בן יהוידע על סנהדרין מט.

מַאי "לֹא נָטָה"? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁבִּקֵּשׁ לִנְטוֹת וְלֹא נָטָה. קשא מה מצא קושי בפסוק ששואל מַאי 'לֹא נָטָה'? ועוד הכתוב אמר להדיה 'לֹא נָטָה' ומנא ליה לדרוש בִּקֵּשׁ לִנְטוֹת? ונראה לי בס"ד האי קשיא ליה דכתוב 'וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה' (מלכים א' ב, כח) שתפס הפעולה באחרונה כי 'נָטָה' היא הפעולה וקשיא ליה דהוה ליה לומר 'וְלֹא נָטָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם' כדנקיט ברישא 'נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּ־ה' ועל זה פריך מַאי ' לֹא נָטָה ' דהוה ליה למימר ולא נטה כדי שיקדים הפעולה קודם אומרו אחרי אבשלום ומתרץ אמר רבי יהודה שֶׁבִּקֵּשׁ לִנְטוֹת וְלֹא נָטָה נמצא הוא נטה אחרי אבשלום במחשבה ולא בפועל ולכן תפס הכתוב הדברים בסגנון זה 'נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּ־ה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה' שתהיה תבות 'אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם' דבוקים עם הקודם כלומר נטה אחרי אדני־ה וגם אחרי אבשלום מפני שבקש לנטות אחרי אבשלום והרי זה חשיב נטה במחשבה, אך הדרינן לומר 'וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה' שיהיו תיבות אחרי אבשלום דבוקים עם לא נטה כי באמת הוא לא נטה בפועל אחרי אבשלום.

"לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי", אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: עַל עִסְקֵי שַׁלּוֹ (שמואל ב ג, כז) . פירש רש"י ז"ל ששאלו איך הגדמת חולצת בשיניה ושחה גופו לפניו להראות לו והרגו. והדבר יפלא איך לא הרגיש אבנר ששאלה זו היא בערמה כדי להרגו ובפרט שהוא היה מדבר עמו על הריגת אחיו ושאלה זו דגדמת מאן דכר שמא הכא! והיה לו להרגיש שודאי כוונתו להרגו ואיך ישחה לפניו? ונראה לי בס"ד כי יואב גלגל שאלה זו דגדמת על ידי דברים רבים שדבר עמו דאחר שאמר לו אבנר עשאל היה רודף ומן הדין מותר להרגו ואין לו דמים אמר לו אבנר מדין גנב הנמצא במחתרת ואמר לו יואב דילמא גזירת הכתוב הוא זה ואין לך בו אלא חדושו, דדוקא הנמצא במחתרת מותר להרגו ולא באופן אחר? אמר לו אבנר זיל בתר טעמא ומאי שנא במחתרת מאופן אחר כל שבא להרגך הקדם להרגו? אמר לו יואב לפי דבריך גם הגדמת תחלוץ באופן שתוכל לחלוץ ולא בעינן בידה ממש דזיל בתר טעמא דקרא דכתיב וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ (דברים כה, ט) וכל שהיא חולצת באיזה אופן שיהיה מהני ואין צריך ידים? ואמר לו אבנר אין הכי נמי ודאי הדין כך דקיימא לן גדמת חולצת בשיניה! אמר לו יואב וכי אפשר לחלוץ בשינים? והא צריך חליצה מעומד ובשינים אי אפשר לחלוץ אלא אם כן עומדת על ברכיה כדי שתתחזק בארץ וכל שהיא על ברכיה חשיבה יושבת וכמו שאמרו בהלכות חליצה! אמר לו אבנר גם מעומד תוכל לחלוץ בשיניה על ידי כפיפה שתכפוף קומתה ביותר ובא להראות לו איך תוכל לחלוץ בשינים מעומד לכך שחה אבנר לחלוץ מנעל יואב בשיניו להראות ליואב על שהיה מחליט הדבר ואומר אי אפשר להיות דבר זה. וכל אלו הדברים גלגל יואב בערמה כדי שישחה לפניו ואחר ששחה לפניו הרגו בחרבו. ובזה יובן מה שאמר וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם (מלכים א' ב, ה) כלומר הרג את אבנר באמצעות דברי תורה דכתיב בה וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז) .

"וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב" אָמַר רַב: שֶׁלֹא חֲשָׁדו (שמואל ב' כ, י) . נראה לי בס"ד הטעם שלא חשדו כי הם היו לובשים תפילין כל היום ויואב לא תפס החרב ביד ימין כי ביד ימין היה מחבקו ותפס החרב ביד שמאל והרגו ביד שמאל ולא חשדו שביד שמאל שלובש בה התפילין אותה שעה יהרגנו וישפוך דם נקי ביד שהתפילין קשור בה.

"וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַמִּדְבָּר" כַּמִּדְבָּר הַזֶּה, מַה מִּדְבָּר הַזֶּה מְנֻקֶּה מִגֶּזֶל וַעֲרָיוֹת, אַף בֵּיתוֹ שֶׁל יוֹאָב מְנֻקֶּה מִגֶּזֶל וַעֲרָיוֹת (מלכים א' ב, לד) . פירוש במדבר כל פירות שנמצאים שם הפקר ואין בהם גזל וגם עריות ליכא כי מדבר מקום סכנה וההולכים בו לא יתעוררו בתאוה של זנות כן ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות כלומר שיואב אינו מצוי בביתו להשגיח על בני ביתו אלא כל ימיו במלחמות עם כל זה בני ביתו צדיקים ושמורים מגזל ועריות.

"וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר", אָמַר רַב יְהוּדָה: אֲפִלּוּ מוֹנִינֵי וְצַחַנְתָּא טָעִים, פָּרִיס לְהוּ (דברי הימים א יא, ח) . קשא מנא ליה הא דילמא יחיה בלחם לבדו? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא (מגילה כח.) רבי זירא כד הוו משגרי ליה מתנות מבי נשיאה לא הוה מקבל אמר להו לא בעיתו דאחיה דכתיב 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' (משלי טו, כז) וכד מזמנו ליה הוה אזיל אמר אתייקורי מתייקרו בי שנמצא שהם נהנים ממני בלכתו לאכול אצלם. והנה ידוע דאם ראובן נותן לשמעון מזון דבר הכרחי כלחם וכיוצא להשביעו מרעבונו זה חשיב מתנה ויש בזה משום 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' אבל אם שולח לו מותרות שאין צריכין לו לרעבונו אין כונת ראובן להחיות את שמעון בזה כיון דאין צריך להן, על כן יש לומר דראובן אתייקורי מתייקר במתנה זו ששולח לשמעון וכהאי גונא גדול ליכא בזה משום 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' ושרי ליה לשמעון לקבלם וכמו שאמר רבי זירא 'אתיקורי מתייקרו בי' דהוא אינו צריך לאכילה שאוכל אצלם כלל ויש לו בביתו והם יודעים שיש לו בביתו מאכל כמו מאכל שאוכל אצלם ורק רוצים להזמינו להתייקר בו. ולכן כאן שנאמר 'וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר' אם נאמר שהיה נותן להם לחם לחיותם אין זה מחיה ממש כי הוא גורם להמעיט שנות חיים שלהם משום דכתיב 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' דוק מינה אם אינו שונא מתנות הרי זה נוגע בשנות חייו, ולכן פירש רב יהודה דהוה שלח להם מותרות וכל שהוא מותרות לא חשיב מתנה גמורה כדי שנוהג בה דין 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' דאפשר אתייקירי מתייקר בהו ונחשב אצלו כאלו הוא נהנה מהם.