בן יהוידע על סנהדרין ז:

אִם דַּיָּן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְלוּם, "יַעֲמִיד אָרֶץ" (משלי כט, ד) . נראה לי בס"ד לרמוז דברים אלו באותיות הדיין והוא כי בין אות ד' של דיין ובין אות יו"ד של דיין יש אותיות ה־ו־ז־ח־ט שהם אותיות חוֹזֶה ט ' כלומר טוב כי ט' הוא טוב ובין אותיות יו"ד של דיין לאות נו"ן של דיין יש אותיות ' מֶלֶךְ ' והכונה אם הדיין דומה למלך שאינו צריך לכלום אז הוא חוזה טוב בדין ודברים הבאים לפניו ולא יכשל לעוות משפט.

פָּתַח וְאָמַר: "הוֹי אוֹמֵר לָעֵץ: הָקִיצָה, עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם, הוּא יוֹרֶה, הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף, וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ" (חבקוק ב, יט) . נראה לי בס"ד נקיט תרי מינים עץ ואבן לרמוז אין יודע לדרוש לא הלכות ולא אגדות או לומר הרי זה חסר מן לימוד הגרסא ומן לימוד העיון שלא עסק בזה ולא עסק בזה. וְכָל רוּחַ רצונו לומר במילי דעלמא של דרך ארץ ורפואה גם כן אין בו. ועוד נראה לי נקיט עץ כנגד חכמה ונקיט אבן כנגד ענוה דחסר משתיהן. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש עץ כנגד חכמה ואבן כנגד יראה.

כָּל הַמַּעֲמִיד דַּיָּן עַל הַצִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, כְּאִלּוּ נוֹטֵעַ אֲשֵׁרָה (דברים טז, יח) . נראה פשוט דנקיט אֲשֵׁרָה מפני כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט) . ועוד נראה לי בס"ד הטעם דנקיט אֲשֵׁרָה כי ידוע דתלמיד חכם נקרא אִשָּׁה והטעם כמו שהאשה מתעברת ויולדת כן הוא מוליד חדושי תורה שנקראים 'בנים ובנות' כמו שכתבתי במקום אחר ואות רי"ש במלואו הוא לשון עניות ומי שהוא עם הארץ הרי זה ריש כמו שאמרו (נדרים מא.) אין עני אלא מעניות תורה ומצות, ואם תניח אות ר ' שרמוז בו העניות של תורה בתוך אותיות אִשָּׁה יהיה צירוף אֲשֵׁרָה ולכן זה שהעמיד דיין עם הארץ שחשב אותו בתואר אשה שהיא מתעברת ויולדת ובאמת הוא ריש ואין רוח תורה בקרבו לכן אין זה נקרא אשה אלא נקרא אשרה כי יבא אות ר' בתוך אִשָּׁה ויהיה אֲשֵׁרָה.

אֱלוֹהַּ הַבָּא בִּשְׁבִיל כֶּסֶף (שמות כ, יט) . נראה לי בס"ד הטעם דמייחס לדיין שאינו הגון לעבודה זרה והוא דכתיב אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל (תהלים פב, א) נמצא שם אלקים דקדושה שורה על הדיין ולכן נקראו הדיינים בשם 'אלקים' דכתיב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים (שמות כב, ז) ועל כן דיין שאינו הגון שאין שורה עליו אלקים דקדושה ישרה עליו אלהים אחרים שהוא דקליפה לכן מכנה אותו לעבודה זרה.

מְנָא הָא מִלְּתָא דְּאָמוּר רַבָּנָן: הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין? דִּכְתִיב: "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת", וְסָמִיךְ לֵיהּ: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים". קשא מהיכא משמע דבר זה בהאי קרא? ונראה לי בס"ד מי שהוא מהיר לחתוך הדין ברגע עושה כן מחמת גאוה וגובה לב להראות לעולם שהוא חכם גדול ומבין שאינו צריך לעיין בשום ספר והוא מכוין לאמת בהשקפה הראשונה אך באמת הוא עם הארץ ובודה תשובה מלבו כאשר יעלה המזלג והנה זה סופו שתתגלה חרפתו ויהיה נודע לכל שהוא עם הארץ גמור. מעשה באחד שנתנו לו פקדון טבעת אחת לשמור אותה אצלו ושומר חנם היה והוא קשר הטבעת במטפחתו והניחה בחיקו ואחר כך נפלה ממנו ואבדה והלך אחד מבעלי הטבעת הזאת אצל חכם אחד לשאול הדין ממנו אם חייב או לאו והחכם התחיל לעיין בדין זה אם נקרא פשיעה בכהאי גונא והתחיל להסתפק בזה כמה ספיקות והוכרח להעמיק בדבר זה בעיון היטב במתון כדי לברר הספיקות שנסתפק בהם וסוף דבר העלה לפום דינא דחשיב זה פשיעה וחייב זה לשלם ועבר זמן בעיון זה עד שנפשט הספק אצלו קרוב לשתי שעות. וזה השואל היה יושב לפניו ומצפה עד שהשיב לו שזה חשיב פושע וחייב אך זה השואל נתפלא בדעתו על מה כל כך נתעכב החכם בתשובת דבר זה? ויחשוב ויאמר אין זה אלא מחמת קוצר דעתו שלא ידע לעיין היטב בתחילה כי לפי ראות עיני השואל הדין הוא פשוט כפי השכל ואין צריך להתקשות בו כל כך! על כן השואל בקש לנסות בדבר זה וקם והלך אצל חכם אחר לשאול ממנו דבר זה והנה זה החכם השני תכף ומיד השיב לו שזה נחשב פושע וחייב כאשר אמר לו חכם הראשון. ובלילה הבן היה מספר לפני אביו שהיום נראה לו וידע בבירור שאותו חכם פלוני הוא עם הארץ ואותו חכם השני הוא חכם גדול. אמר לו אביו מהיכן נתברר לך דבר זה? אמר לו ממה שראיתי בעיני זה אמר לי חייב ופושע כרגע וזה עד שטרח שתי שעות אז הגיד הדין. ויאמר האב לבנו לא כונת יפה אלא הראשון הוא חכם גדול והשני הוא עם הארץ! ואם לא תאמין, זיל נסי, תשלח למחר אדם אחר אצל חכם השני ויאמר לו נוסח השאלה ממש ותראה מה יאמר למחר. וכן עשה ששאל אותו כיוצא בנידון זה ממש וזה גם כן השיב תכף, אך החליף שיטתו בפעם הזאת אין זו נחשב פשיעה ופטור זה ואינו חייב לשלם כלום וחזר זה השואל השני ושאל שאלה זו מן חכם הראשון ותכף ומיד השיב לשואל הראשון שזה נקרא פושע וחייב לשלם. [בְּנָיָהוּ: בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע הבאתי שם מעשה אחד ונשמטו ממנה דברים בסופה. כי האב אחר שהוכיח והראה לבן שהחכם הראשון אשר שהה בעיונו בדין הוא החכם באמת והשני עם הארץ והראה לו זה על ידי נסיון אמר לו זיל נסי אותם עוד הפעם תלך אתה למחר אצל החכם הראשון ותאמר לו זה האדם שהופקד אצלו הטבעת וקשרה במטפחת שאמרת לי חייב בפשיעה היה לו שותפות באותה הטבעת וזה החכם המתין איזה רגעים והשיב לו כיון דהוא שותף פטור הוא, והלך אצל השני וגם כן אמר לו אותו האיש שאמרת לי שהוא חייב בפשיעה היה לו שותפות באותה הטבעת והשיב לו תכף מה הפרש יש גם בזה הוא חייב בחלק השותף שלו. ויגד לאביו ויאמר לו ראה עתה איך זה השני הוא עם הארץ שאינו יודע מה מחייב והראשון חכם הוא.] אז אמר לו אביו הראית כי כנים דברי שזה השני אשר אתה שאלת ממנו בתחילה והשיב לך שהוא פושע וחייב הן אמת שכיון להלכה אך לא היה זה מחכמתו ובינתו אלא כך נזרקה הדבר בפיו והיה כסומא בארובה אך חכם הראשון השיב הלכה ממה שראה האמת ממקור הדין על פי חכמתו ושכלו. והראיה, אחר ששאל ממנו שואל השני עוד הפעם לא הוצרך לעיין והשיב לו תכף מפני שדבר זה עצמו הוא דומה ממש לאותו ענין שנשאל ממנו וכבר דין זה היה ברור אצלו ואינו צריך עיון מה שאין כן השני הוא עם הארץ וכאשר יזדמן בפיו הוא משיב בלא דעת ותבונה ולכן פעם אמר חייב ופעם אמר פטור. וזהו שאמר מְנָא הָא מִלְּתָא דְּאָמוּר רַבָּנָן (משנה אבות א, א) הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין? ומפיק לה מפסוק וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו (שמות כ, כב) וסמיך ליה וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים (שמות כא, א) כלומר במשפטים והלכות לא תעלה במעלות להשיב לשואליך דבר תכף ומיד כדי שיאמרו כמה חכם גדול הוא זה 'אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו' כלומר אם לא תהיה מתוני אלא תמהר להשיב כדי שיעלוך וישבחוך הנה לבסוף 'תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ' רצונו לומר חרפתך באותו הדין עצמו וכמו שהיה באותה מעשה כיון דלא השיב מחמת חכמתו ובינתו אלא כאשר נזרק מפיו אז נזדמן שבפעם שנית נזרק הדבר מפיו להפך ובזה נודע ונתברר שלא מכח חכמה ובינה הוא מורה ומשיב אלא הוא עם הארץ גמור.

אֵלּוּ כְּלֵי הַדַּיָּנִים. נראה לי בס"ד לכך אמר אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא, א) כלומר אם יהיו הדיינים זכאים ודורם זכאי לא יצטרכו לעשות פעולה ממש באלו הכלים דהיינו מקל לרדות בו ורצועה ללקות בה ושופרא לנדות וסנדל לחלוץ ורק שימה בעלמא תשים אותם לפניהם שלא יצטרכו לעשות בהם מעשה ממש. ונראה לי סופי תיבות שׁוּפְרָ א מַקֵּ ל וּרְצוּעָ ה הוא 'אֵלֶּה' וזהו שנאמר 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם' כי אלו הרמוזים באותיות אלה שייכים למשפטים.

"וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא" אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּנֶגֶד מַקֵּל וּרְצוּעָה תְּהֵא זָרִיז (דברים א, טז) . פירוש תהיה זריז להנהיג העם בדרך ישרה שלא תצטרכו לעשות מעשה במקל ורצועה. והא דנקיט מקל ורצועה בלבד, נראה מקל לעשות בו מכת מרדות למאן דעבר אמצוה דרבנן ורצועה לעשות בה מלקות למאן דעבר על לאו מן התורה ונראה לי דמפיק לה ברמז מן 'בָּעֵת הַהִיא' כי 'מַקֵּל וּרְצוּעָה' עולים תקמ"ז [547] כמנין 'עת' במלואם כזה עי"ן תי"ו [546] שעולה תקמ"ז עם הכולל.

"וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק", אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צַדֵּק אֶת הַדִּין, וְאַחַר כָּךְ חַתְּכֵהוּ (דברים א, טז) . כך הגרסא בגמרא ונראה לי בס"ד הכונה אם נראה לך סברה מהשערת השכל לחייב לזה ולזכות לזה אל תחתכהו על פי סברה שלך אלא צדק את הדין ההוא על פי הסברה שלך להביא לו הוכחות מן התלמוד ומרבותינו הראשונים ואחר כך חתכהו לדין ולא תחתכהו על פי סברה שלך לבדה. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר במדרש רבא פרשת שופטים (מדרש רבא ה, ד) אמר רבי אליעזר אם היית יודע שהדין עמו אל תסביר לו פנים כדי שלא יאמר מתחילה היית רוצה לזכותו ורבן שמעון בן גמליאל אמר אם תדע שאין הדין עמו הסבר לו פנים שלא יהא אומר מתחילה היה רוצה לחייבני עד כאן. נמצא קודם שיחתוך הדין צריך הדיין להתבונן בדבר ההוא לעשות הצדקה לדינו שלא יהיה נחשד שפסקו כפי רצונו אלא יכירו כי פסקו על פי דין תורתינו הקדושה לחייב את החייב ולזכות את הזכאי וזהו שנאמר צדק את הדין תעשה לו הצדקה מן החשד ואחר כך תחתכהו לפני בעל דין.