בן יהוידע על שבת קיג:

מַאי הִיא? כִּדְבָעָא מִינֵיהּ רַבִּי וְכוּ'. נראה לי בס"ד הכונה הוא כך, אחר דמצינו דרבי בעא על שבת משמע דפשיטה ליה דבחול מותר ולא נסתפק אלא בשבת דשמא משום טרחה ויגיעה דאיכא בפסיעה גסה אסור, ורבי ישמעאל ברבי יוסי לא אמר לו דאסור בחול הלכה פסוקה משם אביו או משאר רבותיו, אלא רק מסברה דנפשיה הוא דאמר ליה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר וכו', ואם כן מסתמא דרבי דהוה פשיטה ליה דמותר בחול לא הדר ביה מכח סברה דנפשיה דרבי ישמעאל שהיה תלמידו של רבי, ובפרט כי מלשון השאלה משמע שכן עמא דבר בהיתר. על כן השתא דרשת 'מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ' שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכָךְ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִלּוּכָךְ שֶׁל חֹל אתייא על פי סברת רבי דסבר בחול מותר. ולכן קאמר הש"ס מַאי הִיא? כִּדְבָעָא מִינֵיהּ רַבִּי וכו', כלומר זה המאמר אתי כפי הבעיא של רבי ולא כפי התשובה של רבי ישמעאל ברבי יוסי שהוא סובר גם בחול אסור, ויתכן דדריש רבי ישמעאל 'מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ' כההיא דעירובין (דף לח:) דלא יטייל אדם בסוף שדהו בשבת לראות מה היא צריכה דמייתי הרי"ף ז"ל.

שֶׁאֲנִי אוֹמֵר פְּסִיעָה גַּסָּה, נוֹטֶלֶת אַחַת מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם וְכוּ'. נקיט האי לישנא 'שֶׁאֲנִי אוֹמֵר' להגיד שאין דבר זה מקובל אצלו מאביו או שאר רבותיו וכמ"ש לעיל. ונראה לי דרבי ישמעאל הרגיש בדבר זה מדעתו לחשוב פסיעה גסה לטרחה גדולה, מפני שהיה בעל בשר וכרס רחבה מאד והיה רואה ומרגיש בטרחה של פסיעה גסה טפי, והיה מעריך בדעתו על שאר אדם אף על פי שאין להם כרס רחבה כמוהו, עם כל זה ודאי יש להם איזה יתרון בטרחה פסיעה גסה, ולכך הסכימה דעתו לאסור, לכך אמר לו 'שֶׁאֲנִי אוֹמֵר' כלומר אני הרגשתי בזה מצד עצמי. ונראה לי בס"ד דמלוי פְּסִיעָה גַּסָּה כזה פ"ה סמ"ך יו"ד עי"ן ה"א גימ"ל סמ"ך ה"א עולה [570] תק"ע כמנין 'יאבד אחד מת"ק' [570] .

וּמְהַדַּר לֵיהּ בְּקִדּוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשֵׁי. נראה לי בס"ד הטעם שיועיל לזה קִדּוּשׁ הַלַּיְלָה ולא קִדּוּשׁ הַיּוֹם? היינו כי בלילה יש שבעים תיבות של וַיְכֻלּוּ [35] ושל בִּרְכַּת הַקִּדּוּשׁ [35] , שהם ל"ה ול"ה מספר ע', ואומרים זה על ה'יַיִן' [70] שהוא מספר ע', לאור שני 'נֵר' [250] שעולים ת"ק [500] , הרי כאן ע' של קריאה, וגם ע' של יַיִן, כנגד שני עינים של אדם שחסר מהם אחד מת"ק [500] שהוא סך הרמוז בשתי נר של שבת. לכך של לילה מסוגל לדבר זה. ובזה יובן (בראשית מט, יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, חַכְלִילִי לשון כחל המחזק את העינים כמו שכתב מהרח"ו ז"ל בספר עץ הדעת טוב, ויין הוא יין הקדוש שיוצא מן הענבים שהם ב' עֵינַיִם לכך מגין על העינים.

"וְשַׂמְּתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ" וְגוֹ' אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵלּוּ בְּגָדִים שֶׁל שַׁבָּת. פירש רש"י 'שמלות מיוחדות והיינו דשבת' הא דקרי לשמלות דשבת מיוחדות לה, כי ידוע שהשבת הוא מלכות ורות היתה בחינת מלכות, ולכן על שמלות שבת אמרה שִׂמְלֹתַיִךְ המיוחדות לה. אי נמי כל צדיק וצדקת שמלות שבת נקראים מיוחדות להם, דאיתא בס' הכונות (דף סג) קבלתי ממורי ז"ל שכפי הצבע וגוון המלבושים שלובש האדם ביום שבת בעולם הזה כן ממש יתלבש בגן עדן אחר הפטירה תמיד ביום שבת עיין שם. ועל כן מיוחדות להם שיש ליופים ומראיתם קיום ונצחיות לבעליהם. ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר מפיק לה מדכתיב 'שִׂמְלֹתַיִךְ' ולא אמרה 'שַׂלְמוֹתֶיךָ' דאף על גב ד'שִׂמְלָה' ו'שַׂלְמָה' ענין אחד הם על כל זה בגד החשוב נקרא שִׂמְלָה, ולכן כתיב (שמות יב, לה) כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, דאיירי שם בבגדים החשובים, וכן (ישעיהו ג, ו) שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ, אבל שלמה נקרא בגד הגרוע, ולכן כתיב (שמות כב, ח) עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה, וכיון דאמר לו 'שִׂמְלֹתַיִךְ' דרש לה בגדי שבת שהם חשובים שנקראים שִׂמְלָה. ועל דרך האמת נראה לי בס"ד דבגד שבת נקרא שִׂמְלָה שהוא אותיות 'שם לה' כי שם אדנ"י המתגלה בשבת הוא גימטריא ל"ה במילוי מלואו, מה שאין כן בחול הוא ל"ד וכנזכר בשער הפסוקים בסוד הכתוב (במדבר יד, יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, ודו"ק.

"תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד" (משלי ט, ט) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זוֹ רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. הקשה הרב אם לבינה (דרוש טו דף קסז) דלא יצרך לומר כן אלא בדבר שהמתחיל שהוא הנותן הורה בו קצת מן החכמה והמקבל גמר אותה והשלימה מדעתו, אבל הכא לא הוה הכי, דנעמי אמרה (רות ג, ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, אין נראה דבר זה בחכמה כלל! ורות עשתה כל המעשה בחכמה שירדה הגורן והדר עשתה, וכן גבי עלי שאמר לשמואל שיאמר (שמואל א' ג, ט) דַּבֵּר הֳ' אין בדברים אלו ראשית חכמה כלל! ורק שמואל שהשיב דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ הורה על החכמה בדבר שפתיו עד כאן דבריו יעוין שם. ונראה לי בס"ד דנעמי התחילה בחכמה באמרה וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן אף על גב דקרינן וְיָרַדְתְּ יש אם למסורת, שבאמת היא אמרה וְיָרַדְתִּי ואנן קרינן וְיָרַדְתְּ, ורצונו לומר זכותי ירד עמך, ובזה הודיעה לה דכפי הסדר שציותה אותה לעשות כאן סיכה ורחיצה אז יש בהליכתה בדרך סכנת החשד שהרואה יחשוד אותה בדבר רע, ולכך צריכה היא לשלוח עמה זכות שלה! משל לאב שאמר לבנו קום לך לבית פלוני ואני אלך עמך לשמרך בדרך להגין עליך, אמר הבן הנה הדרך הוא דרך המלך ורבים עוברים ושבים בו למה אמר שיבא עמי לשמרני ולהגין עלי? שמע מניה יש דבר סכנה בדרך וחדל ללכת! וכן כאן כיון שאמרה לה וירדתי הגורן אמרה רות שמע מינה יש איזה סכנה שצריך לי שמירה, ואז נתנה לבה להבין מה סכנה יש? והשכילה להבין שיש סכנת חשד! ובהבנה זו שלה הוסיפה חכמה שלא תצטרך להגנה של זכות חמותה אלא תעשה הכל אחר ירידת הגורן, ולפי זה נמצא נעמי התחילה בדבר שפיה פתחה בחכמה לרות. וכן עלי נמי התחיל לעורר את לב שמואל בחכמה, שרמז לו שיש צד להסתפק אולי לא דבר ה' הוא זה, והיינו דאמר לו וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר הֳ' ותיבת 'וְהָיָה' לשון יתר, דהוה ליה למימר וְכִי יִקְרָא אֵלֶיךָ, אך ידוע 'אין וְהָיָה אלא לשון שמחה' והגיד לו בזה שלא יאמר דַּבֵּר הֳ' אלא עד שיראה סימן זה, והוא כשהנביא שומע דַּבֵּר הֳ' מוכרח שיתמלא שמחה גדולה מאליו, וזה סימן מובהק שהוא שומע דַּבֵּר הֳ' ואינו מוטעה ושוגה בו. ולזה אמר וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ, רצונו לומר אם תרגיש בשמחה בעת שיקרא אליך, אז וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר הֳ' שזה הוא סימן מובהק שהוא דבר ה'. ומדבריו משמע אם לא יראה סימן זה של השמחה צריך לחוש אולי אין זה דבר השם יתברך. משל לבן שהלך למסיבה של משתה אחד, אמר לו אביו בא ואעשה לך סימן בגלימא שלך שלא תתחלף בגלימא אחרת בעת שתפשוט אותה שם במסיבה, אמר הבן מדברי אביו משמע שיש לאחרים גלימא כזאת הגלימה שלי ולכן רוצה לעשות לי בה סימן, אז נתחכם אותו הבן שלא רצה לסמוך על הסימן שעשה אביו, כי אמר שמא גם אחרים יש להם סימן כזה בגלימתם, ואם כן אפשר שתתחלף גלימתי גם עתה, אלא טוב שלא אפשוט הגלימה מעלי כלל ועיקר. וכן כאן אחר שראה שמואל שעשה לו עלי סימן לדעת שהוא דַּבֵּר הֳ' על ידי שמחה שיהיה לו, שאם לא יראה הסימן הזה יש לחוש אולי לא דבר ה' הוא זה, אז נתחכם שמואל יותר שאפילו ראה הסימן הזה לא סמך עליו, ולכך אמר דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ.

וְכִי דַּרְכּוֹ שֶׁל בֹּעַז לִשְׁאֹל בְּנַעֲרָה. נראה לי בס"ד הכונה דהוה ליה למימר מִי זֹאת, וכיון דאמר 'הנערה' משמע רצונו לומר דמשום היותה נערה לכך אני שואל עליה, שאם היתה אשה לא היה ראוי לשאל עליה, ועל זה מקשי וְכִי דַּרְכּוֹ שֶׁל בֹּעַז לִשְׁאֹל בְּנַעֲרָה? פירש דבעז שהיה אדם חשוב וגדול הדור אפילו בנערה שאינה אשה נמי אין ראוי לשאל! ומה שאמר דְּבַר חָכְמָה רָאָה בָּהּ , יש להקשות ידיעת ההלכה לא נקראת חכמה! כי נעמי ודאי למדה את רות הלכות אלו ולא עשתה מצד שכלה וחכמתה. והנה פירוש מהרש"א יבא על זה לנכון, אך אנא עבדא אשלים את דבריו, דבאמת בית הלל ובית שמאי כל חד יהיב טעמא לדבריו, נמצאו אלו ואלו דברי אלהים חיים, ואף על גב דעתה קיימא לן כבית הלל מפני בת קול, הנה באותו זמן דקדים לא היתה הלכה פסוקה אלא יש עושין כבית שמאי וסומכין על פסוק (דברים כד, יט) לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, ויש עושין כבית הלל וסומכין על פסוק (ויקרא יט, י) לֶעָנִי וְלַגֵּר, ובודאי נעמי בעת שלמדה את רות הלכות לקט ושכחה אמרה לה יש סומכין על פסוק לֶעָנִי וְלַגֵּר, ויש סומכין על פסוק לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, ואת תעשי כאשר תחפוצי. ורות היתה חכמנית לא רצתה לעשות כסברת בית שמא, משום דסברה זו סמוכה על פסוק לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה והיא אינה רוצה להחזיק עצמה בסוג 'אַלְמָנָה' דאם כן יהיה לה דין 'קַטְלָנִית' ולכן בחרה למיזל בתר סברת בית הלל, כי סברה זו סמוכה על פסוק לֶעָנִי וְלַגֵּר שהיא החזיקה עצמה לעניה וגיורית דאזיל מנה דין קטלניית, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וזהו דבר חכמה שמצא בה!

עוֹמְדוֹת מְעֻמָּד נוֹפְלוֹת מְיֻשָּׁב. נראה לי לכך אמר הַנַּעַר (רות ב, ז) וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה וכו', כלומר מה שאתה רואה יושבת ונוטלת אין זה אלא עתה לפניך עושה כן, אבל קודם שבאת עתה לא ראיתיה יושבת ונוטלת, אלא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה.

עֲתִידָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד שֶׁתִּתְחַלֵּק. נראה לי בס"ד מספר בֹּעַז וְרוּת [500] עולה פתרה [500] שהוא שלחן כינוי למלכות, כמ"ש רבותינו ז"ל (יומא עב:) של שלחן זכה דוד ונטלו, ולזה אמר (רות ד, יא) לבעז וַעֲשֵׂה חַיִל 'בְּאֶפְרָתָה' 'אב פתרה' כמו (בראשית מה, ח) וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, נמצא המלכות רמוזה בו ובה, ולכן כיון שהקוצרים היו מפסיקים בינה לבינו זה סימן על מלכות שתתחלק, כי המלכות רמוזה בו ובה ביחד. ונראה לי כשאמר לה גֹּשִׁי הֲלֹם רמז לה ביחוד על צד הקוצרים, לכך אמר כאן רֶמֶז רָמַז לָהּ.