בן יהוידע על שבת קה:

הַמְקָרֵעַ בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְפַזֵּר מָעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ, יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. הא דנקיט בְּגָדָיו כֵּלָיו מָעוֹתָיו ולא אמר 'בְּגָדִים כֵּלִים מָעוֹת' דהא איסרא איכא בין בשלו בין בשל אחרים! נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו על דברים הרוחנים גם כן אשר אלו אשר יתייחסו לאדם ובגדיו הם בגדי הנשמה, שאין לך נשמה שאין לה מלבוש רוחני הנקרא 'חַשְׁמַל' כנזכר בספר הכונות בברכת מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים, והכועס גורם קריעה לבגד נשמתו, וּמַשְׁבֵּר כֵּלָיו הם צינורות השפע שלו שמשברם בכעס שלו, ובזה לא יכילון מי השפע, ולכך הכעסן מאד הרי זה יחסר מזונו, וּמְפַזֵּר מְעוֹתָיו אלו דברי תורה שלומד שמכונים בשם 'מָעוֹת' וכמו שאמר רבי עקיבה בפטירת רבי אליעזר הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני לפרטם, והכועס גורם לעצמו שכחה כנזכר בגמרא (סנהדרין סח.), וזהו ענין פזור מעותיו שישתכחו ממנו בר מינן! ואומרו יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה רצונו לומר יזהר לבלתי תסתכל בפניו כאלו עובד עבודה זרה.

אָמַר רַבִּי אַבִּין: מַאי קְרָאָהּ? (תהלים פא, י) "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר" אֵיזֶהוּ "אֵל־זָר" שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה יֵצֶר הָרַע. קשא מנא לן דקאי על יצר הרע של כעס? ונראה לי בס"ד דרבי אבין לא יליף מהאי קרא אלא רק ממ"ש השומע לדברי יצר הרע סופו לעבוד עבודה זרה, דקאי זה הילפותא על סוף הברייתא וזה נלמד מהאי קרא, דקאמר לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר זה יצר הרע כדי שלבסוף לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר שיאמר לך לעבוד עבודה זרה ממש. ועוד נראה לי בס"ד דרבי אבין יליף מהאי קרא דקאי על יצר הרע של כעס, והיינו דקרי ליה אֵל זָר ואותיות 'זָר' הם ראש וסוף של 'ר וֹגֵ ז' ואותיות שבנתיים הם 'גו' רצונו לומר תּוֹךְ כמו דברים בגו, וזה שאמר אֵיזֶהוּ 'אֵל זָר ' שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? רצונו לומר בגווייתו ובתוכו, ועל זה יורה אותיות 'גו' של 'ר וֹגֵ ז' ואותיות 'זָר' של 'ר וֹגֵ ז'. ונראה לי בס"ד דידוע היצר הרע עיקר שליטתו ומשכנו בעשרה אברים, ב' עינים ב' אזנים ב' ידים ב' רגלים ופה ולב, ואם תסיר מן רמ"ח [248] עשרה ישאר רל"ח מספר 'אֵל זָר' [238] ודו"ק!

כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל ששני פעמים דִּמְעָה [119] עולים מספר רָחֵל [238] , שבזה נמתקת מן הדינים שלה כנזכר בספר הכונות עיין שם. וידוע שרחל נקראת 'אוֹצָר' בסוד הכתוב יראת ה' היא אוצרו, וזה שאומר כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת מעוט רבים שתים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן שלוקח מספרן של ב' פעמים דִּמְעָה וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו היא רָחֵל, שמניח תיקונם שם למתק הדינים שבה.

שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. קשא מה עבירה עשה בזה שיהיה נענש כל כך? ועוד סיום המאמר נראה דאין מניעת הבכיה עון אלא רק מניעת הריוח של המחילה! ונראה לי בס"ד לעולם בניו ובנותיו מתים כשהם קטנים על עונות חמורים דאמרו רבותינו ז"ל לעיל בפרק במה מדליקין, אך אם היה מתאבל ובוכה על אדם כשר היו נמחלים אותם העונות וממילא היו ניצולים בניו ובנותיו מן המיתה, ולכך הוצרך בעל המאמר לסיים ולפרש שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו ללמדך טעמו של דבר. אחר כך ראיתי שגם הרי"ף ז"ל פירש כן, והואיל ופשט המאמר הוא מוכרח בכך משנה ראשונה לא זזה ממקומה.

מְלַמֵּד שֶׁגָּעַשׁ עֲלֵיהֶם הָהָר. נראה לי בס"ד טעם לזה כי הצדיקים בפטירתם נדמה להם יצר הרע כהר דאף על פי כן כפו אותו, לכך הוא שהיה צדיק גדול ולא הספידוהו כראוי גָּעַשׁ עֲלֵיהֶם הָהָר , גם היה ענין רעש, כי הוא מן הצדיקים הגדולים שקבלו התורה והשקיטו הרעשת הארץ ואיך לא נספד כהלכה.

בְּרָכָה שַׁאנִי. פירוש כיון שהוא ברכה על שמירת מצות מסתמא קאי על רבוי השנים גם כן וסתמו כפירושו, אבל התם דמשתעי במה שקרה להם אם גם שנים האריכו הוה ליה למימר לפרש להדיה השנים. אי נמי נראה לי בְּרָכָה שַׁאנִי דראוי להעלימה ולמסתר בה סתומי שלא יתקנאו בה המקטרגים, וכמו שאמרו בענין ברכה שברכו החכמים לרבי אלעזר בן רשב"י תזרע ולא תחצד וכו' (מועד קטן ט), ולכן נקיט ימים לשון סתום להעלים השנים ולא נקיט להו להדיה, מה שאין כן התם דקרא משתעי במה דעבר והוה מכבר. או נראה לי בְּרָכָה שַׁאנִי דכל הנותן בעין יפה נותן ובודאי כונתו יתברך גם על רבוי השנים.