בן יהוידע על סנהדרין מג:

כָּל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ וּמִתְוַדֶּה עָלָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ כִּבְּדוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים (תהלים נ, כג) . הדקדוקים רבו במאמר הזה וידועים הם ואין צריך לפרשם. ונראה לי בס"ד היצר נקרא 'לֵב' שנאמר לֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ (קהלת י, ב) זה יצר הרע וכן הוא אומר כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (בראשית ח, כא) והזובח יצרו שוברו לשנים כמו שנאמר לֵב נִשְׁבָּר (תהלים נא, יט) ואם תשבר ' לֵב ' לשנים יהיו שבריו ' וי וי ' [32÷2=16] והוא ענין הודוי שצריך האדם להתודות ולומר וי על הנסתרות וי על הנגלות. וזהו שאמר כָּל הַזּוֹבֵחַ יִצְרוֹ היא הלב ששוברו לשני גזרין וּמִתְוַדֶּה ' עָלָיו ' דייקא דהיינו על מספר ל"ב שהוא כינוי ליצר שיאמר ודוי כפול וי על הנסתרות וי על הנגלות הנה זה כְּאִלּוּ כִּבְּדוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים שהם עולם הגלוי ועולם הנסתר באומרו ב' פעמים וי על הנגלות ועל הנסתרות ששני פעמים וי עולה מספרם כבוד [32] שהוא מספר ל"ב. והנה ידוע ששתי עולמות שהם עולם הזה הגלוי הוא בסוד אות ה"א אחרונה שמספרה חמשה והיא בסוד כ"ה כי חמש פעמים חמשה הוא כ"ה כנודע וכן עולם הבא הנסתר הוא בסוד אות ה"א ראשונה שמספרה חמשה שגם היא בסוד כ"ה כאמור הרי עולם הזה ועולם הבא שהם בסוד שני ההין שהם כ"ה וכ"ה המה עולים מספר אות נו"ן. ולזה אמר ' זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי ' (תהלים נ, כג) שנכתב בנו"ן יתירה לרמוז שיכבדני בשתי עולמות שהם עולם הזה ועולם הבא שהם סוד כ"ה וכ"ה שעולה מספר נו"ן. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו ' כָּל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ וּמִתְוַדֶּה עָלָיו ' והוא על פי מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בשער רוח הקודש וזה לשונו: דע כי גם בדפק האדם כמו שבו נודע וניכר תחלואים הגופניים אל הרופאים הגופניים, כך מורי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] היה מכיר בו חולי הנפש ממשמש בדפק האדם והוא בסוד כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ (תהלים קד, כד) שהחכמה תתפשט בבחינת הוורידים והעורקים של הדם החיוני שבאדם שהם בחינת הדפקים הדופקים הנודעים וכו'. והנה נודע מה שאמר בתיקונין (דף קח.) שיש עשרה מיני דפקים והם קמ"ץ פת"ח צר"י וכו' וביאור הענין כי הנקודות הם בחכמה כנודע וכל אותם הדפקות שדופק כולם הם בציור נקודות וכאשר תמשש בידך על הדפק תמצא לפעמים שהוא דופק נקודה אחת ואחר כך דופק נקודה שני בצדה וזהו סוד נקודת צר"י. ולפעמים דופק אחת למעלה ונקודה שני תחתיה והוא נקודת שב"א. ולפעמים דופק נקודה אחת ארוכה והשנית נקודה אחת קטנה בלבד והוא נקודת קמ"ץ, וכן על דרך זה כל שאר נקודות. וזה מורה כפי בחינת החיות הנמשך לה בעת ההיא וכו' ויש דופק כעין קמ"ץ זה יורה שחטא בכתר ולפעמים מורה להפך על שעשה מצוה בבחינה ההיא עד כאן דבריו עיין שם. והנה בודאי ענייני הדפק הנזכר הנראין לרבינו האר"י ז"ל הוא על ידי הכונות שהוא מכוון בעת שאוחז ביד האדם לראות בדפק שלו שאז ירגיש בדפק שלו ציורין של הנקודות הנזכר. ואמרתי בס"ד לפי זה לכן תמצא קודם אותיות ' יֵצֶר ' יש אותיות ' קפט ' ואם תחלק אות טי"ת לשני חלקים שהם אותיות 'דה' יהיו אותיות ' הדפק ' לרמוז שכל מעשה היצר עם האדם שמחטיאו הם ניכרים על ידי הדפק ונרגשים שם באותם הוורידים ועורקים הדופקים ונודע שכל אות יונק ונשפע מאות שקדם אליו בסדר עשרים־ושתים אותיות אלפ"א בית"א. ובזה פרשתי בס"ד רמז דברי הברייתא (כריתות ו.) הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׂרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף, כלומר הַצֳּרִי אותיות 'הַיֵּצֶר' אֵינוֹ אֶלָּא שְׂרָף כי הוא מתייחס לאש ושורף לבו של אדם ברבוי התאוה וכמו שאמר רב עמרם חסידא ליצר הרע חזי דאנת נורא ואנא בשרא (קידושין פא.) . ואמר עוד ' הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף ' הם אותיות 'קטף' הנזכר שהם סמוכים לאותיות 'יֵצֶר' בסדר אלפא ביתא והם יונקים מהם כאמור ואותיות 'קטף' שהם קודם 'יֵצֶר' המה עולים מספר 'הדפק' ומשם נוטף וניכר החטא והמכשול אשר חוטא האדם בו והבן בדברים כי נכון הוא בעזה"י [בעזרת השם יתברך] . ועל כן המכיר את מיני פשעיו וחטאיו שפגם בהם על ידי 'הדפק' הרמוז באותיות שהם למעלה מאותיות 'יֵצֶר' ומתוודה עליהם הרי זה בודאי הוא ודוי שלם ומתוקן יען כי הוא פורט ומתוודה בשפתיו כפי מה שפגם וקלקל למעלה בספירות ובשמות הקודש. וזהו שאמר כָּל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ וּמִתְוַדֶּה ' עָלָיו ' דייקא רצונו לומר מתוודה על פגם שעשה למעלה כאשר יגיד לו הדפק שהוא למעלה מן יצר הרי זה כאלו כבדו להקדוש ברוך הוא בעולם הזה ובעולם הבא כי בזה ניכר כבודו יתברך שהוא עושה רושם לעניינים העליונים בגופים הגשמיים.

מִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן (תהלים נא, יט) . נראה לי בס"ד כי העניו הוא מרוצה לפני הקדוש ברוך הוא לקבל מצותיו ותפילותיו יותר מכל הצדיקים ולכן עם תפלתו ומצותו נתלים ונמשכים כמה תפלות ומצות של אחרים שהם חסרים. ובזה פרשתי רמז הכתוב פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם (תהלים קב, יח) דקשה פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים? וכמו שכתב הרי"ף ז"ל כאן. ובזה ניחא ' פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר ' זה העניו והשפל ועל ידי כך ' לֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם ' של אחרים הנתלים עם תפלתו של זה ולזה אמר 'כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם' כלומר קרבנות של אחרים שהם נתלים בו.

בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַל תּוֹצִיא לַעַז עַל הַגּוֹרָלוֹת, שֶׁעֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתֵּחָלֵק בְּגוֹרָל (יהושע ז, יא) . יש להקשות אם כן למה אמר לו 'שִׂים נָא כָבוֹד לַהֳ' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' (יהושע ז, יט) ? ונראה לי בס"ד מאחר דהקדוש ברוך הוא אמר שתתחלק הארץ בגורל אם יוציא לעז על הגורלות הרי זה נוגע בכבודו יתברך שצוה על הגורלות. ועוד שצוה לידע ענין זה עצמו על פי הגורל שאמר לו ליהושע הפל גורלות. ועוד נראה לי שאמר לו ' שִׂים נָא כָבוֹד לַהֳ' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל ' דאיתא בילקוט בשם פרקי רבי אליעזר (ילקוט שמעוני על נ"ך יח, ג) ראה יהושע בשתים־עשרה אבנים בחשן אשר על כהן גדול שהם כנגד שתים־עשרה שבטים וכל שבט ושבט שהיה עושה דבר של צדקה היה אבנו מזהיר אורה ואם עשה דבר עבירה היתה מכהה אורה וראה שהיתה אבנו של יהודה מכהה אורה וידע ששבט יהודה מעל בחרם והפילו גורלות ביניהם ונלכד עכן עד כאן לשונו. וכאן אמר לו יהושע 'שִׂים נָא כָבוֹד לַהֳ' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' כי כיון שהיתה אבנו של יהודה מכהה אורה היתה קשה עליהם כהוי אבן זו יותר משאר אבנים כי שמו יתברך היה כתוב כולו בשם יהודה ואותיות אלו אשר חקוקים על האבן היה מכהה אורם כל עוד שלא הודה עכן ולכן אמר לו 'שִׂים נָא כָבוֹד לַהֳ' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' הוא שם הוי־ה ברוך הוא שכתוב על אבן שבטך שעתה אורם כהה. גם אמר לו כמו שזקנך יהודה קידש שם שמים בגלוי בהודאתו שאמר 'צָדְקָה מִמֶּנִּי' (בראשית לח, כו) דלכך זכה ונקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא כן אתה תן תודה וקדש שם שמים בגלוי.

"וְתֶן לוֹ תוֹדָה", אָמַר רַבִינָא: שְׁחוּדֵי שַׁחֲדֵיהּ בְּמִילֵי (יהושע ז, יא) . נראה לי בס"ד כפל הלשון שאמר 'שְׁחוּדֵי שַׁחֲדֵיהּ' דמאחר שראה שיש לו חמוד ממון כל כך על כן שחדו שני שוחדות האחד לפטרו מן העונש והשני שלא ישלם ממון החרם אלא יהיה לו כמו שפירש מהרש"א ז"ל.

מְלַמֵּד, שֶׁמָּעַל עָכָן בִּשְׁלֹשָׁה חֲרָמִים, שְׁנַיִם בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ז, יא) (דברים כט, כח) . יש להקשות לפי דברי רבותינו ז"ל בפרקי רבי אליעזר שהבאנו לעיל דהיה להם סימן גדול באבנים של שתים־עשרה שבטים שאם עשה אותו השבט עבירה אז אור אבנו כהה ומכח דבר זה הרגיש יהושע דשבט יהודה מעל בחרם ולכך הטילו גורלות ונלכד עכן, אם כן קשא אמאי לא הרגישו בימי משה רבינו ע"ה באותם שני חרמים שמעל עכן מכח אבן של שבט יהודה שאורו כהה? ונראה לי בס"ד דלא היתה נעשית סגולה זו שיכהה אור אבן השבט אפילו בעבור חטא אדם אחד לבדו אלא רק אחר שעברו הירדן דאז נתחייבו בערבות, אבל בימי משה רבינו ע"ה שעדיין לא נתחייבו בערבות לא היה כהה אור האבן שהיא של השבט כולו בעבור חטא אדם אחד מן השבט. והנה לפי דברי המאמר הנזכר יש לתרץ בס"ד קושיא גדולה ועצומה שנתחבטו בה הראשנים והאחרונים והוא מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים וזה לשונו: במאמר הזה הקושיא מפורסמת דהא אמרינן בפרק שבועת הדיינים (שבועות לט.) דישראל ערבים זה לזה דוקא כשיש בידם למחות אבל אין בידם למחות פטורים, ואיך אמרינן דלרבי יהודה משעברו הירדן נתחייבו אף על הנסתרות והלא אפילו על הנגלות כשאין בידם למחות פטורין, קל וחומר נסתרות דשום אדם לא ידע! וכיצד יתחייבו? וגם לרבי נחמיה נהי דאינו מעניש על הנסתרות אבל לדידיה כשידעו אשתו ובניו חייבין הכל, והלא ישראל לא ידעו ואיך ימחו? עד כאן עיין שם. ולפי דברי המדרש הנזכר שהיה סגולה באבנים שבחושן שכל שיש דבר עבירה באחד מן השבט תהיה אבנו של אותו השבט אורה מכהה מתורץ שפיר, כי כאשר עשה עכן דבר עבירה מוכרח דאבן של שבטו אורה כהה ודבר זה כל ישראל רואין אותו אם כן נודע להם שיש עבירה ביד אותו השבט או ביד אחד מן השבט והיה למחות ביד בני השבט ולומר להם שיחקרו וידרשו עד שיבררו הדבר הזה ביד מי הרעה ומה היא והיה מתגלה הדבר ולכך נענשו. ונראה לרמוז בדברי עכן שאמר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַהֳ' (יהושע ז, כ) שרמז באותיות 'אָמְנָה' על חטאו שחטא בימי משה ואהרן כי ' אָמְנָה ' הוא ראש וסוף שם מ ש ה וראש וסוף שם א הר ן ולכן כתיב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת הֳ' (הושע ב, כב) כי הקדוש ברוך הוא כביכול נזדווג עם ישראל על ידי משה ואהרן שרמוזים באותיות 'אָמְנָה' וכמו שנאמר נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן (תהלים עז, כא) .