בן יהוידע על שבת קלג:

הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת. נראה לי בס"ד אומרו לְפָנָיו , כי העיקר הוא כח המחשבה שתהיה נכונה וטובה, וזה הכח הוא אינו גלוי אלא רק לפניו יתברך, ונמצא נעשה במצוה ב' פעמים כֹּחַ [28] שהם כח המחשבה וכח המעשה, שהם מספר נ"ו [56] כמנין נָאֶה. ולזה אמר הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת אמר לשון הִתְנָאֶה. וידוע כי הגבורות הם 'פך' דמנצ פ"ך שמתחלקים לחמשה כל חלק הוא נ"ו, ולכן אמר רבינו האר"י ז"ל כל 'נו ' שבסוף תיבה רומזות לגבורה. ובזה ניחא כי במתוק שיהיה על ידי המצוה בשלימות ב' פעמים כֹּחַ [28] אז יהיה מן אותיות 'נו' [56] אותיות נָאֶה [56] . או יובן בס"ד לפניו רמז לאותיות שקודם שם הוי"ה ואותיות שאחר שם הוי"ה שעולים ס"א [טדהד כוזו = 61] כמנין נָוֶה [61] שהוא גם כן לשון נוי שינוה במצות, גם הוא לשון דירה כי על ידי שיהיה נוה במצות אז יהיה נוה שתשרה בו שכינה.

עֲשֵׂה לְפָנָיו סֻכָּה נָאָה, וְלוּלָב נָאֶה, וְשׁוֹפָר נָאֶה. יש להקשות הוה ליה להקדים שׁוֹפָר שהוא בראש תשרי וְסֻכָּה וְלוּלָב בט"ו לחודש? ועוד הוה ליה להקדים הַצִיצִית תחלה שהוא בכל יום? ונראה לי בס"ד לא זו אף זו קתני, לא מבעיא סוכה דשייכה בכל השבעה ימים ושבעה לילות דאית בה פרסום טפי אלא אפילו לולב דאינו אלא פעם אחת ביום דלית ביה פרסום כסוכה גם כן יזהר להתנאות בו. ולאו מבעיא לולב דעל כל פנים ישנו בשבעה ימים אלא אפילו שופר דאינו אלא בשני ימים גם כן צריך להתנאות בו ולאו מבעיא כל הני דאתי מזמן לזמן ולכך חביבין הן טפי דהא מברכין שהחיינו בהם, אלא אפילו ציצית דנוהג בכל יום דאין האדם רואה המצוה חידוש בעיניו אלא רגיל בו כמו מלבושיו נמי יתנאה בו, ולא מבעיא ציצית שהנוי שלו יתכבד בו האדם עצמו שהוא לובש אותו, אלא אפילו ספר תורה שמונח בביתו ואין רואין אותו, או שמוסרו לציבור ואינו מגיע כבוד הנוי לעושהו כל כך גם כן ישתדל לעשותו נאה.

בְּקוּלְמוֹס נָאֶה. אין הכונה על גוף הקולמוס, אלא על האותיות הנכתבים בְּקוּלְמוֹס בצורתם ומידתם והשוואתם זה עם זה, וכן הוא לשון העולם מי שיש לו כתיבה משובחת אומרים קולמוסו נאה.

שָׁבְקִי לְכוּ חֲדָא. יש להקשות וכי אותם הרופאים לא היו יודעים כי אם שני דברים אלו במלאכת הרפואה? ונראה לי בס"ד רצונו לומר שָׁבְקִי חֲדָא מן השתים שהייתי יודע, שיש לי עוד אחת ולא גליתיה. אי נמי נראה לי הם היו מצטערים על אותו דבר יותר, מפני שהוא מצוי הרבה וצריכין לו כמה וכמה בכל יום ודמי רפואתו בזול ובזה היה להם הרווחה גדולה, וכיון שגילה הפסידו ו וְאָמַר לְהוּ שָׁבְקִי חֲדָא שהיא גם כן מצויה ושכיחה הרבה ורפואתה בזול, וזהו שָׁבְקִי חֲדָא שהיא מדברים המצויים ויש ממנה הרווחה גדולה. והא דגילה אחת וכיסה אחת, הוא גילה שלא במתכוין את הראשנה שבא לידו בדרשה דרך אגב, וכיון שראה שנצטערו על כך הרבה נתן להם דיבור שלא האחרת אף על פי שימצא לה מקום בדרשה.