בן יהוידע על שבת קנ

וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס, וְעָלְתָה בּוֹ צָלָף. יש להקשות כיון דהוא חסיד איך נהנה ממעשה נסים, דהא קאמר נַעֲשָׂה לוֹ נֵס? ונראה לי בס"ד שהשדה היתה של זרע ירקות שצריך לה שמירה בגדרים, דאם פרוצה יכנסו בה בני אדם או בהמות ויאכלו הזרעים של ירקות שבה, ואחר שחשב עליה לגדרה החמיר על עצמו שלא לגדרה מפני שבאה לו מחשבה זו בשבת שהיה מחשב בענין הגדר שלה איך יעשהו, ואז על ידי כך נפסקה פרנסתו מן השדה כי אי אפשר לזרוע במקום פרוץ, וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס, וְעָלְתָה בּוֹ צָלָף במקום הפרצה, שהוא אילן חשוב שיש בו שלשה מיני פירות, ואז אחר כך היה חוכר השדה בדמים לאחרים שהם יזרעו אותה ויאכלו פירות הצלף גם כן שבה דעתה מחמת הצלף שהיה חשוב מאד נמצא לשדה חוכרים יותר מערך זמן הקודם, ומדמי חכירות השדה היה מתפרנס. ונמצא שלא נהנה מהנס להדיה אלא בהבלעה, שהוא היה לוקח דמי חכירות השדה ורק עלה הערך מחמת הצלף, ולכן אמר וּמִמֶּנָּה הָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ כלומר מן השדה, ולא אמר 'מִמֶּנּוּ' דהוה משמע על הצלף. והנה הרב פתח עינים הביא מעמק המלך בענין החסיד הזה שהיה גלגול צְלָפְחָד וכו' עיין שם. ואני ראיתי ענין זה בהרחבה יותר בספר לקוטי הש"ס המיוחס לרבינו האר"י ז"ל, שכתב וזה לשונו: דע כי החסיד הזה הוא רבי יהודה ברבי אלעאי, ואז נתנוצץ בו נשמת צלפחד הצדיק אשר חטא בענין קשישת עצים בשבת כדברי רבי עקיבה, ועתה תיקן אותו חסיד בחסידות זו את מעשהו. וז"ס [וזה סוד] שאמרו רבותינו ז"ל שיצא לו צלף חד וממנו היתה פרנסתו ופרנסת ביתו, כי צלף חד היינו צְלָפְחָד, והיתה מזה פרנסתו שתיקן מה שקלקל מקודם והזדונות נעשו לו כזכיות בתשובה מעליותא בהאי עד כאן לשונו יעויין שם. נמצינו למידין שהיה רבי יהודה ברבי אלעאי, וגם למדנו שלא היה גלגולו ממש אלא נתנוצץ בו עד כאן לשונו. ולפי דבריו הנזכרים נראה לי בס"ד הענין היטב, שהוא חטא בשבת בעצים שהיה מקושש ונסקל באבנים, כמו שנאמר (במדבר טו, לו) וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, ועתה כיבד את השבת מצד מחשבתו אשר חשב בגדר האבנים ונעשה לו טובה בצלף שהוא עץ, ולפי דברי התוספות ז"ל שהביאו ממדרש רבותינו ז"ל דמקושש לשם שמים נתכוון, לכן מחשבתו הראשונה שהיתה לטובה הועילה לו עתה לשמור את השבת גם בקדושת המחשבה, ונמצא עתה שמר שבת במעשה ודבור ומחשבה, לכך עלה לו צלף בנס שיש בו שלשה מיני אוכל.