בן יהוידע על סנהדרין ע.

בַּדִּין הוּא שֶׁתְּהֵא בַּת רְאוּיָה לִהְיוֹת כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁהַכֹּל מְצוּיִין אֶצְלָהּ בַּעֲבֵרָה, אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הוּא: 'בֵּן' וְלֹא בַּת. נראה לי בס"ד טעם לגזרת הכתוב הזאת על פי הרב כלי יקר ז"ל, ד'בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת' ולמה נכתב עניינו? בתורה בשביל ללמד את ישראל מוסר דהיצר הרע אומר להם: תהיו חוטאים ולא תגורו מפני העונש שאתם בנים לה' אלקיכם ואין האב נוח לו לאבד בנו מן העולם אלא מוחל לו! ולכך נכתב דין בן סורר שאביו ואמו יביאוהו לבית דין לסקלו ובזה בטלה טענת ההבל היא שיש ליצר הרע, וזהו שנאמר כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וכו' (דברים כא, יח) ואם תאמר זה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דין זה בתורה? לזה נאמר 'וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ' (דברים כא, כא) רצונו לומר בעבור זאת נכתב כדי שכל ישראל ישמעו דין זה ויראו לחטוא שידעו אין טענה נמצאת ליצר הרע בדבר זה לפתות לבני אדם לחטוא על סמך רעוע כזה. וידוע שישראל יש להם דין 'בן' ואומות העולם יש להם דין 'בת' וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק 'בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם' (שיר השירים ה, ח) ולכן דין זה של בן סורר לא נאמר בבת אלא רק בבן להודיע שדין זה לא נכתב בתורה אלא בשביל ישראל שיש להם דין 'בן' שיקחו ממנו מוסר כאמור.

אַל תֵּרֶא יַיִן שֶׁמַּאֲדִים פְּנֵיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמַלְבִּין פְּנֵיהֶם לָעוֹלָם הַבָּא (משלי כג, לא) . הנה אין הלובן נזכר בכתוב אך כיון שהיין הוא שני מינין אדום ולבן והכתוב אומר אֲשֶׁר יִתְאַדָּם נמצא בא לאפוקי צד ההפך שהוא לובן.

אַל תֵּרֶא יַיִן, שֶׁאַחֲרִיתוֹ דָּם (משלי כג, לא) . נראה לי בס"ד מה שנאמר 'כִּי יִתְאַדָּם' חלק תיבת יִתְאַדָּם לשנים וקרי בה 'יתא דם' והיינו יתא למפרע אתי, כלומר יבא דם ממנו בגוף האדם אחר שישתהו עושה דם בגוף. או יובן בס"ד ' אַחֲרִיתוֹ דָּם ' כי המלוי הוא אחר אותיות הפשוט ואות יו"ד ביין כפולה ולא יש אלא רק יו"ד נו"ן וראש המלוי שאחר הפשוט הוא שני ווי"ן ואם תמלא שני ווי"ן וי"ו וי"ו עולים מספר דם [44] ולזה אמר יַיִן אַחֲרִיתוֹ דָּם, שנרמז באותיות המלוי שעומדין אחר אותיות הפשוט של יַיִן. ונראה לרמוז בס"ד קודם אותיות יַיִן יש 'טטם' [58] שהם מספר חן [58] ואחר יין יש 'ככס' [100] שהם גימטריא ק' הרי 'חֶנֶק' לרמוז רבוי היין מרגיל לערוה לחטוא באשת איש שמיתתו בחנק ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות סג.) למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. גם אחר יַיִן יש אותיות 'סכך' לרמוז שרבוי היין גורם קלקול שאז נעשה סכך מבדיל בין האדם ובין הבורא יתברך וקודם יין יש 'מטט' לרמוז גורם שיתמוטט האדם המרבה בשתייתו.

'תִּירָשׁ', וְקָרִינָן 'תִּירוֹשׁ', זָכָה נַעֲשֶׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה נַעֲשֶׂה רָשׁ (משלי כג, לא) . אם זכה ששתה מעט עד שנתבסם ופתח פיו בדברי תורה כמו שאמרו הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי וכן אמרו (סנהדרין לח.) נכנס יין יצא סוד, אז יבא אות אל"ף הרומז לתורה כמו שנאמר אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) ויפסיק בין אותיות רָשׁ ויהיה צירוף רֹאשׁ .

אַמְרֵי בְּמַעֲרָבָא: הַאי קְרָא, מַאן דְּדָרִישׁ לֵיהּ מֵרֵישֵׁיהּ לְסוֹפֵיהּ מִדְּרִישׁ, וּמִסּוֹפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְרִישׁ (משלי כג, כט) . נראה לי בס"ד הדרשה מסיפיה לרישיה כך היא דהשותים מעט אין לחקור על יין שלהם מה עשה בהם ואיך מצבם בו יען כי לא ישתכרו במעט ואין נעשה בו שינוי אבל המאחרים על היין ששותים הרבה שמשתכרים מאד צריך לחקור על היין הממוסך ששתו מה עשה שינוי בהם והיינו לראות לְמִי אוֹי רצונו לומר מי מאלו השותים כואב ראשו וצועק 'אוֹי' וּלְמִי אֲבוֹי רצונו לומר למי מאלו השותים חטפו ממנו איזה חפץ וצועק 'אֲבוֹי' לְמִי מְדָנִים רצונו לומר למי מן אלו השותים יש לו קטטה ומריבה לְמִי שִׂיחַ לשון צער רצונו לומר למי יש לו צער הקאה ועילוף או 'שִׂיחַ' רצונו לומר דבור שמרוב שכרותו מדבר הרבה וכל רוחו יוציא כסיל לְמִי פְּצָעִים חנם שהוא יחוג וינוע על הכותלים מעבר לעבר ונפצע בכותלים לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם שהאדימו עיניו מאד מרוב שכרות ועל כל אלו העניינים הנמצאים בשכורים צריך לחקור עליהם למי נעשה כך ולמי נעשה כך מה שאין כן אותם שאין מאחרים על היין שאין להם שום שינוי אין צריך לחקור בהם. וכך מדריש קרא מסיפיה לרישיה לבאים לחקור ממסך שרוצים לחקור על תולדות היין ופעולותיו לראות מה פעל ועשה בשותים אותו אצל מי באים אלו החוקרים לחקור הנה באים אצל אותם המאחרים על היין שהם משתכרים ועושה היין בהם שנויים אלו לראות מי נעשה בו כך ומי נעשה בו כך ובזה מדריש קרא מסיפיה לרישיה.

דָּרַשׁ עוֹבֵר גְּלִילָאָה: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר וָוִי"ן נֶאֶמְרוּ בְּיַיִן (בראשית ט, כ) . כתבו התוספות דלא חשיב וא"ו דויפת לפי שהוא שם. ואפשר דחשיב 'וָיֶפֶת' אך וא"ו של 'וַיִּיקֶץ' לא חשיב כי תבת וַיִּיקֶץ אינה בכלל תיבות הכתובים ביין דאחר שהקיץ הלך היין דהא ידע אשר עשה לו בנו הקטן וידיעה זו באה לו מכח יציאת היין ממנו בהקצתו ולכן אין וא"ו זה נחשב בכלל ווי"ן שנאמרו ביין, ואחרי זה הביא דברי רב ושמואל דפסוק 'וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן' הוא דבר בפני עצמו דנקט ליה תלמודא להאי קרא ומביא עליו דרשות רב ושמואל כאורחיה. ונראה לי בס"ד דשלושה־עשר ווי"ן הם מספר ע"ח כמנין לֶחֶם [6×13=78] לרמוז אם זכה לא יתקיים בו וי של היין אלא יתקיים רק אות וא"ו לבדו ואז אדרבה יחייהו ויחזקהו כלחם אשר לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד (תהלים קד, טו) ואם לא זכה יתקיימו שתי אותיות 'וי'. ועוד נראה לי טעם של שלושה־עשר ווי"ן שהם מספר לֶחֶם לרמוז שיש בו דבר דוגמת הלחם שקובע ברכה לעצמו ומשתני למעליותא דענבים נעשו יין כמו החיטים שנעשו לחם. ועוד נראה לי שלושה־עשר ווי"ן כנגד שלושה־עשר כוסות של מצוה דברכת המזון טעונה כוס גם בחול ועם שני כוסות של קדוש נמצא יש שלושה־עשר כוסות בשבוע.

חַמְרָא וְרֵיחְנִי פִּקְחִין (תהלים קד, לא) . פירש רש"י עשאוני פקח. נראה לי בס"ד כונת רש"י לומר לא קאי על אחרים אלא קאי על עצמו וקא משמע לן רבותא לומר דבר זה בדוק ומנוסה בעצמו שעשאוני פקח. [כידוע עסק רש״י במסחר היין] או יובן בס"ד דלא תימא פקחין רצונו לומר 'קפחין' כמו שתמצא בתיבות 'שמלה שלמה' וכן 'כשב כבש' וכמו שכתב מהרש"א ז"ל וכן כאן בא להגיד רעת היין כי מקפח השותהו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת קמז:) על היין דקפחנהו לעשרת השבטים וכן רבי אלעזר בן ערך לכך הוצרך לפרש 'עשאוני פקח'.

אוֹתוֹ אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן, גֶּפֶן הָיָה (בראשית ג, ו) . נראה לי בס"ד יַיִן במלויים יו" ד יו" ד נו" ן סופי תיבות אותיות 'נדד' שהיין שהיה בגפן גרם לו להיות נדד ממקומו שנטרד מגן עדן. ולמאן דאמר גֶּפֶן היה לכן קבעו ליין ברכה לעצמו לומר דאשתני למעליותא כן פגם אדם הראשון ישתני למעליותא .