בן יהוידע על סנהדרין עב.

שֶׁיָּמוּת זַכַּאי, וְאַל יָמוּת חַיָּב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם (דברים כא, יח) . קשא הוה ליה למימר 'שֶׁמִּיתָה לָרְשָׁעִים' כדנקיט בשאר בבי 'הַשֶּׁקֶט לָרְשָׁעִים יַיִן וְשֵׁנָה לָרְשָׁעִים פִּזּוּר לָרְשָׁעִים' ולמה אמר מִּיתָתָן? ויש לומר בס"ד דאי הוה נקיט 'מִּיתָה לָרְשָׁעִים' הוה משמע על מיתה טבעית הנהוגה בעולם לכך נקיט 'מִּיתָתָן' ללמד דאיירי במיתה פתאומית שראויה להם ואינה נהוגה בעולם והיינו שימותו קודם זמנם וזו הנאה להם שלא ירבו בחטאים ועונות.

וְיוֹצֵא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים, וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת (דברים כא, יח) . פירוש שעל ידי כך יבא ממילא להרוג נפשות ואפילו בשבת דאז יתחייב סקילה לכן יסקל מתחילה קודם עשותו הרעה הזאת. ולפי זה קשא הוה ליה למימר 'וְהוֹרֵג נְפָשׁוֹת' ולמה נקיט 'מְלַסְטֵם'? ונראה לי בס"ד דהקשו המפרשים איך בן סורר נידון על שם סופו והלא גבי ישמעאל אמר רחמנא אין אני דן אותו אלא באשר הוא שם (בראשית רבה נג, יד) ? ותרצו התם לא התחיל עדיין באותה רעה אפילו במקצת אך בן סורר התחיל ברעה דאין נעשה בן סורר אלא עד שיגנוב משל אביו ויאכל וישתה. ובזה מובן הטעם דנקיט 'מְלַסְטֵם' ללמד מה שנידון על שם סופו בשביל דהוא אחר כך מלסטם וכבר התחיל בזה שגנב מאביו עתה ואכל ושתה.

שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. קשא הוה ליה למנקט שקט שהוא רע אחר יין ושינה ופיזור דהם הנאה? ונראה לי בס"ד דתרי בבי של מיתה ושקט תרווייהו אצטריכו ליה למנקט להו כדי לבאר ענין זה של סורר ומורה והוא דאיתא בגמרא אינו חייב אלא עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים משום דלא בעית אבל גנב משל אביו ואכל ברשות אביו אינו חייב משום דבעית מאביו, ועל זה קשה מה טעם יש בזה דבעינן שלא יהיה בעית דאז הוא חייב? לכך הביא בבא דשקט לרשעים רע להם ורע לעולם והיינו טעמא דעל ידי השקט ימשך לכמה עבירות לכן פטור בבעית כי כיון דבעית אין לו שקט אלא בלבול ועל ידי כך אינו נמשך לבו אחר דברים רעים יותר מדי. לכך סמך בבא דשקט לבבא דמיתה משום דבתרוייהו איכא לפרש טעמא דמלתא בבן סורר דנהרג אבל בבי דיין ושינה ופיזור לא שייכי בענין בן סורר ונקטינהו הכא דרך אגב מפני שיש בהם הפכיות בין צדיקים לרשעים כדרך שיש בתרי בבי קמייתא.