בן יהוידע על סנהדרין כב.

בִּכְתָב זֶה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁחָטָא, נֶהְפַּךְ לָהֶן לְרוֹעֵץ (זכריה ט, יב) . נראה לי בס"ד העוסק בתורה נקרא מלך שהוא לשון מלכות דכתיב זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי (שמואל א' ט, יז) ולכן חג שבועות שבו נתנה תורה נקרא עצרת וכן חג שמחת תורה נקרא שמיני עצרת ככתוב בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, לה) וכיון דתלמיד חכם נקרא מלך שהוא עוצר על כן מי שהוא מחובשי בית המדרש נקרא 'עצור' כמו שנאמר גבי דואג נֶעְצָר לִפְנֵי הֳ' (שמואל א' כא, ח) ולכן כתב האשורית שהוא מלך על כל שאר מיני כתב גם הוא נקרא 'עוצר' ולכך אחר שחטאו שנסתלק מהם שם מלך שהיה להם מצד התורה אז מכתב זה שהוא עוצר על כל מיני כתב נהפך להם לְרוֹעֵץ דאותיות עוצר ורועץ שוים הם.

הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ . נראה לי בס"ד לכך אותיות 'אדם' יש כנגדן אותיות 'בהן' [57] שהם מספר א־ל הוי־ה [57] וזהו שנאמר שִׁוִּיתִי הֳ' לְנֶגְדִּי תָּמִיד (תהלים טז, ח) כי א־ל הוי־ה שהם רמוזים כנגדי, שויתי על לבי תמיד.

"מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין", "מְנֵא מְנָה אֱלָקָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ" (דניאל ה, כה) . הרואה יראה שצריך פירוש לפירושו של דניאל ע"ה שצריך לדעת מה הוא ענין המנין שמנה אלקא במלכות בלשצר ומה הוא ענין המשקל ששקל את בלשצר במאזנים? ונראה לי בס"ד דאמרו בגמרא דמגילה (מגילה יא: יב.) שני פסוקים נאמרו במספר השבעים הָאֶחָד בִּנְבוּאַת יִרְמְיָה הַנָּבִיא ע"ה דכתיב כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם (ירמיה כט, י) וזה המנין של השבעים נחשב מעת שהתחילה שליטת בבל על ישראל שהוא כבוש יהויקים שהוא בשנת שבע למלכות נבוכדנצר הרשע ומעת זו עד שנה הראשונה שמלך כורש יש שבעים שנה וזה החשבון נאמר על פקידה בעלמא שהיה בשנת אחת לכורש מלך פרס שהיא היתה שנת ע"ח לכבוש יהויקים שהיה להם פקידה בעלמא כדכתיב כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי הֳ' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‍ִם (דברי הימים ב' לו, כג) . ופסוק הַשֵּׁנִי בַּמַּרְאֶה דָּנִיאֵל ע"ה דכתיב לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם שִׁבְעִים שָׁנָה (דניאל ט, ב) וזו היתה פקידה גמורה שעלו ובנו בית שני וזה המנין של שבעים שנה מתחיל מן חרבן ירושלם ובית המקדש שאז גלה צדקיהו הרי שני מניינים נאמרו במספר השבעים שנה אחד בעבור פקידה בעלמא ואחד בעבור גאולה גמורה אשר עלו ובנו. ואמרו בגמרא דמגילה (שם) בעת שהוציא בלשצר כלי בית המקדש ונשתמש בהם הוא מנה השבעים וטעה שתפש עיקר מה שנאמר בירמיה 'לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה' וחשב מספר השבעים מתחילת מלכות בבל רצונו לומר מתחילת שנה שמלך נבוכדנצר הרשע וחשב מ"ה שנים של נבוכדנצר וכ"ג שנים של אויל מרודך ושתי שנים הרי שבעים וכיון דהגיעו השבעים ולא אפרוק שמע מינה לא יגאלו עוד , לכך הוציא כלי המקדש ונשתמש בהם. אך באמת טעה בתרתי חדא כי זה הפסוק של ירמיה הנביא ע"ה לא נאמר אלא בעבור פקידה בעלמא אבל בגאולה ממש מתחיל חשבון השבעים שנה מן חרבות ירושלים שהוא גלות צדקיהו האמור בדניאל, ועוד טעה טעות שניה כי זה הפסוק של ירמיה ע"ה מתחיל זמן השבעים שלו מן גלות יהויקים ולא מן מלכות נבוכדנצר הרשע וכמו שאמרו בגמרא דמגילה שם ועל כן נתחייב בלשצר הריגה על אשר נשתמש בכלים של בית המקדש. וזהו ענין הפתרון של דניאל ע"ה ' מְנֵא מְנֵא אֱלָקָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ ' פירוש מְנֵא מְנָה שני מניינים שעשה אֱלָקָא הם כנגד מַלְכוּתָךְ שהיתה שתי שנים כן המנין נחלק לשתים ואתה טעית במניינים אשר היו שתים כנגד מלכותך שהיתה שתים ולכן בעבור חטא זה הִשְׁלִימָה לְךָ את ימי המלכות שלא נשאר לך ממנה אפילו יום אחד למלוך בו. ואמר עוד ' תְּקֵל תְּקִילְתָּה בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר ' (דניאל ה, כז) פירוש דאמר לו מלבד זה עוד ביום ראש השנה דהאי שתא שבו נדונין כל העולם בשמים נתבקר פנקסך ונמצאת חסר שראוי אתה למות בזה השנה ולכך אמר במאזנייא כי מזל תשרי היא מאזניים. ואמר עוד ' פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס ' (דניאל ה, כח) פירוש מלכותך בבל [34] שהיא מספר ל"ד אם תחלק זה לחצאין תהיה מספר 'אוי אוי' [2÷34=17] שיהיה לבבל אוי מן כורש מלך פרס ואוי מן דריוש מלך מדי שיגברו שניהם עליו וילכדו שניהם את בבל.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: "ממתוס ננקפי אאלרן" (דניאל ה, כה) . נראה דכל אחד אמר כפי מה שקבל מרבותיו וכולהו איתנהו שהיה כתוב שורה אחת כמו שאמר רב ותחתיה שורה אחת כמו שאמר שמואל ותחתיה שורה כמו שאמר רב אשי. והא דהוצרך המלאך לכתוב דברים אלו של 'מְנֵא מְנָה' כפולים בארבעה אופנים, נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידיו ארבעה פעמים דכתיב 'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ' באיוב (איוב כח, כז) ולכן גם המלאך כפל הידיעה של דברים ההם ארבעה פעמים בארבע אופנים.

אָמְרָה לֵיהּ: חַסְרֵיהּ לְגַנְּבָא, נַפְשֵׁיהּ לִשְׁלָמָנָא נָקִיט (מלכים א' א, ד) . קשא איך תדבר אותה צדקת עם דוד מלך ישראל דבור קשה שתמשלהו לגנב ולעשותו כמו גנב? ונראה לי בס"ד יש רמאי טוב ויש גנב טוב שמרמא וגונב דעתו של שטן הוא יצר הרע כדי להטיב וכך היה דרכו של דוד המלך ע"ה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ (תהלים קיט, נט) שעומד בכל יום ואומר לפרדס פלוני אני הולך למרחץ פלוני אני הולך ואחר שיוצא מביתו והולך על פתח בית המדרש נשמט ונכנס לבית המדרש ויושב בין החכמים לעסוק בתורה ועושה כן לגנוב דעתו של שטן שלא יעשה לו סיבות עיכובים למנוע יציאתו מביתו אם יודיע שהיא הולך לבית המדרש, אך עתה שאומר לפרדס אני הולך ישמח השטן הוא יצר הרע ואדרבה דוחה מלפניו הסיבות המעכבים אותו וכיון שיצא והלך בדרך והגיע לפתח בית המדרש נשמט ונכנס שם, נמצא הוא גנב לטובה שגונב דעתו של שטן כדי לעשות טוב. ואבישג יודעת טבעו ומדתו הנזכר וחשבה כי הוא לקחה והשכיבה בחיקו בלא כתובה ובלא קדושין נתכוון בזה לגנוב דעתו של שטן דהיינו ודאי דוד המלך ע"ה כשמזדווג עם אשתו עושה במצות עונה זווגים ויחודים והמשכת שפע בעולמות העליונים ולכן השטן קשה עליו זווג של דוד המלך ע"ה למטה ולכך ישתדל לקרר כח תאוה שלו ולא יעשה לו חמום לשמש מטתו כי כח תאוה זו יבא לאדם מצד יצר הרע ולכן מה עושה? גונב דעתו של שטן כדי שיניח ויעורר כח תאוה בקרבו שעל ידי כך יזדווג עם אשתו הביא אבישג והשכיבה בחיקו בלא כתובה וקדושין ואז בכך יקיץ הישן הוא יצר הרע לעורר בקרבו אש תאוה כדי שיבא על אבישג באיסור ח"ו ובלא כתובה וקדושין, ואז כח התאוה ההיא המתעורר בקרבו ישמש בו עם אשתו העיקרית ויעשה זווג לשם שמים וימשך שפע בעולמות למעלה! כך חשבה אבישג בתחילה ואחר כך אמרה לו שיקדשנה כדי שתקרא בשם אשתו של מלך והוא השיב דאסור ליקח יותר מן שמונה־עשרה ולכך אמרה לו חַסְרֵיהּ לְגַנְּבָא פירוש אתה שהיית נוהג לגנוב דעתו של שטן תמיד במה שאתה מבטיח עצמך בדברי שקר כדי שבזה תתרחק מן הרע הנה בעתה חַסְרֵיהּ לְגַנְּבָא תחבולה שלא יוכל לעשותה ומה שאמרת לי עתה דאתה נמנע מכח איסור שמונה־עשרה אני אומרת לא כן הוא אלא הסיבה היא שאין לך כח לבעול ולכן תלית הדבר בענין אחר דאתה נמנע מחמת איסורא דטפי משמונה־עשרה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קִנְּחָה בַּת שֶׁבַע בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מַפּוֹת (מלכים א א, טו) . פירוש שעשה שלש־עשרה זווגים כמנין אחד [13] שבזה עשה יחוד עליון למעלה והמשיך שפע מן שלש־עשרה מכילן דרחמי.

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה גֵּרוּשִׁים, שֶׁהֲרֵי לְדָוִד הַמֶּלֶךְ הִתִּירוּ לוֹ לְיַחֵד, וְלֹא הִתִּירוּ לוֹ לְגָרֵשׁ (מלכים א א, טו) . הקשה הגאון חיד"א בפתח עינים מה הוכחה מכאן על גרושין דעלמא דשאני הכא דגרושת מלך אסורה לאחר, מה שאין כן גרושין דעלמא מותרת לאחר ואינה מתעגנת? עיין שם. ונראה לי בס"ד דיליף ממה שלא התירו לגרש אחת מאותם עשרה פלגשים ששכב עמהם אבשלום דהיו אסורות לדוד המלך ע"ה וככתוב וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת (שמואל ב' כ, ג) ואם כן בלאו הכי הם מעוגנות ואמאי לא נתנו לו רשות לגרש אחת מהן כדי שיקח אחרת במקומה. והנה הר"ן ז"ל הקשה על מה שאמר לה 'אֲסִירַת לִי' דליסבה לפלגש? ותירץ דמספר שמונה־עשרה הקצוב למלך הוא על נשים ופלגשים וכן כתב הרמב"ם (בפרק ג' מהלכות מלכים) עיין שם. והנה תירוץ זה יבא נכון על סברת הרמב"ם אך להראב"ד דסבירא ליה פלגשים יוכל ליקח יותר מן שמונה־עשרה אמאי לא אמרו שיקח אבישג בתורת פלגש? ונראה לי בס"ד שלא רצו לעגנה כל ימיה והוא כי כיון שחלה ידעו דודאי יפטר מחולי זה כי עד חזקיה לא הוה אינש דחלה ואתפח, ואם יקחנה בתורת פלגש ודאי עתה לא יוכל לבא עליה מחמת חולי ואחר ימים מועטים יפטר ותהיה אסורה לשלמה בנו ואין מלך אחר בישראל שיקחנה אך עתה שלא לקחה אפילו בתורת פלגש היא מותרת לבנו שלמה המלך ע"ה וכמו שאמרו בגמרא לעיל ואינה מתעגנת.

אֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה, אֶלָּא אִם כֵּן מְבַקְּשִׁין מִמֶנּוּ מָמוֹן וְאֵין לוֹ (משלי כב, כז) . נראה לי בס"ד הכונה מה שאמרו (שבת לב:) בעון נדרים מתה אשתו אין זה חשוב עונש לאדם זה בעל הנדרים דאם תמות אשתו יהיה לו הרווחה בזה שיקח תמורתה בתולה ויהנה ממנה ומצד הממון יורש אשתו שמתה ולוקח ממון מן האשה חדשה ואם כן יהיה חוטא נשכר בזה! לכך אמר עונש זה של מיתת אשתו לא יעשו מן השמים לחוטא בנדרים אלא אם כן ידעו מן השמים שזה לא יוכל ליקח אשה אשר יחפוץ אלא כשרוצה לישא אשה אחרת לא יתנו לו אלא אם כן יתן לבית אביה או לה ממון הרבה והוא אין לו ליתן על כן יהיה מוכרח ליקח אשה עניה ומכוערת ונמצא הפסיד הרבה במיתת אשתו שהחליפו לו פרה בחמור ועל ידי כך יהיה דואג ובוכה על אשתו הראשונה כל ימיו.

כָּל אָדָם שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, כְּאִלּוּ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו (יחזקאל כד, טז) (איוב יח, ו) . נראה לי בס"ד הטעם כי בזמן שבית המקדש קיים ניכר לעיני הכל דבקות ישראל עם הקדוש ברוך הוא כדבקות אשה עם בעלה ובחרבן בית המקדש נעשה פירוד כאלו האשה מתה ואיננה בבית בעלה. ומה שאמר ' עוֹלָם חָשֻׁךְ בַּעֲדוֹ ' נראה כי בזמן שיש לו אשה אין לו מושב בביתו אלא בלילה אבל ביום יוצא למלאכתו מן הבוקר עד הערב כמו שנאמר יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב (תהלים קד, כג) דאשתו היא מטפלת בצרכי הבית הן באכילה הן בגידול בנים ואם מתה אשתו מוכרח להתעכב בבית כמה שעות ביום לעסוק הוא בצרכי הבית ובגידול בניו ונמצא שיש לו ישיבה ביום בבית כמו ישיבתו הנהוגה בעת החשך בלילה. ומה שאמר ' פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת ' לפי פשוטו הוא רצונו לומר דכשל כחו. וקשא למה נקט זה על פסיעותיו בלבד והלא כל איבריו יהיו חלושים וקצרים כפועל היוצא מהם? ונראה לי בס"ד רמז בפסיעותיו על הממון שלו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיט.) על פסוק כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם (דברים יא, ו) זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו נמצא הממון נקרא בשם רגלים וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה, כי האשה שומרת ממון האדם שבביתו כחומה השומרת כל אשר בבית דאם אין לו אשה בוז יבוזו לו כל אוצרות אכילה ומזון שיש לו בביתו ונמצא נכסיו וממונו מתקצרים רצונו לומר חסרים שגונבים מהם כי שומר אין לשומרם. ומה שאמר רבי אבהו ' עֲצָתוֹ נוֹפֶלֶת ' הכונה כל צרכי ביתו הם מתוקנים וסדורים על פי עצת אשתו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אתתך גוצא גחין ולחיש לה, ופירשו בגמרא שזה נאמר על מילי דביתא ואם מתה אשתו אז עצתו בצרכי הבית ובתיקונם נופלת כי אשה אין לו להתייעץ עמה וללכת על פי עצתה.

אֵין אָדָם מוֹצֵא קֹרַת רוּחַ אֶלָּא מֵאִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה (משלי ה, יח) . הטעם כי היא מכרת טבעו ומזגו ומגלה לה כל תאות לבו הן בענין תשמיש הן בענין אחר ואז נוהגת עמו כל ימיו על פי מדתו וטבעו ותאותו מה שאין כן אם תמות אשתו ובחצי ימיו יקח אשה חדשה בוש הוא ממנה לגלות לה מטרת לבו בתאותו הן בענין תשמיש הן מענין אחר ולכן לא תדע עיקר חפצו ורצונו ותאותו איך היא כדי שתתנהג על פי תאותו ורצונו ולכן לא ימצא קורת רוח ממנה. ונראה מה שאמר לשון זה של קֹרַת רוּחַ הוא כי הוא יש לו שלש תוארים 'גֶּבֶר אָדָם אִישׁ' ושם גֶּבֶר כנגד חלק הנפש שבו. ושם אָדָם כנגד חלק הרוח שבו כי הרוח בחינת יצירה ותואר אָדָם [45] גימטריא מ"ה הוא ביצירה ולכן כתיב רוּחַ הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה (קהלת ג, כא). ושם אִישׁ כנגד חלק הנשמה שהוא בחינת בריאה כי שם אִישׁ רצונו לומר בעל והבריאה משפעת ביצירה ועשיה כמו בעל לאשתו וכמו שכתבתי כל זה במקום אחר. נמצא אָדָם כנגד הרוח וזה התואר של אדם קונה אותו בעת נשואין שמתחברים זכר ונקבה וכמו שנאמר זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם (בראשית ה, ב) ולזה אמר אֵין אָדָם מוֹצֵא קֹרַת ' רוּחַ ' דייקא אֶלָּא מֵאִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה שלוקח על ידה תואר אדם שהוא כנגד רוח באמיתות ובשלימות.