בן יהוידע על סנהדרין ז.

אֵין תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם נִדּוֹן, אֶלָּא עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר: "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן" (משלי יז, יד) . נראה לי בס"ד דנידון עיקר על עסק תורה שבעל פה שבה ידע הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה וידוע כי תורה שבעל פה קראה זכריה הנביא ע"ה בשם מגלה (ראה עירובין כא.) דכתיב רָאִיתִי וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה (זכריה ה, א) והנה קודם אותיות 'מָדוֹן' יש אותיות 'מְגִלָּה' לזה אמר נדון על דברי תורה שהיא תורה שבעל פה שיש בה עסק ומשא ומתן בדברים שנאמר פּוֹטֵר מַיִם זו תורה שהיא רֵאשִׁית מָדוֹן רצונו לומר תורה שבעל פה שנקראת מְגִלָּה שהיא רמוזה בראשית אותיות מָדוֹן הנה על זאת יהיה ראשית מדון שלו. ומה שהקשו התוספות ז"ל מה דאמרינן בגמרא דשואלין אותו תחילה נשאת ונתת באמונה ואחר כך אמר לו קבעת עתים לתורה? יש לומר בס"ד 'נשאת ונתת באמונה' הכונה היא על עסק תורה שבעל פה שגם זה העסק נקרא משא ומתן כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צג:) שיודע לישא וליתן בדברי תורה ואומרם 'באמונה' רצונו לומר בכונה לשמה ולא להתגדל או לקנטר וכל דבר התלוי בכונת הלב נקרא אמונה כי אינו ניכר לעיני הרואין.

הַאי תִּיגְרָא, דַּמְיָא לְצִנּוֹרָא דְּבִדְקָא דְּמַיָּא, כֵּיוָן דְּרָוַח, רָוַח. נראה לי בס"ד הכונה כיון דרווח למטה בין בני אדם רווח למעלה בין המלאכים שנבראו מזכויות של זה ובין המלאכים שנבראו מזכויות של זה וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על מאמר (ברכות טז:) שים שלום בפמליא של מטה ובפמליא של מעלה.

דָּמִי לְגוּדָא דְּגַמְלָא, כֵּיוָן דְּקָם קָם. קשה מה בא להוסיף אביי משמעות באלה הדברים של דמיון זה? ונראה לי בס"ד כונתו לומר כיון דהורגלו בריב נעשית המריבה אצלם טבע דאז אפילו אם מדברים דברים חיצונים תהיה שיחתם ריב וכמו שאמרו (סנהדרין צד.) על סנחריב 'שיחתו ריב' כן הם כאשר ידברו איש עם רעהו או עם משרתו לעשות לו עסק שיחתו תהיה ריב שנראה לעיני הרואין מריב עמו וזהו שאמר 'כֵּיוָן דְּקָם קָם' כן זה הריב קם אצלו ונעשה טבע.

טוּבֵיהּ דְּשָׁמַע וְאָדִישׁ. פירש רש"י מורגל. ויש להקשות למה לא אמר דשמע ושתיק? ונראה לי בס"ד אם שותק כדי להרויח זכויות המחרף ולתת לו עונות הנה זה לבו יהיה כעוס עליו ואין זה מן המובחר אבל אם שומע ואינו מרגיש שום צער בלבו על החירוף דהוי אדם המורגל בזה שאין נחשב בעיניו לכלום זה הוא המשובח, ולזה אמר טוביה מי ששמע ואדיש כאדם הרגיל שאין שמיעה זו נחשבת אצלו כלום.

חַלְפוּהָ בִּישְׁתָּא מֵאָה. פירש רש"י ז"ל הלכו על ידי שתיקתו מאה רעות. נראה לי בס"ד הכונה הוא היה צריך לעשות מדון על שפט זה ולא עשה אלא שתק אז ילך מעליו שליטת אותיות ס"מ [100] של פלוני [ סמ א־ל] שמספרם מדון [100] שהוא מספר מאה וידוע דכל הרע אשר בא מן פלוני יבא מן אותיות ס"מ שלו שמספרם מאה.

קְרָא כְּתִיב: "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן" (משלי יז, יד) . נראה לי בס"ד שורש התלונה שאדם מתלונן על חבירו על שבזהו הוא אותיות לן והנה אותיות לן קראם הכתוב רֵאשִׁית מָדוֹן יען כי אותיות לן במלואם למ"ד נו"ן המילוי הוא אותיות 'מָדוֹן' וידוע דאותיות הפשוט נקראים ראשית לאותיות המלוי הבאים אחריהם אם כן ראשית אותיות מדון הם אותיות 'לן' רמז בזה אם האדם לן על חבירו שבזהו סופו לבא לידי מדון. וזהו שנאמר פּוֹטֵר מַיִם רצונו לומר מתחיל בקטטה עם חבירו שביזהו שעושה מריבה הוא מחמת רֵאשִׁית מָדוֹן כלומר בשביל שהוא לן על חבירו כי אותיות לן הם ראשית אותיות מדון דאז כיון דהוא לן על חבירו סופו לבא לידי מדון שהוא פוטר מים שמתחיל במריבה. ואמר רֵישׁ מְאָה דִּינֵי כי המדון נמשך ויוצא מן אותיות ס"מ [100] דפלוני [ סמ א־ל] שהם מְאָה דִּינֵי שמספר ס"מ הוא מאה.

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל: שֵׁב בֵּירֵי לְשַׁלְמָנָא, וְחַד לְעוֹבֵד בִּישׁ. פירש רש"י ז"ל שבע בורות כרויות לרגלי איש שלום ומכולם ינצל וחד בירא לעובד ביש שיפול בתקלה הראשונה הבאה לו. נראה לי בס"ד הטעם דנקיט 'שֵׁב בֵּירֵי' על פי מה שאמרו בגמרא דקדושין (קדושין כט:) דרב אחא בר יעקב ביטל לאותו מזיק דהוה דמי לתנינא שיש לו שבעה ראשים ועשה שבע כריעות ובכל כריעה היה מפיל ראש אחד ממנו ופירש מגלה עמוקות (אופן קצב) דקליפת עשו יש בה שבעה כוחות טומאה וס"מ שר של עשו יש לו שבעה שמות כי ס"מ הוא מלאך המוות הוא יצר הרע שיש לו שבעה שמות (בבא בתרא טז:) , והוצרך יעקב אבינו ע"ה להשתחוות שבע פעמים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו (בראשית לג, ג) כנגד שבעה ראשים אלו להפילם ולכן רב אחא נקרא רב אחא בר יעקב שעשה כמו שעשה יעקב אבינו ע"ה אצל עשו עד כאן דבריו עיין שם. ולכן כנגד שבעה כוחות טומאה הנזכר אמר שֵׁב בֵּירֵי לְשַׁלְמָנָא שחופר לו היצר הרע שבעה בורות להפילו בהם וכאשר עשה לרב אחא בר יעקב באותו נחש שנראה לו בשבעה ראשים אך מכולם ינצל וכאשר גבר רב אחא בר יעקב וביטלו והוא ניצול ולכן נקרא בר יַעֲקוֹב [188] ששמו עולה בכפלים כמנין שָׁלוֹם [188×2=376] ולכך קורהו כאן לְשַׁלְמָנָא ועל זה מביא שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד, טז) שנרמז בפסוק זה שבע כריעות שעשה רב אחא בר יעקב בנפילתו להרוג את המזיק וזהו יפול וקם. והא דלא הביא על זה פסוק מן התורה בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ (דברים כח, ז) נראה לי בס"ד משום דאייתי 'שֵׁב בֵּירֵי' הביא הפסוק של 'יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם' דשייך זה בנפילה דבור.

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר: דְּאָזִיל מִבֵּי דִּינָא שַׁקְלוּ גְּלִימֵיהּ, לִיזְמַר וְלֵיזִיל בְּאוֹרְחָא. פירוש דרך בעל דין שאינו מקבל עליו הדין ברצון לב כשיצא חייב אז כשהולך בדרך ממקום הדיינים עד ביתו או חנותו הוא צועק ומתרעם על הדיינים שחייבו אותו וזהו מעשה שוטים כי אדרבה צריך שיאמר זמירות ותשבחות לדיינים שהצילו אותו מן הגזלה שהיתה בידו ובמקום צעקות ותרעומות צריך לומר זמירות ותשבחות בדרך בצאתו ממקום בית דין.

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל: הִיא נַיְמָא וְדִיקּוּלָא שַׁפִּיל. נראה לי בס"ד מקודם היו נוהגים הנשים לעשות קשורים הרבה בכובע שבראשם ואלו הקשורים צריך שיהיו מהודקים בחוזק מאד ואם רפויים יהיה הכובע עם קשוריו מכוער ומגונה ויש אשה מחמת עצלותה אינה עושה קשוריה מהודקים בחוזק יפה ולכן בעת השינה יתקלקלו הקישורים ותתגנה בזה הכובע שלובשת בראשה לעיני כל רואיה ולזה אמר בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה (קהלת י, יח) זה הכובע שהוא מקרה גוף האדם.

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל: גַּבְרָא דְּרָחִיצְנָא עֲלֵיהּ, אַדְיֵהּ לִגְזִיזֵיהּ וְקָם. פירוש עשו נתברך בחרב וזהו כלי זיינו והבוטח בו לעשות שלום עמו אדרבה מרים עליו זיינו! והוא הדבר דאמר רבי יוחנן בבתרא (בבא בתרא צא:) נהירנא כד הוו אמרין בבי מדרשא דמודי להון נפיל בידהון דמתרחיץ עליהון דיליה דילהון, ופרשתי בס"ד מה שהוצרך לומר דהוו אמרין דברים אלו בבי מדרשא היינו מפני ששם קול תורה מצוי שהוא מכניע חרב עשו ודו"ק.

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל: כִּי רַחִימְתִּין הֲוָה עֲזִיזָא, אַפּוּתְיָא דְּסַפְסִירָא שָׁכְבִין, הַשְׁתָּא דְּלָא עֲזִיזָא רַחִימְתִּין, פּוּרְיָא בַּר שִׁיתִּין גַּרְמִידֵי לָא סָגִי לָן. נראה לי בס"ד כלומר אם יש אהבה ואחוה בין ישראל אז אפילו אם יש חרב נוקמת בעולם שכבין ישראל במנוחה כמו שנאמר וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד (ויקרא כו, ו) ואם לא יש אהבה ביניהם אז אפילו יש לימוד גדול של ששים מסכתות לא שכבין במנוחה. או יובן בס"ד כַּד רַחִימְתִּין עֲזִיזָא פירוש אהבה בין ישראל לאבינו שבשמים חזקה שהם צדיקים בעלי מצות ומעשים טובים אז אפילו אם ילמדו רק ששה סדרי משנה הרמוזים באות וא"ו הנקרא סַפְסִירָא כמו שאמרו בזוהר הקדוש וא"ו גופא דחרבא הַשְׁתָּא דְּלָא עֲזִיזָא שאין ישראל זהירין במצות ולכן אין אהבתם בהקדוש ברוך הוא חזקה אז אפילו אם ילמדו ששים מסכתות שהוא תלמוד גדול לא סגי להו.

כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, מַשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל (תהלים פב, א) . נראה לי בס"ד הדיין כוחו ומצותו בפיו שאומר פלוני חייב פלוני זכאי והדבור יוצא באחרונה מן הַ' שָּׂפָה ' [385] שהיא מספר שְׁכִינָה [385] לכן כיון שדן דין אמת לאמתו שמוציאו בשפה שלו משרה שכינה שהיא גימטריא 'שפה' בישראל ולהפך אם יוציא בשפה שלו דין כזב גורם לסלק אור השכינה מעל ישראל ולזה אמר יפטירו בשפה שלהם לדון שקר ובזה יניעו ראש הוא אור השכינה השורה על ראש ישראל.

כָּל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל מָמוֹן מִזֶּה וְנוֹתֵן לָזֶה שֶׁלֹּא כַּדִּין, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל מִמֶּנּוּ נַפְשׁוֹ (משלי כב, כב) . נראה לי בס"ד דכתיב אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל (תהלים פב, א) והטעם שם אלקים דין וגבורה ולכן 'נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל' הם בית דין. אך ידוע שם אלקים כלול מחמשה [86×5=430] ונמצא עולה מספרו ת"ל כמנין נֶפֶשׁ [430] ולכך נאמר וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים (שמות כב, ז) רצונו לומר 'ה"א אלקים' דהיינו ה' פעמים שם אלקים שהם גימטריא נֶפֶשׁ, ולכן זה הדיין שנטל ממון שלא כדין ובזה סילק הארת ה' פעמים אלקים שהם גימטריא נפש לכן נוטל ממנו נפש שלו. או יובן בס"ד מִשְׁפָּט [429] אם תוסיף עליו מספר א' דֶּ' אֱ מֶת' יהיה מספרו נֶפֶשׁ [430] לכן כתיב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כד, כב) כי מספר משפט עם מספר אחד שהוא א' יהיה לכם שהוא מספר 'נפש' שלכם לכן זה הדיין שעיות משפט ניטל נפשו.

לְעוֹלָם יִרְאֶה דַּיָּן עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו, וְגֵיהִנֹּם פָּתוּחַ לוֹ מִתַּחְתָּיו (שיר השירים ג, ז) . הא דנקיט גיהנם וחרב, נראה לי בס"ד דבדיין כתיב לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א, יז) ואמרו רבותינו ז"ל דְּהַאי 'לֹא תָגוּרוּ' לִישְׁנָא דִּכְנוּשֵׁי הוּא שֶׁנֶּאֱמַר 'אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל' (משלי י, ה) . על כן דיין שהוא אוגר דבריו מפני איש לוקה ב'חרב' [210] שהוא מספר 'אוגר' [210] גם אם נוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין הרי הוא עושה חמס לכך יפול ב'גיהנם' [108] שעולה מספר חמס [108] . ועוד נראה לי בס"ד 'חרב גיהנם' [318] גימטריא שיח [318] והדיין הוא השיח שלו שאומר פלוני חייב פלוני זכאי. והא דאמר גֵיהִנֹּם פְּתוּחָה מִתַּחְתָּיו נראה לי בס"ד תחת אותיות השופט יש ו"ו ת'ו זי"ן צד'י יו'ד [609] שעולה מספרם תר"ט כמנין גֵיהִנֹּם פְּתוּחָה [עם כולל תיבות 609] שעולה תר"ט לכך אמר כְּאִלּוּ גֵיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו. ועוד יש לומר תחת אותיות 'דיין' יש 'הככס' [105] ועם הכולל ד' אותיות ק"ט כמנין גֵיהִנֹּם [108] עם הכולל לכך אמר כְּאִלּוּ גֵיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו. גם אומרם חֶרֶב בֵּין יַרְכוֹתָיו כי ירכות שם הדיין הם אותיות יו"ד נו"ן ובאלפא ביתא יש בין אות יו"ד לאות נו"ן אותיות מֶלֶךְ שאם זכה הדיין יהיה כדין מלך דכתיב מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ (משלי כט, ד) נמצא בין ירכותיו יש אותיות מלך ואם לא זכה יהיו אותיות אלו אשר בין ירכותיו צירוף כַּלֵּם שעושה כליה בעולם שמביא חרב לעולם והכליה היא בחרב. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר הַחֶרֶב בֵּין יַרְכוֹתָיו , כי ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיט.) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם (דברים יא, ו) זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. אם כן זה הדיין שנטל ממון של זה שלא כדין הרי זה קיצץ רגליו של זה לכן בדין הוא שתהיה החרב בין ירכותיו של הדיין לקצץ רגליו. ומה שאמר שֶׁיִּרְאֶה גֵיהִנֹּם פְּתוּחָה מִתַּחְתָּיו היינו שיראה עונו עצום מאד שאין מספיקין בידו לעשות תשובה כדי שינצל מדין גיהנם אלא גֵיהִנֹּם פְּתוּחָה מִתַּחְתָּיו שתכף ומיד נופל בה ואין לו זמן בין הביניים שישוב בתשובה וינצל.