בן יהוידע על שבת קכא

אָמַר לְהוּ: צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא, שַׁבְקוּהוּ. יש להקשות וכי מי שיודע לומר הלכה אחת נתברר בזה שהוא תלמיד חכם? ודילמא הוא מהמון העם ונזדמן ששמע הלכה הזאת מאיזה חכם שהורה דין זה לפניו, או מן רב יהודה שהורה דין זה לפניו לאיזה אדם ששאלו, כי ענין זה הוא שגור, ולעולם הוא אינו יודע בין ימינו לשמאלו כלום! ונראה לי בס"ד כי בלאו הכי יש להקשות נמי עוד, איך צערוהו ועברו על (דברים טו, ב) לֹא יִגֹּשׂ, כיון דבאמת לא היה לו לשלם! ואפילו אם לא נתברר אצלם שהוא עני איך יצערוהו ויעברו על לאו דאורייתא אפילו בספק? והלא אותו ריש גלותא היה ירא שמים דקפיד על דריסת הרוק בשבת ואמר לכפות כלי. על כן נראה ודאי דלא צערוהו כדי לשלם, אלא צערוהו להענישו, על אשר הוא ידע מעיקרא בעצמו שאין לו לשלם ולוה המעות והוציאם לצרכו, דנמצא כי מעיקרא כשלוה אדעתא לגזול המעות עביד שלא ישלם, ועל זאת תפסו אותו בביתם לחבשו ולצערו. אך כיון שנזדמן דין זה לפניו ואמר ריש גלותא שיכפו עליו כלי והשיב לָא צְרִיכִתוּ, הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה רֹק דּוֹרְסוֹ לְפִי תֻּמּוֹ, הנה מזה הבין ריש גלותא שהוא חכם שידע טעמו של דבר ועוד יֵשׁ לְאֵל יָדוֹ להציע תשובה בדרך חכמה ורמז, והיינו שהוא אמר הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה רֹק דּוֹרְסוֹ, ותיבת 'הָכִי' לשון יתר, אך הוא אמר לשון זה כדי להצדיק עצמו לפי דרכו בענין שנתפס בעבורו, ורצונו לומר ענין זה שלי הוא כמו ענין ה'רֹק' שהתיר ר' יהודה, כי אני בעת שלויתי מכם המעות לויתי לפי תומי שלא עלה על לבי לאכול אותם כאשר חשבתם, ורק קרה סיבה בדרך מקרה שאבדו המעות מידי, ולכן עתה אין לי יכולת לשלם, אבל אני לא ידע נתכוונתי לכך! וכן רב יהודה מתיר לדרום הרוק לפי תומו מהאי טעמא, דהוא משום שהדורס אינו מתכוון דקיימא לן כרבי שמעון דבר שאינו מתכוון מותר, ולזה אמר לו הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה כלומר כמו ענין שלי שהיה בלי מתכוין, מהאי טעמא אָמַר רַב יְהוּדָה רֹק דּוֹרְסוֹ לְפִי תֻּמּוֹ. ובדברים קצרים אלו שדבר ברמז הבין ריש גלותא שהוא תלמיד חכם, חדא דידע טעם ההלכה ולא זמורתא היתה בפיו! ועוד שיש לו לב מבין לדבר דברים ברמז של חכמים ונבונים, שלא אמר הצדקת נפשו על עניינו בפירוש כי אם ברמז, שהבליע הצדקת נפשו ברמז בהלכה זו! ולכך אמר להם שַׁבְקוּהוּ! ונראה ודאי הם לא תפסו אותו ביום שבת אלא קודם וחבשוהו וצערוהו, ואחר כך נזדמן ענין זה של הרוק ביום שבת.