בן יהוידע על סנהדרין יט:

בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע, וּמֵתוּ (שמות כא, כט) . הא דהמיתם מיתה זו שהיא בחבטה נראה בס"ד דידוע הדן דין אמת מתקן שם אדנ־י שיש בו כ"ד צרופים כי שם אדנ־י הוא אותיות 'דינא' בסוד דינא דמלכותא דינא, ולכן הם שחטאו בדינא ופגמו בשם אדנ־י המיתם בחבטה כי חֲבָטָה [24] מספר כ"ד שהוא כ"ד צרופים של שם אדנ־י ולכן החבטה היתה בקרקע לרמוז שהפוגם במלכות שנקראת 'קרקע עולם' שהוא סוד שם אדנ־י. ועוד נראה לי בס"ד עשה להם מדה כנגד מדה הם החניפו לינאי שלא רצה לעמוד אלא ישב הפך הדין ולא אמרו לו כלום לכך המיתם בחבטה שהיא הפך העמידה גם עוד מחמת דסקילה חמורה המיתם בחבטה שהיא כמו סקילה להורות עונם חמור מאד שחטא בדין שעליו קיים ובלעדו העולם חרב כן הוא חבט גופם שהוא עולם קטן בקרקע.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ. דקדק הרב עיון יעקב למה גזרו במלכי ישראל ולא במלכי בית דוד? ואי משום דלא היתה המעשה במלכי בית דוד הא לא היתה נמי במלכי ישראל אלא במלכי בית חשמנאי דינאי ממלכי בית חשמנאי הוה עיין שם. ומלבד דהתירוץ פשוט דמלכי בית חשמנאי בכלל מלכי ישראל חוץ מזה נראה דליכא טעמא לגזור במלכי בית דוד מפני שיש ישיבה בעזרה למלכי בית דוד (יומא כה.) ולכן אם יעמדו לפני הסנהדרין לא קפדי בעבור זלזול מלכותם מאחר שיש להם הכבוד הגדול בדבר זה של עמידה דמלכי ישראל עומדים בעזרה והם יושבים. ומה שאמרו לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ קשא הוה להו למימר תחילה חלוקה של 'לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ' כי עובדא דתקלה הוה בענין העדות אבל כשקראו אותו לדין בא לדון אותו ולא סירב? ונראה לי דנקיט להו כפי סדר הנהוג דתחילה קורין אותו לדין ואחר כך מעידין אותו. ומה שאמרו ' לֹא דָּן וְלֹא מֵעִיד ' היינו כדי ליישב חלוקה השנית של דנין ושל מעמידין שאם יהיה דן ומעיד הוי תרתי דסתרי והוי חנופה ועול.

אָמַר לֵיהּ: מִלְוֶה אִית לָךְ גַּבָּאִי, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת (שמואל א יז, כה) (שמואל ב ג, יד) . קשא מכאן נראה דשאול טען דאין מֵרַב מקודשת משום דאין מקדשין במלוה ומן הכתוב משמע דְּמֵירַב היתה גדולה דכתיב הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵירַב (שמואל א' יח, יז) וכיון דהיא גדולה אינה ברשות אביה כדי לקדשה ואם כן מֵירַב בלאו הכי אינה מקודשת אפילו אם היה מקבל קדושין בעין? ונראה לי דמה שאמר בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵירַב, היינו גדולה שבקטנות ולעולם עודנה ברשות אביה.

אִי בָּעִית דְּאֶתֵּן לָךְ מִיכַל, זִיל אַיְתִּי לִי מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים (שמואל ב' ג, יד) . יש להבין למה אמר לו מספר מאה ולא פחות ולא יותר? ונראה לי בס"ד מִיכַל [100] מספר שמה מאה ולכן אמר לו אִי בָּעִית דְּאֶתֵּן לָךְ מִיכַל ששמה עולה מאה אַיְתִּי לִי מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים כמספר שמה. אך דוד המלך ע"ה אמר מיכל צדקת היא וכל צדיק שמו כפול אחת למטה ואחת למעלה בשרשו לכן הביא לו מאתים ערלות כמנין שם מיכל כפול. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ הטעם שאמר לו 'מֵאָה עָרְלוֹת' בדקדוק דאמרו רבותינו ז"ל במדרש שמואל וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת 'מִמַּעַרְכוֹת' פְּלִשְׁתִּים (שמואל א' יז, כג) , 'ממערות' כתיב ממאה ערלות שבאו על ערפה אמו מאה פלשתים באותה הלילה שפירשה מחמותה ונתעברה מהם בגלית, רבי תנחומא אומר אף הכלב לכך אמר לו גלית לדוד הֲכֶלֶב אָנֹכִי (שמואל א' יז, מג) עיין שם. וכן אמרו בגמרא דסוטא (סוטא דף מב:) דקרו ליה בר מאה פפי עיין שם. ולכן כאן אמר לו שאול הנה הקדושין שקדשת את מֵרַב בהריגת גלית שהוא בן מאה ערלות לא תפסי משום דהוי מלוה אך אם תרצה את מיכל אז במקום אותם קדושין של הריגת גלית שהיה בן מאה ערלות תביא מאה ערלות ממש של פלשתים ותתקדש לך מיכל בהם ולכן אמר לו'מֵאָה עָרְלוֹת' שהם גלית שהיה בר מאה פפי עד כאן דבריו נר"ו. ברם יש לדקדק דקדוק אחר בזה למה אמר לו 'מֵאָה עָרְלוֹת' ולא אמר לו 'מֵאָה רָאשִׁים'? ונראה לי בס"ד משום דאין קדושין תופסים באיסורי הנאה ואם היה אומר לו מאה ראשים נמצא לוקח ראשים שלהם ומביאם לו אחר שימותו ובשר מת אפילו של גוי אסור בהנאה, לכך אמר לו'מֵאָה עָרְלוֹת' והיינו שיחתוך אותם קודם שימותו ואחר כך יהרגם. ואם תאמר אם כן יאמר לו שיביא מאה אצבעות דגם כן אפשר שיחתוך קודם שיהרגם זה אינו כי יתכן יביא אצבעות של נשים ואינו ניכר והוא רוצה שיהרוג אנשים שהם בני מלחמה ולא נשים שאינם בני מלחמה. ובזה יובן בס"ד מה שאמר פלשתים לאכיש על דוד המלך ע"ה וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם (שמואל א' כט, ד) כלומר זה אכזר על פלשתים הרבה שבעת שהיה הורג אותם במצות שאול אדוניו היה מצערם ביותר שהיה חותך ערלות שלהם קודם שיהרגם ואחר כך הורג אותם ואם היה לו צורך בערלות למה לא היה חותכם אחר הריגה? אלא ודאי נוהג באכזריות עמהם! ואיך נאמין בו עתה? וידוע כי הגיד שבו הערלה נקרא ראש הגויה (משנה נגעים ו, ז) ולזה אמר 'בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם' הוא ראש הגויה שלהם שהיה חותך באכזריות בעודם חיים. ודע דאין לתרץ לדקדוק הנזכר שאמר לו ערלות ולא אמר לו ראשים משום שמא יביא לו ראשים של נשים דזה אינו דאף על גב דבשערות הראש שוים אנשים ונשים וגם מצד הזקן נמי ליכא היכר כי יאמר של בחורים הם שעדיין לא צמחו להם זקן הנה יש היכר מובהק בין אנשים לנשים בראש מצד הגלגולת כי הנקבה הגלגולת עצם אחד והזכר שנים מורכבים זה בזה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ לדקדוק הנזכר דאמר לו שיביא לו מאה ערלות כדי שישהה בעסק זה של חתיכת הערלות ואחר כך יהרגם ואולי מה דביני וביני יבואו אחרים לעזרתם ויהרגוהו כי מטרת כונתו היתה כדי שיהרג או שזה אשר חותך ערלתו יתעורר במר נפשו ויהרגנו מה שאין כן אם יביא לו ראשים הנה ברגע חותך ראשם בסיף ולוקח הראשים וילך לו. ועוד גם בהקדמה הנזכר לעיל של מאמר רבותינו ז"ל יתורץ שפיר דלכך אמר לו 'מֵאָה עָרְלוֹת' כי זה רוצה אותה במקום הריגת גלית שהיה בן מאה ערלות וכנזכר לעיל עד כאן דבריו נר"ו.

שָׁאוּל סָבַר: לָא חָזִי וְלָא מִידִי. קשא איך יסבור כן והא ודאי שוו פרוטה דמאכילן לכלבי ושונרי? ונראה לי בס"ד סבירא ליה לשאול כיון דהוא לא הוה ליה כלבי ושינרי אז לגבי דידיה לא חזי ולא מידי. ואם תאמר ימכור אותם לאחרים דאית להו כלבי ושונרי סבירא ליה אין דרכו של מלך למכור דבר ששוה שנים ושלש פרוטות או יותר ולכך לגבי דידיה לא חזי כלום.

רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר מֵהָכָא: "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי", וְכִי נָעֳמִי יָלְדָה? וַהֲלֹא רוּת יָלְדָה! אֶלָּא רוּת יָלְדָה וְנָעֳמִי גִּדְּלָה, לְפִיכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמָהּ (רות ד, יז) . יש להקשות מה מצא יתרון רבי חנינא בהוכחה זו מפסוק על הוכחה של רבי יהושע דהוכיח ממיכל (שמואל ב' כא, ח) ? ונראה לי בס"ד כי ממיכל יש לומר נחשב כאלו ילדו מעת שגדלו ולא הוי כאלו ילדו מזמן שנולד בעולם, אך מכאן מוכח דנחשב כאלו ילדו מעת שנולד דהא כתיב 'וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי' רצונו לומר מעת שנקרא לו שם שהוא בעת הלידה חשיב יולד בן לנעמי. אי נמי התם הכתוב קראם ילדיה בעבור המצוה שעשתה עמהם אך כאן גם הנשים דעלמא קראו 'יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי' ועוד קראו לו בן מעת שהתחילה בגידול שלו אך גבי מיכל נאמר כן אחר שכבר גידלה אותם. והא דקאמר ' כָּל הַמְגַדֵּל ' בא לרבות אפילו במגדל יתום והוא קרובו דבלאו הכי חייב בו משורת הנימוס ודרך ארץ.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מֵהָכָא: "וְאִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִּיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר" (דברי הימים א' ד, יח) . יש להקשות מה בא להוסיף בראיה זו? ונראה לי בס"ד דלא תימא כל זה הוא בישראל שגידל יתום ישראל אבל בגר שגידל יתום ישראל לא חשיב גר זה כאלו ילדתו כיון דזה המגדל לא היה עיקרו ישראל ולכך הביא האי קרא ד'אִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִּיָּה' דמשמע בתיה שהיתה תחילה נכרית ונתגיירה חשיבה ילדתו למשה רבינו ע"ה. והא דרבי אלעזר הביא מקרא ד'גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף' (תהלים עז, טז) נראה לי בס"ד דלא תימא לא נאמר זה אלא בנתטפל בגופו שהביאו לביתו וגידלו אצלו כי כן נקיט בתחילת המאמר 'הַמְגַדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ' אבל אם הוא מהנהו באופן שאינו רואהו אלא שולח לו מאכל ונותן לו מעות לקנות אין זה חשיב כאלו ילדו לכך הביא מקרא דיוסף הצדיק ע"ה ששלח להם לביתם ולא באו בתוך ביתו.

וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב שֶׁפְּדָאוֹ לְאַבְרָהָם? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁפְּדָאוֹ מִצַּעַר גִּדּוּל בָּנִים, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: "לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ" (ישעיהו כט, כב) . בפרוש רש"י ותוספות לא נתיישב מה שאמר 'וְהַיְנוּ דִּכְתִיב' דתלה הא בהא, וגם במה שכתב הרי"ף ז"ל לא נתיישב היטב. ונראה לי בס"ד דהפדיה היא על שהיה ראוי לבא צער לאברהם אבינו ע"ה בשביל גידול בנים שלו שהם ישמעאל והשאר שלא טרח עמהם לגדלם בצדקות ומעשים טובים כראוי לו, וכן היה ראוי שיגיע ליצחק אבינו ע"ה צער בשביל גידול עשו ואותו הצער שהיה ראוי לבא לאברהם ויצחק בתורת עונש בעבור גידול בנים שלהם, פדאם ופטרם ממנו יעקב אבינו ע"ה באותו הצער שסבל בגידול בניו שגידלם בצדקות ותורה ויראת שמים. ומה שאמר הכתוב על יעקב ' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם ' ולא זכר את יצחק, נקיט אברהם לרבותא דאפילו שהוא אבי אביו פדאו וגם לרבותא מפני שהיה לו בנים הרבה ישמעאל ובני קטורה ופדאו מכולם ולכן קאמר ' לֹא יֵבוֹשׁ ' מאביו יצחק בראותו שיש עליו ח"ו עונש וחטא מחמת חסרון שהיה מצד גידול עשו ' וְלֹא יֶחֱוָרוּ פָּנָיו ' מאבי אביו בראותו שיש עליו חטא ועונש מצד חסרון שהיה בגידול ישמעאל ובני קטורה, יען כי באמת בא הוא ותיקן החסרון ונתבטל הקטרוג על ידי טרחו ועמלו שיגע וטרח בגידול בניו שגידל את כולם בצדקות וישרות ויראת שמים. ולזה אמר ' בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ ' (ישעיה כט, כג) רצונו לומר כולם צדיקים שנקראים 'מַעֲשֵׂה יָדַי' המה 'בְּקִרְבּוֹ' יודיעו שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ שבזה נשלם ונתקן חסרון שהיה לאביו ואבי אביו מצד גידול בנים שלהם וסילק מעליהם הצער. והנה הטעם שנתקן החסרון שהיה לאברהם ויצחק ע"ה מצד הגידול של הבנים שלהם על ידי הגידול השלם והטוב שעשה יעקב אבינו ע"ה בבניו היינו מפני ד'בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים' (קידושין ד.) ולכן בניו של יעקב אבינו ע"ה שנתגדלו בצדקות וירא שמים חשובים בני אברהם ויצחק ממש. ואם תאמר תינח לגבי יצחק אבינו ע"ה חשובין בניו ממש משום דבני בנים הרי הם כבנים אבל לגבי אברהם אבינו ע"ה רחוקים הם, לכן סמך תלמודא לדרשא זו הדרשה דרבי שמואל בר נחמני דאמר 'כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ' וידוע דאברהם אבינו ע"ה לימד תורה ליעקב אבינו ע"ה כמו שכתב בספר חסידים חמש־עשרה שנה למדו שלשה אבות אברהם יצחק ויעקב תורה זה בזה, ועל כן כיון דאברהם אבינו ע"ה לימד תורה את יעקב חשיב כאלו ילדו והוי יעקב אבינו ע"ה בנו של אברהם אבינו ע"ה ואז השבטים בניו של יעקב אבינו ע"ה נחשבים בניו של אברהם אבינו ע"ה דבני בנים הרי הם כבנים ובזה נתבאר שפיר בס"ד הסמיכות של מאמר רבי שמואל בר נחמני עם מאמר רבי יונתן שדרש בפסוק לָכֵן כֹּה אָמַר הֳ' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם (ישעיה כט, כב) ודו"ק.

לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'פַּלְטִיאֵל'? שֶׁפְּלָטוֹ אֵ־ל מִן הָעֲבֵרָה. מֶה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, אָמַר: כָּל הָעוֹסֵק בְּדָבָר זֶה, יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זֶה (שמואל ב' ג, טו) . יש להקשות למה נעץ חֶרֶב ולא חנית או רומח או דבר אחר? ועוד קשה אומרו ' יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זֶה ' והלא הבא על אשת איש מיתתו בחנק ולא בחרב? ועוד יש לדקדק תיבת ' זֶה ' לשון יתר הוא. ונראה לי בס"ד דאמר הכתוב הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב (שיר השירים ג, ז) וידוע דפסוק זה אומרים אותו בכל לילה על המטה כפי כוונות דברי רבינו האר"י ז"ל ואין הדברים כפשטן אלא רומזים לששים כוחות של דין, וחרב זה קאי על פועל הדין. ולכן כשהיה שוכב פלטי כל לילה על המטה היה מכוין בסוד הפסוק כי אף על פי שעדיין לא נאמרה שיר השירים עם כל זה הסוד הכתוב בפסוק זה היה ידוע להם וכאשר היה מצייר במחשבתו סוד הששים גיבורים וסוד האמור בפסוק זה היה מזדעזע מן העבירה ומחריד את יצרו שלא ישלוט בו ולכך נעץ חרב במטה בינו לבין מיכל כדי לרמוז בו על סוד החרב שהוא פועל הדין הנרמז בפסוק זה דששים גבורים. וראה נא חכמת רבותינו ז"ל כמה עמוקה שרמזו בדבריהם רמז דק על החרב שנעץ בינו לבינה שהוא רומז אל חרב דששים גבורים כדכתיב שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, ואמרו 'נָעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ' כי בין מספר פַּלְטִיאֵל [160] לבין מספר מִיכַל [100] יש הפרש מספר שִׁשִּׁים [60] כי פלטיאל גימטריא ק"ס ומיכל גימטריא מאה ולזה אמר 'נָעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ' רצונו לומר אותו חרב של שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים הרמוזים במספר שיש בינו לבינה. וּמָה שֶׁאָמַר ' הָעוֹסֵק בְּדָבָר זֶה יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זֶה ' נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש דהבא על אשת איש פוגם בשבעה שמות שם מ"ה וחמשה שמות שם אדנ־י ואורות אלו של שם מ"ה ושם אדנ־י שפוגם הם יצאו מן הבינה עיין שם. וידוע שהבינה הוא סוד אהי־ה ועשר פעמים אהי־ה עולה מספר חֶרֶב [21×10=210] לכן חרב רמז לבינה ולכן 'נָעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ' ואמר הָעוֹסֵק בְּדָבָר זֶה לבא על אשת איש יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זֶה רמז בתיבת 'זֶה' על מקום הפגם שלו שהוא שבעה שם מ"ה וחמשה שם אדנ־י וזהו אותיות ז"ה שבעה וחמשה ובחרב נרמזה הבינה שהוא סוד שם אהי־ה אשר ממנה יצאו אורות אלו שפוגם בהם הבא על אשת איש.

"עַד בַּחֻרִים". שֶׁנַּעֲשׂוּ שְׁנֵיהֶם כְּבַחוּרִים, שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם בִּיאָה (שמואל ב' ג, טו) . נראה לי בס"ד לכך 'נָעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ' כי חֶרֶב בנקוד יהיה צירוף בָּחוּר ועשה כן למזכרת לומר לה אני ואת כל אחד ממנו צריך לעשות עצמו בחור בדבר זה. ואומרו שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם בִּיאָה קשה כי הבחורים נקראים בחורים קודם נשואין דודאי לא עשו ביאה אם כן סגי לומר 'כְּבַחוּרִים' ולמה הוצרך לפרש 'שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם בִּיאָה'? ונראה לי בס"ד כי ביאה ממש מכונית בשם אכילה דכתיב אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ (משלי ל, כ) אך הרהור של ביאה מכונה בשם טַעַם שנהנה האדם מן הרהור הנאת טעם בעלמא כי לא עשה מעשה ממש, והבחורים הם שני סוגים האחד גדול בן שלש־עשרה שנה ויותר שאז יבא לו הרהורים של תאוה שהם נקראים 'טַעַם בִּיאָה' והשני בן חמש ושש ושבע או יותר שאין לו הרגשה וידיעה בענין זה ולא קשוי ולא הרהור תאוה כלל הרי אלה הבחורים יאמר עליהם 'לֹּא טָעֲמוּ טַעַם בִּיאָה' וכאן לא אמר 'כְּבַחוּרִים' סתם דהוה משמע בחורים גדולים בשנים שיבא להם הרהורים שהם 'טַעַם בִּיאָה' לכך פירש ואמר כְּבַחוּרִים אשר הם קטנים 'שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם' שאין להם הרהורים שנקראים טַעַם בִּיאָה. ובזה יובן בס"ד הכתוב וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ (שמואל ב' ג, טז) וקשא למה קראו אִישָׁהּ והוא אינו אישה? ואם כמו שנאמר בגמרא שנהג עמה כאישה זה אינו חידוש? ועוד מה שייכות יש לשבחו עתה בדבר זה שנהג עמה כאישה? אך יובן אל תקרי אִישָׁהּ אלא אִשָּׁה כלומר כשהיה שוכב עמה במטה היה מושלל ונקי מכל הרהור אפילו מה שהוא שהיה טבעו ומחשבתו בשכבו כמו אשה ממש ששוכבת עם אשה כמוה היתכן שיעלה בלבה שמץ הרהור של תאוה רעה כיון דזו אשה וזו אשה, כן הוא לא היה דומה זכר שוכב עם אשה אלא דומה לאשה שוכבת עם אשה שהיה נקי וטהור מן שמץ הרהור של תאוה רעה שהוא הדבר אשר פרשנו שהיו כְּבַחוּרִים אשר עדיין לֹּא טָעֲמוּ טַעַם בִּיאָה דהיינו שלא יש אצלם אפילו מעט הרהור שהוא נקרא טַעַם בִּיאָה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תָּקְפּוֹ שֶׁל יוֹסֵף, עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל בֹּעַז.. פירש רש"י דבר גדול של יוסף כדבר קל וקטן שבבועז. אין הכונה שבא להקטין תגבורת יוסף הצדיק ע"ה ולהשביח את בועז יותר ממנו אלא כונתו להשביח את יוסף הצדיק ע"ה יען כי יוסף היתה אותה רשעה משתדלת כנגדו ימים ולילות בפתויים ופיוסים ושוחדות והוא לא פנה אליה (בראשית לט, י) אם כן מלחמת היצר באותה מעשה היתה גדולה עד מאד שלא נעשה מלחמה גדולה כמוה מבריאת האדם בעולם עד סוף העולם ואם כן הענין ההוא מצד עצמו היה קשה עד מאד לכבוש היצר ועם כל זה יוסף הצדיק ע"ה כבש יצרו באותו ענין והיתה כבישת היצר בעיניו דבר קל וקטן כאשר היה ענין בועז קל וקטן שלא באה זונה אצלו ולא תבעתו כי אם אמר לו רות ברמז וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ (רות ג, ט) שיקיים מצות יבום אשר זאת היא מצוה של חיוב מצידה ומצידו וזה השבח של יוסף הצדיק ע"ה שהיה הקושי של כבוש היצר שלו חשוב בעיניו דבר קל וקטן כמו כבוש היצר שהיה בענין בועז שכבש יצרו לבלתי ידחוק השעה וימהר לייבמה באותה לילה שבאה אצלו אלא איחר הדבר עד למחר לעשות הדבר כדין וכהלכה.