בן יהוידע על שבת קח.

זִיל תָּהִי אַקַנְקַנֵּיהּ. אף על גב דלפי פירוש רש"י הבין דגברא רבא הוא מכח נס של הגלים, עם כל זה אין מזה הוכחה שהוא אדם גדול בתורה אלא אפשר שהוא צדיק גדול במעשים וזכה לנס בזכות מעשיו. ברם קשא למה מיהר לשלח לְקַרְנָא לבדקו בתורה, והלא מוכרח שיזמינו לביתו כיון דידע שהוא צדיק גדול ואז הוא עצמו יבדוק אותו בתורה? ונראה לי דשלח קַרְנָא לבדקו בתורה שאם הוא חכם בתורה וישיב לו תשובה לשאלותיו יבין מתשובותיו על חלשתו, שאם ישיב תשובות כראוי אז ודאי דעתו מיושבת ואין החולשה גוברת בו, ואז הוא יכין לו הרפואה כפי מה שיבין גדר חולשתו איך הוא, והוא היה רוצה למהר להכין לו הרפואה קודם שיבא לביתו, ודע דמה שאמרו הֲווּ יַתְבֵי אַגּוּדָא דִּנְהַר מַלְכָּא , נראה לי זה פרת שהוא מלך בארבעה נהרות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית ב, יד) וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת.

יְהֵא רַעֲוָא דְּתֵיפּוּק לֵיהּ קַרְנָא בְּעֵינֵיהּ. פירש הר"ן ז"ל שקללו שיצא 'קרום בין עיניו' ונראה לי בס"ד דקללו שיהיה לו 'חולי בעיניו' שינגיח החולי בעיניו כמו קרן המנגח. או יובן 'קַרְנָא' רצונו לומר 'אוֹר' כמו קרנים מידו לו, וקללו שיצא האור מעיניו וישארו עיניו בחשוכה, והא דקללו בעונש כזה שהוא מניעת ראית עיניו! נראה לי דעשה לו מדה כנגד מדה, הואיל שבא וראה בעיניו איך הוא חלוש הרבה והיה לו לחוש פן לא יש לו דעת צלולה להשיב ויתבייש, וכמה שאמר רבי חייא לרב כי קאי רבי במסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי כדי שלא יתבלבל וישיב שלא כהוגן (שבת דף ג:), וכל שכן הכא דחזא ביה חולשה טובא מחמת חוליו, דהיה לו לחוש כיון דאין דעתו צלולה ומיושבת שמא לא יוכל להשיב כהוגן, ולכך קללו במניעת מראה עיניו, לומר וכי לא היה לך עינים לראות אותי באיזה מצב אני עומד. ולדברי הר"ן ז"ל שקללו שיעלה קרום בעיניו, נראה לי דקללו באחת, דאם בשתיהם אם כן לא היה רואה כלל.

וְלָא אַחְוֵי לֵיהּ בֵּית הַכִּסֵּא. נראה ודאי ששמואל ובני הבית נשמטו והלכו מלפניו כדי שלא יראם וישאל על בית הכסא, שאז בהיותו לבדו בעל כרחו יתאפק, שימתין עד שיבא אחד מבני הבית כדי לשאל אותו, ובכך היתה רפואתו ממילא! והא דקלל להמצער אותו ולא אמר דודאי הם עושים לטובתו, כי שמא בכך רפואתו דאין ראוי לחשדם שיצערו אותו בחנם, ובפרט שהוא אורח חדש שעדיין לא היה לו דבר עם שום אדם, והיה צריך לדון את כל אדם לכף זכות? נראה לי שהוא מצא רגלים לדבר לחשוד שכונתם לצערו, בשביל שעתה קלל את קרנא ולכך חשב אולי הוא עשה לו הדבר הזה שהבריח בני הבית מלפניו כדי לנקום ממנו על קללתו, ולכן הוא קלל בסתם למי שצוה לצערו בכך. והא דקללו בבנים מפני שבדבר זה אפשר שיבא לידי עקרות כי אולי הוא צריך להשתין גם כן, ובפרט שהאכילו לחם שעורים וטבע השעורים להרבות ההשתנה ואם לא ישתין יעקר, וכמו שאמרו בגמרא (יבמות סד:) כמה סבי אעקרו מפרקיה דרב הונא, ולכן קללו בבנים, משום כי מן הצער שלא גילו בית הכסא אפשר שיבא לידי עקרות שלא יוליד, ומשום דקללת חכם אפילו על תנאי פועלת לכך נגעה קללה זו בשמואל דלא היה לו בנים זכרים אלא בנות בלבד.

אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּתְחַיְּבוּ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת; אֶחָד הֲרָגוֹ מֶלֶךְ, וְאֶחָד הֲרָגוֹ אִיסְפַּקְלִיטוֹר, אֵיזֶה מֵהֶן מְשֻׁבָּח. נראה לי בס"ד בכיון המשל עם הנמשל על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות, שורש בהמות הטהורות מבחינת הדינין שנתמתקו ולא נאחזו בהם החיצונים, ובהמות הטמאות הם מאותם דינין שלא נמתקו ונאחזו בהם החיצונים עיין שם. הנה כי כן בהמה הטהורה בחייה איננה ברשות הסטרא אחרא, ולכן מיתתה תתייחס להרגו מֶלֶךְ , יען שהיא ברשות הקדושה והשוחט אותה הוא שליח הקדושה שנצטווה בתורה על שחיטתה, ואף על גב דקרה לה מקרה שנתנבלה או נטרפה אין דבר זה מוציאה מרשות הקדושה להכניסה ברשות הסטרא אחרא, כי אין זה נוגע לשרשה אלא לקוי הוא דלקתה בכך לאסור כשרה באכילה והכל הולך אחר השורש. אבל בהמה הטמאה בחייה היא ברשות הסטרא אחרא קיימא שכבר נתאחזו בה החיצונים כמה שאמר רבינו ז"ל, לכן מיתתה תתייחס להרגו אִיסְפַּקְלִיטוֹר כיון שהיא ברשות החיצונים ושלהם היא, ואפילו אם שחטה ישראל הוי כשלוחא דידהון ואינו שליח הקדושה כי לא נצטווה לשחוט בהמה טמאה. ובזה יבא נכון בכיון המשל עם הנמשל, וחזר ושאל אם כן 'יֵאָכְלוּ?' אין כונתו על בשר הנבילה או הטריפה עצמה דזה אסרתו תורה מחמת טריפות או ניבול הנמצא בה, אלא הוא שואל על העוברים הנמצאים בבטן הנבילה או טריפה, דאלו שורשם בקדושה ולא נעשה נבלות או טרפות בגופם ורק באם. והשיב הַתּוֹרָה אָמְרָה 'לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה' והיינו תיבת כָל לרבות העוברים, ואתה אמרת יֵאָכְלוּ דאם כן מאי מרבה בכל? והשיב לו על נבילות והוא הדין לטריפות דמאי שנא.