בן יהוידע על סנהדרין לא:

לִדְזִיו לֵיהּ כְּבַר בִּתְיָה, שְׁלָם. קשא למה לא אמרו לדזיו ליה כמשה או כבן עמרם או כבן יוכבד? ונראה לי זכרו 'בתיה' מפני שהיא בתחילת ראייתה שראתה את משה רבינו ע"ה ראתה אור זורח עליו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה יב:) על פסוק וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד (שמות ב, ו) שראתה אור שכינה עליו. אי נמי הזכירו כאן עם בתיה כי היא סיכנה עצמה בהצלת משה רבינו ע"ה וגם הוא סיכן עצמו לדעת האגדה שהביא רש"י ז"ל. ודע דאף על גב דיש לומר מור עוקבא הוא עצמו עוקבן בר נחמיה שאמר עליו רב יוסף (שבת נו:) ועוד אחד בעל תשובה בדורינו והוא עוקבן בר נחמיה, עם כל זה אין זה נתן צוציתא ואף על גב דאמר והיינו נתן צוציתא הכונה מעשה זו היא כמעשה שקרה לנתן צוציתא יען כי מעשה דנתן צוציתא שהביא ספר הדורות מרבינו נסים ז"ל הוא היה בזמן רבי עקיבא וכמפורש שם להדיא ויתכן לעוקבן בר נחמיה היו קורין לו נתן צוציתא על שם נתן צוציתא שהיה בזמן רבי עקיבא מפני כמו שזה זכה לאור זורח כן זה זכה לאור זורח. ומצאתי לרבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף מא) דמנה בשרשים נתן צוציתא ריש גלותא לחוד ואת מור עוקבא לחוד וגם בקברות שם בדף ע"ד ע"א הביא קבורת נתן צוציתא והביא קבורת מור עוקבא נמצא שנים הם. [רבינו נסים בר יעקב בספר המעשיות שלו, הביא את המעשה של נתן צוציתא, וזה תוכן דבריו: ויהי איש אחד עשיר מופלג ושמו נתן והוא ראה אשה אחת ושמה חנה שהיתה נשואה לאדם אחר אך נתן מאד רצה לישא את חנה לאשה. ומרוב שרצה לישא את חנה נחלש ונחלה מאד, ואמרו הרופאים שאין לו תקנה להתרפא אלא אם ישא את אותה האשה. ורבותינו חכמי ישראל הורו, שימות אותו אדם מחמת מחלתו ולא יאפשרו לו לישא את אותה האשה באיסור כי הוא עוון גילוי עריות שנאמר בו 'יהרג ואל יעבור'. בימים ההם בעלה של חנה היה עני מרוד ובעלי חובות רבים היו נוגשים אותו עד שהלך והסתבך ושמו אותו בבית הסוהר ואשתו היתה טווה בצמר כל היום וכל הלילה ובשכר מה שהיתה טווה בצמר היתה קונה מעט לחם לכלכל את בעלה והיתה הולכת אליו לבית הסוהר ונותנת לו לחם לאכול דבר יום ביומו. לאחר זמן ממושך ששהה אותו אדם בבית הסוהר היה מצבו הנפשי קשה מאד עד כי העדיף למות מאשר לחיות במצב כזה. ויהי היום ויאמר לאשתו חנה אנא ממך לכי אל נתן שהוא עשיר מופלג ובקשי ממנו הלוואה ועל ידי כן תוכלי לפדות אותי מבית הסוהר. ותאמר לו חנה הלא שמעת שנתן חולה מאד בגלל שהוא רוצה שאהיה אשתו ואיך אלך אליו לבקש ממנו הלוואה? כעסה חנה מאד על בעלה והלכה לביתה. לאחר כמה ימים ריחמה חנה על בעלה וחזרה לבקרו בבית הסוהר ושוב חזר בעלה והתחנן אליה בדמעות שליש שתציל אותו ותפדה את נפשו מיד שאול על ידי הלוואה מהאיש נתן. ותחמול חנה על בעלה ותתפלל לה' שיציל אותה שלא תבוא לידי דבר עברה, הלכה לביתו של נתן ותבקשהו לתת לה הלוואה לשחרר את בעלה מבית האסורים. ויצוה נתן למשרתיו לתת לחנה כסף כפי בקשתה ויעשו כן. ויאמר לה, הנה עשיתי את רצונך ככל אשר שאלת ממני ואת יודעת שאני חולה מאד בגללך עשי את רצוני! ותאמר לו חנה הנה אני בידך ואין לי פה להמרות את פיך אבל שמע נא אדוני כי באה לך שעה גדולה וגורלית לקנות חיי עולם הבא אנא הזהר בנפשך ואל תעשה מעשה שיגרום לך לאבד את כל שכרך לעולם הבא והלא אתה מלא מצוות כרימון בצדקות ובמעשים טובים וחבל מאד שתפסיד את הכל בגלל דבר רגעי! חשוב נא שהגעת למלא את רצונך על ידי כך שתכבוש את יצרך כמו שאמרו חז"ל (משנה אבות ד, א) 'איזהו גיבור הכובש את יצרו' ותקיים את רצון בוראך ואז אשריך בעולם הזה וטוב לך לחיי העולם הבא. ויהי בשמוע נתן את דבריה אזר חיל וקם ממטתו וגער ביצרו ויתנפל לפני ה' יתברך ויאמר אנא ה'! חזקני אך הפעם לכבוש את יצרי והדריכני בדרך הטובה והישרה לפניך ולשוב בתשובה שלימה ולא אבוש בעולם הזה ולא אכלם לעולם הבא, עזרני ה' על דבר כבוד שמך. ויהי לימים היה רבי עקיבא מתהלך עם תלמידיו וישקף וירא איש רוכב על סוס אשר על ראשו אור גדול ומזהיר כזוהר הרקיע. וישאל לאחד מתלמידיו, מי הוא זה הרוכב על הסוס? ויאמר לו, זהו 'נתן' שרצה לעצמו אשה שנשואה לאדם אחר! וישאל רבי עקיבא לתלמידיו, האם תראו איזה דבר על ראשו ויאמרו 'לא' ויבקש רבי עקיבא להביא את נתן אליו וישאלהו רבי עקיבא, בני מה עשית שזכית לכך? ויספר לו האיש נתן על כל מה שאירע לו וכל מה שדיברה אליו חנה ואשר על ידי כן חזר בתשובה שלימה. וישמח רבי עקיבא ויאמר לו, אשריך וטוב לך בעולם הזה ובעולם הבא ועתה בני שמעני ויטב לך בוא אלי ואלמדך תורה שתזכה לנחול חיי העולם הבא. ובא נתן אצל רבי עקיבא ולמד תורה מפיו ברבות הטובה וזכה לחיים נצחיים בעולם האמת אשריו ואשרי חלקו.]

יִרְמְיָה אָחִי הֶעֱבִיר עָלַי אֶת הַדֶּרֶךְ. פירש רש"י ז"ל פירוש ראשון סרסו ופירוש שני על עסקי ממון. ומקשים העולם על פירוש ראשון איך יבא תירוץ של רב אשי 'דִּינֵי קְנָסוֹת הֲוָה' והלא לפי פירושו גם תירוץ דסתמא דתלמודא בהכי מיירי? ונראה לי בס"ד כי מאן דמפרש סרסו לאו בסרוס דחבלה איירי שכרת הגיד או נקבו אלא סרסו על ידי כוס עקרין שהשקהו וכהא דאיתא בגמרא דשבת (שבת קיא:) ולכן לא היה עוקבן צועק כדי לגבות ממנו ממון אלא כדי לענשו במלקות דאף על גב דפסק הרמב"ם (בפרק טז מהלכות אסורי ביאה) ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן ה' סעיף יב) דהמשקה כוס עקרין לאדם אף על פי שמתכוין לעקרו אינו לוקה, מכל מקום עביד איסורא וחייב מכת מרדות. אי נמי כגון שטען עוקבן שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו איברי התשמיש דגם בזה הדין הוא דאינו לוקה אך חייב מכת מרדות וכמו שכתב הרמב"ם (שם) ובשולחן ערוך (שם סעיף יג) ולפי זה אף על פי דזה היזק שאינו ניכר לא היה לעוקבן על ירמיה תביעה של ממון ורק צועק על האיסור שעשה לו ורוצה שהבית דין יענישו אותו על הנבלה הזאת ולא יהיה חוטא נשכר. והנה עוקבן ודאי ברר הדבר הזה לפני בית דין של ארץ ישראל על ידי עדים שהיו עמו שם שהעידו כדבריו דאם לא כן לכולהו פירושי קשא איך יכתבו הבית דין של ארץ ישראל לבבל שיכריחו את ירמיה לעלות אצלם על פי דבריו של עוקבן, דאולי הוא משקר? אלא ודאי בירר על ידי עדים שראו המעשה אלא שלא העידו עדיין בפניו של ירמיה, ולכן דייני ארץ ישראל שלחו לבבל שידונו את ירמיה על איסור הסרוס שעשה לעוקבן דאף על גב דאינו לוקה חייב מכת מרדות. ולכך שלח להם אִי צַיִּית שלא יכחיש בדבר ויודה לדברי עוקבן והעדים ויקבל עליו את הדין לעשות לו מכת מרדות צַיִּית, וְאִם לָאו כלומר דאינו מודה בדבר דאז צריך שיעידו העדים בפניו כדי לעשות משפט כתוב הַשִּׁיאוּהוּ לבא לכאן ויעידו בפניו כי העדים היו עומדים שם בארץ ישראל ואז נעשה בו משפט כתוב. אמנם רב אשי תירץ 'דִּינֵי קְנָסוֹת הֲוָה' כלומר התביעה של עוקבן היתה על דיני קנסות דהיינו שטען סרסו בחבלה שנתק ממנו הגיד וכרת אותו שבזה מתחייב בחמשה דברים וסבירא ליה לבעלי הפירוש הזה כסברת הרא"ש ודעמיה שהביא הטור (בחושן משפט סימן א') שאף רפוי ושבת אין דנים בחוץ לארץ ומה ששלחו לו כדי לחלוק כבוד למר עוקבא. אי נמי נראה לי בס"ד מאן דמפרש סרסו היינו שעשה לו הסרוס על ידי סם ולא היה בו דין נזק כי הוא היה זקן ובלאו הכי אינו מוליד וגם לא היה בו דין צער כיון דהוה על ידי סם וגם דין בשת ליכא בזה ורק היה בו דין רפוי ושבת והיינו כי מחמת אותו סם שהשקהו חלה עוקבן חולי גדול שלא היה מתקבל עליו לפי מזגו והוצרך להתרפאת מאותו חולי שבא לו בסיבת הסם וגם בטל ממלאכתו כל משך הימים שנפל למשכב וידוע מה שפסק הרמב"ם (בפרק ב' מהלכות חובל) דאם עלה בו צמחים מחמת המכה חייב לרפאתו ולתת לו דמי שבתו. ולפי זה התביעה שהיה לעוקבן בשביל הסרוס היינו משום שבת ורפוי ובהכי התירוצים של סתמא דתלמודא ושל רבי אלעזר בסתמא דתלמודא סובר כמאן דאמר רפוי ושבת אין להם דין דיני קנסות ונגבין בכל מקום ולהכי שלחו לבית דין של חוץ לארץ שידונו על תביעת עוקבן וְאִי לָא צַיִּית באומרו לבית דין הגדול קאזילנא הַשִּׁיאוּהוּ וכו' אך רב אשי סבר דגם רפוי ושבת יש להם דין קנסות ואין נגבין בבבל והא דשלחו הכי כדי לחלוק כבוד למר עוקבא.