בן יהוידע על שבת יג:

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ, שֶׁלֹּא נָשָׂא פָּנִים לַתּוֹרָה. נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה ולא אמר שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה? והוא כי ידוע דתורה שבעל פה שהיא המסורת שקבלו רבותינו ז"ל נקראת פָּנִים לַתּוֹרָה שבכתב, ולכן אמרו על תורה שבעל פה שבעים פנים לתורה. ופרשתי בס"ד במקום אחר, לכך מי שהוא עניו ושפל זוכה לכוין לפנים של תורה, כי שפל ראשי תיבות ש בעים פ נים ל תורה, והנה כפי הקראים דאזלי בתר פשט המקרא (ויקרא יח, יט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמָאָתָהּ לֹא תִקְרַב, דמשמע דוקא בְּנִדַּת טֻמָאָתָהּ הא בימי לבונה מותר, אך רבותינו ז"ל קבלו בתורה שבעל פה שהיא הפנים דמשום הכי תהיה בנדתה קא משמע לן בהווויית נדתה תהא עד שתבא במים. ולזה אומר שֶׁלֹּא נָשָׂא פָּנִים לַתּוֹרָה שלא לקח קבלת הפנים היא תורה שבעל פה לתורה שבכתב שהוא המקרא. אי נמי נראה לי בס"ד אומרו פָּנִים לַתּוֹרָה על המסורת של רבותינו ז"ל, והוא דידוע תורה שבכתב שהיא בסוד חסד נקראת מים, ותורה שבעל פה שה"ס [שהוא סוד] גבורה נקראת אש, והנה אותיות תּוֹרָה במילואם כזה ת" ו ו" ו ר י"ש ה" א אותיות המילוי שהם פנימיות הפשוט המה אותיות 'וי"ו אש' רמז לתורה שבעל פה שנקראת 'אש' ויש בה 'ששה' סדרים כמנין וי"ו, ונרמז אות וי"ו במלוי י ו "ד כדי שיהא מספרו כ"ב כמנין כ"ב אותיות התורה, נמצא המסורת שהיא בעל פה הנקראת אש נרמזה בפנימיות אותיות התורה, וז"ש לֹּא נָשָׂא פָּנִים לַתּוֹרָה 'פָּנִים' דייקא 'לַתּוֹרָה' דייקא.

מִטָּה חֲדָא הַוְיָא. מקשים אפילו הכי איך טעה אותו התלמיד בכך? ולפי דברי הרשב"א הטעם נכון כי דרכם היה לטבול הנשים קודם שבעה נקיים בשביל טומאה וטהרה של מגע אוכלין, ובזה טעה שחשב נהי דלא מהניא טבילה זו לענין ביאה תהני לענין מגע.

אַף אָנוּ מְחַבְּבִין אֶת הַצָּרוֹת, אֲבָל מַה נַּעֲשֶׂה, שֶׁאִם בָּאנוּ לִכְתֹּב, אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִין. פירש רש"י ז"ל לפי שהם תדירות. נראה לי כונתו מפני שיזדמן לפעמים נעשה נס בהצלתם ביום י"ג אדר, ואחר כך עוד בא צרה אחרת ונעשה הנס גם כן בי"ג אדר, ואחר כך עוד בא צרה ונעשה גם כן הנס בי"ג אדר, אם כן עתה באיזה נס מאותם הנסים יתלו השמחה של אותו היום?! אי נמי לפי שהם תדירות כשבאים צרות אחרונות נשכחות הראשונות, דלא נחשבים הראשונות צרה לגבי אחרונות ואיך נקבע עליהם זכרון הנס מעיקרא, ומ"ש דָּבָר אַחֵר: אֵין שׁוֹטֶה נִפְגָּע זה קאי על חסרונות המגיעים לנפש, ואומרו אֵין בְּשַׂר הַמֵּת מַרְגִּישׁ בְּאִזְמֵל קאי על חסרונות הגוף בלבד.

בְּרַם, זָכוּר הָאִישׁ הַהוּא לְטוֹב, וַחֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה שְׁמוֹ. נראה לי בס"ד הכונה לומר שמו נאה לו על חכמתו ובינתו שהיתה עליונה על אנשי דורו, כי שפע חכמה ובינה בא מן אותיות י"ה שם, ולכך נקרא חֲנַנְיָה אותיות 'חנן י"ה' וכן בא חִלְקִיָּה ' חלק י"ה'. ועוד נראה לי בס"ד לרמוז חֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה עם הכולל עולה [329] שב"ט כמנין נִזְכַּר לְטוֹבָה [329] , ולזה אמר זָכוּר הָאִישׁ הַהוּא לְטוֹב, וַחֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה שְׁמוֹ רצונו לומר שמו מורה שיהיה נִזְכַּר לְטוֹבָה.

שֶׁאִלְמָלֵא הוּא, נִגְנַז סֵפֶר יְחֶזְקֵאל, שֶׁהָיוּ דְּבָרָיו סוֹתְרִין דִּבְרֵי תּוֹרָה. נראה לי בס"ד כי בודאי גם קודם שדרשו חֲנַנְיָה היו כל חכמי ישראל מודים שאין בדבריו שום טעות, כי הוא נביא אמת ורק דבריו לא היו מובנים להם מקוצר המשיג, אך היו מוכרחים לגנוז מפני המינים שהיו יראים פן ירגישו בקושיות אלו ויקשו להם ואין יודעים להשיב ובזה יסתכנו, שכן היה דרכם שהמנוצח בויכוחים יסתכן ביד המנצחים אך אחר שדרשו שנמצא בידם תשובה אז לא נשאר להם פחד מן המינים. ונראה לי בס"ד לומר דאפשר היה לְחֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה איזה ניצוץ מן יחזקאל הנביא ע"ה או איזה שייכות עמו, ולכך מכל חכמי ישראל לא נמצא מי שיתעורר לדרוש דבריו אלא הוא, דהא נראה שאין דברי הדרשה עמוקים מאד ובנקל היה לחכמי הדור לכוין ולהשיג דברים אלו, ורק מן השמים היה הדבר הזה דחנניה לבדו ישיג זה. ונראה לי בס"ד דנרמז זה בריש יחזקאל דכתיב (יחזקאל א, ג) הָיֹה הָיָה דְבַר הֳ' אֶל יְחֶזְקֵאל וכו', כפל הלשון היה היה מורה על שני הוויות שנתהוה הספר, אחת בימי יחזקאל ואחת בימי חֲנַנְיָה שֶׁאִלְמָלֵא הוּא היה נִגְנַז ועתה נתחדש. והנה מספר יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן עם האותיות עולה [329] שכ"ח כמנין חֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה [328] , רמז שהוא עתיד לפרש דבריו, ובזה יובן רמז הכתוב (יחזקאל כט, כא) בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם, והיינו קֶרֶן [350] עולה מספר חֲנַנְיָה יְרֵא ה' [360] , ועל ידי קֶרֶן הזה אֶתֵּן לְךָ פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם כי הוא יפרש דבריך הסתומים. ומה שֶׁהֶעֱלוּ לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי שֶׁמֶן לא היה צריך כל כך ואפילו לחד ממאה, ורק הם חרדו חרדה גדולה לעשות הכנה כזאת לכבוד דברי הנבואה, והעלו שמן זית לאכול כדי שיתפקח ויתחכם, והוא לא הוצרך לכל זה אלא תיכף כשישב בעליה דרשן.