'דמים' לשון רבים הוא דם דם וקודם 'דם דם' יש 'גלגל' לרמוז שיש לדמים גַּלְגַּל חוֹזֵר. ואמר שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם הנה מלוי 'עוֹלָם' כזה עי" ן ו" ו ל מ"ד מ"ם הוא אותיות מָדוֹן , וכל מדון יסבב רצונו לומר במה שרמוז בתוך אותיות 'עוֹלָם' כי המדון הוא סיבה שיחזור הגלגל.

צוּרְבָא מֵרַבָּנָן לָא מִיעֲנִי. וְהָא קָא חֲזִינָא דְּמִיעֲנִי? אִם אִיתָא דְּמִיעֲנִי, אַהֲדוּרֵי אַפִּיתְחָא לָא מִיהֲדָר. נראה לי בס"ד הטעם מדה כנגד מדה, כי בית המדרש נקרא 'שַׁעַר' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח.) על פסוק (תהלים פז, ב) אֹהֵב הֳ' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן, וכן כל מקום שיוצא ממנו הוראה ודין נקרא שַׁעַר, כמו שנאמר (רות ד, א) וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר בְּשַׁעַר, (דברים כה, ז) וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה, ואם כן אדם זה שהוא מיושבי בית המדרש הנקרא שַׁעַר לָא מִיהֲדָר על שַׁעַר בשר ודם לבקש לחם לאכול. ומה שאמר צוּרְבָא מֵרַבָּנָן לָא מִיעֲנִי , נראה לי עוני [136] מספר קול [136] , ולכן קול תורה מגין עליו מן עוני. או יובן (אבות ו, ז) תוֹרָה נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ והיא שתים שבכתב ושבעל פה וב' פעמים חַיִּים [68×2=136] גימטריא קל"ו. ועוד נראה לי בזכות עיון התורה ינצל מן עוני שהוא אותיות עיון בהפוך אתוון.

אָמְרָה לֵיהּ: מֵילַט קָא לַיְטַת לְהוּ. נראה לי בס"ד כפל הלשון, כי העני שמקבל צדקה שתי קללות אית ביה הא' שאינו יכול לקיים מצות צדקה, ועוד שמקבל צדקה. אי נמי המחזיר על הפתחים שתי קללות יש לו, שמתבזה וגם מתפרנס מן הצדקה. אי נמי לא יחזור על הפתחים אלא חיגר או סומא או מעונה בגופו שלא יצלח למלאכה, ואם כן תרתי אית ביה.

אָמְרָה לֵיהּ דְּבִיתְהוּ תַּרְנְגוּלְתָּא אַפֵּקְתְּ מִבֵּיתְךָ. יש להקשות הוה ליה למימר נָפְקָא דלאו הוא אפקה? ונראה לי בס"ד דאשה חכמניית היתה ורמזה לו ברמז דעל כל פנים חייב אתה לבכות, כי אולי מתה בחטאך, דאיכא עונות שבעבורה ימותו לו בנים קטנים ואתה הגורם לה. או הכונה דאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף קה) מִפְּנֵי מַה מֵּתִים בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר, ואם כן רגלים לדבר שבעבור זאת מתה, כיון שאתה לבך קשה שאין אתה בוכה על ביתך, אם כן ודאי גם על אדם כשר לא בכית ונלכדה זאת הבת בעון זה ואתה הגורם! וצריך אתה לבכות על עונך שגרמת לה מיתה. ולכן אמרה לו 'אפקת' שתלתה הדבר בו, והשיב לה 'תרתי תכלא ועוירא' פירוש על אדם כשר בכיתי דאיכא חדא שהיא עוירא בלבד, כי אותו אדם זר ממנו, אך כאן תרתי תכלא ועוירא אם יבכה עליה, כיון דהיא ביתו דאית ליה תכלה נמי בזאת.

אַרְיָא, אַבֵּי תְּרֵי לָא נָפִיל. עיין להרב פתח עינים ז"ל מה שהקשה בזה. [יש להעיר דאם כן על אחד נפיל ואמאי אצטריך שידמה לו כבהמה ואם נִּדְמֶה לוֹ כִּבְהֵמָה אפילו תרי ואמאי קאמר וּמוֹרַאֲכֶם?] ונראה לי בס"ד דבאחד רודף אחריו אפילו שלא נִּדְמֶה לוֹ כִּבְהֵמָה, אך כשיקרב אצלו יתפחד ויחדל ממנו, מפני כי בקרבו אליו רואה צלם אלהים על פניו ונכנע. אבל בשנים שיש כאן שני צלמים קדושים הנה הוא רואה ומרגיש בצלמים מרחוק, כי אינו דומה נר אחד לשתי נירות, ולכך לא ירדוף אחריהם כלל. ולזה אמר אַבֵּי תְּרֵי לָא נָפִיל , רצונו לומר לא ירדוף, ולכן לא אמר אינו מַכָּה, או אינו טוֹרֵף, או אינו הוֹרֵג, אלא אמר לָא נָפִיל אפילו רדיפה ליכא.