בן יהוידע על שבת יד

בְּשָׁעָה שֶׁתִּיקֵן שְׁלֹמֹה עֵרוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה (משלי כג, טו) בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי (משלי כז, יא) חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר. יש להקשות למה אמרה עליו פסוק זה אחר שתיקן גם נטילת ידים ולא אמרה כשתיקן ערובין בלבד? ונראה לי בס"ד כי בשעה שתיקן ערובין היה פתחון פה לאיש שוגה ופתי לחשוב שתיקן זאת להנאתו להקל מעליו משא הכבד הזה של איסור הוצאה והלכה מרשות לרשות ואין כונתו לשם שמים וגם אין רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בּוֹ בזה, אך אחר שתיקן נטילת ידים שהיא טרחה גדולה ועול כבד שיאסור לאדם לאכול בלא נטילת ידים ולפעמים קור גדול וקשה הרחיצה, גם לפעמים לא יזדמן לפניו מים ליטול, ומה לו להוסיף טרחה זו ומשא כבד עליו ועל העולם אלא ודאי רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בּוֹ וכל מעשיו לשם שמים, ואם כן ממילא ידעינן גם ענין עירובין רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בּוֹ ולא נתכון לשם פניה חס וחלילה! ולכך כיון שתיקן עירובין ונטילת ידים אז אמרה עליו פסוק זה אִם חָכַם לִבֶּךָ להשיג האמת מה שהוא רצון שמים יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי , כי הנה עתה חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי בתיקון נטילת ידים, וְאָשִׁיבָה רוֹדְפִי דָבָר בתיקון עירובין שלא יאמרו מלבך בדית תיקון זה להנאתך, ואמרה 'חֹרְפִי ' כי כל המחרף בדברי חכמים כאלו מהרהר אחר השכינה.