בן יהוידע על שבת קמז:

חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית, קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִּשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד רעות שתים אלה נרמז בשמם, כי פְרוֹגִיתָא נקרא למפרע אתי גורף , כלומר על ידי יין זה אתי כח השכחה שהוא גורף כל הלימוד מלב האדם ומשליכו בחוץ. ושם דְיוֹמְסִית נחלק לשתים שהם דיו מסית , ותיבת 'דיו' בהפוך 'דוי' רצונו לומר במים אלו יש חולי שהוא דוי המסית האדם לעזוב לימוד התורה ולילך אחר תאות התענוגים.

אִימְשִׁיךְ בַּתְרַיְהוּ, אִיעַקַר תַּלְמוּדֵיהּ. הנה כאן הביא הש"ס המעשה בקיצור אך במדרש רבא בקהלת על פסוק (קהלת ז׳:ז׳, פסקה טו) כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם, איתא וזה לשונו: חמישה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים היו יושבין לפניו. כשנפטר הלכו ליבנה, והלך ר' אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונוה יפה, המתין להם [ר' אלעזר לחבריו] שיבואו אצלו, ולא באו! כיון שלא באו ביקש לילך אצלם, ולא הניחתו אשתו, אמרה: מי צריך למי? אמר לה: הן צריכין לי. אמרה לו: חמת העכברים - מי דרכו לילך אצל מי, העכברים אצל החמת או החמת אצל העכברים? שמע לה וישב לו עד ששכח תלמודו. מאחר זמן באו אצלו שאלו אותו: פת חיטין או פת שעורים - מי טוב אוכלה בלפתן? [=האם טוב לאוכלה בלפתן?] ולא ידע להשיבן! עיין שם. ולפי זה אשתו גרמה בעצתה שישכח תלמודו, ולכן פיה הכשילה לעשות המשל בפת ועכברים, והמשילה אותו לפת ולחכמים במחילת כבודם לעכברים שהם אחוזים במקור השכחה, דלכך האוכל מאכל שאכלו עכברים גורם לו שכחה, והוא שמע ושתק ולא מיחה בה, לכך כח השכחה הדבוק בעכברים נדבק בו ושכח תלמודו על ידי היין, כי כל יין מפקח ויין פרוגיתא משכח! וכן האשה יש עזר לבעלה, ויש צרעת לבעלה, ואותה אשה היתה לו 'צרעת' שהיא 'עצר ת' שעצרה ומנעה אותו מן ת' שהיא תורה. ולכן כשבאו אצלו החכמים אחר זה שאלו אותו שאלה אחת שיבין בה סיבת מניעתם שלא באו אצלו ללמוד תורה במקום שיושב בו, והיינו כי חיטין אין בהם קליפה, ולזה ידמה לימוד שאין בו תערובת מן עונג הגשמי ההבליי, אך שעורים שיש בהם קליפה קשורה בהם ידמו לתערובת זו, ואם היו באים ללמוד אצלו במקום עונג יפה היה דומה לימודם לפת שעורים ולא לפת חיטים. ומה שגרם לו הרחיצה במים דיומסית גם כן לשכח תלמודו, דאיתא באבות על רבי יוחנן בן זכאי שהיה מונה שבח חמשה תלמידים, דאמר בשבח של ר' אלעזר בן ערך שהוא כמעין המתגבר, ופירש רבינו יונה ז"ל שהיה בעל סברה ומחדש דברים מדעתו עיין שם, נמצא היה כמעין שמתגבר מניה וביה כן הוא מניה וביה מתגבר ומתרבה, ולכן עתה שנטה אחר מעין המתגבר בחמריות דוקא, לא מבעיא שאיבד אותו כח המעיין המתגבר בתורה שהיה לו מכבר, אלא אפילו מעט מים כדי שתייה של תינוקות של בית רבן שהוא לימוד המקרא בלבד אין בידו, עד שחזר לו השם יתברך כל חכמתו על ידי תפלה של חכמים. ונראה לי לכך נזדמנה הטעות שלו בפרשה של חודש ניסן שבו נעשו נסים לישראל, ובו יש השבת אבדה מדי שנה בשנה בבירור נצוצי קדושה, דלכך מברכים בו ברכת האילנות, שזה היה לו לסימן טוב שגם לו יעשה הקב"ה נס ותחזור אבידתו אליו. ונראה לרמוז עוד כי הוא טעה באותיות 'דזך' [הַחֹ דֶ שׁ הַ זֶּ ה לָ כֶ ם - הַחֶ רֶ שׁ הָ יָ ה לִ בָּ ם] שהניח במקומם אותיות 'רבי' בטעות, רמזו לו מן השמים כי עתה ששכח תלמודו נמצא קוראין אותו 'רבי' [212] בטעות. גם נמצא הוסיף על מספר 'דזך' [31] מספר 'פסולה' [181] , לרמוז כי פסולה זאת הקריאה שקרא עתה, ומי גרם לו זה המים של אותו מקום אשר מילא תאותו בהם, לכך מַיִם במילואם [מם יוד מם = 180] עם הכולל הם מספר 'פסולה' [181] שהוסיף על מספר 'דזך' [31] ותחת תיבת הַחֹדֶשׁ שהוא לשון חידוש המורה על חידושי תורה שהיה מחדש, הנה עתה קראה 'חֶרֶשׁ' לשון חרישות, שאינו יכול לשמוע אפילו מה שאומרים אחרים, ותחת תיבת הַזֶּה המורה על דבר בעין וקים קראה 'הָיְתָה' שמורה על דבר שכבר חמק ועבר ואיננו עתה, ותחת לָכֶם שהוא אותיות 'מֶלֶךְ' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק זה הדא הוא דכתיב (משלי ח, טו) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, כן הוא היה רב רבנן דמאן מלכי רבנן, קראה 'לִבָּם' שהוא בהפוך אתון 'בלם' הרומז לבלימת פה, ומן השמים נתגלגלו לפניו טעיות אלו כדי שיצטער ויהיה צערו כפרה עליו, ואז בסיוע תפלת חכמים שבה אבידתו שחזרה חכמתו אליו והיה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וגרם על ידו בדבר זה מוסר השכל לתלמידי חכמים וזכות הרבים תלוי בו זכותו יגן בעדינו אמן כן יהי רצון.

שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה. יש להקשות הוה ליה למימר בַּהֲלָכוֹת לשון רבים? ונראה לי בס"ד כי הֲלָכָה במילוי כזה ה" א ל מ"ד כ" ף ה" ה , אותיות המלוי בלבד שהם עומדים בתוך אותיות הפשוט של הלכה הם פֶּה אָדָם , כי על ידי שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים מאיר פֶּה שלהם, על דרך שאמרו באורים ותומים אורים שמאירים את דבריהם, כי עיני חכמים הוא השכל שלהם ויאיר השכל הנקרא בשם עינים כְּפֶּה של האדם כשמוציא הדברים בפיו, ובזכות זה שהיה מאיר עיני חכמים נתקבלה תפלת החכמים עליו אחר כך. ולכן כאשר ראה שקרה לו זה הדבר אז שנה אחר כך לתלמידיו (אבות ד, יד) הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ כאשר אמרתי אני, וגם אל תחשוב שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ כאשר עשו לי בתפילתם, שהתפללו עלי והחזירו לי תלמודי, כי ענין שלי שאני, מפני שכבר טרחתי תחלה והנהרתי עיניהם בהלכה לכך כשהתפללו עלי קבל הקב"ה תפילתם באותו זכות, אבל אתה (משלי ג, ה) אֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן, שלא תאמר שמא גם אני זכיתי רבים והנהרתי עיניהם בְּבִינָה של תורה שתגין עלי, זאת אַל תִּשָּׁעֵן בכך, כי מי יודע מה היה לך עון כזה, ומי יודע אם יש לך זכות מספיק בדבר זה.