בן יהוידע על סנהדרין יז.

עַל שִׁבְעִים כָּתַב 'זָקֵן', וּשְׁנַיִם הִנִּיחַ חָלָק. מקשים אמאי הוצרך לכתוב שבעים פתקאות הוה סגי לכתוב שתים־עשרה פתקאות ועל עשרה פתקאות יכתוב ששה ועל שני פתקאות יכתוב חמשה? וראיתי בספר ברכת טוב בפרשת בהעלותך שתירץ דמשה רבינו ע"ה בתחילה בירר ששה זקנים מכל שבט ושבט כדמוכח בקרא אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וכו' (במדבר יא, טז) ואם היה עושה כן לכתוב שתים־עשרה פתקאות עשרה יכתוב בהם ששה ושנים יכתוב בהם חמשה חמשה, ויבואו שתים־עשרה שבטים וימשכו את שתים־עשרה פתקאות אלו הנה השבט שלקח פתקא של חמשה צריך לדחות אחד מן הששה הנבררים שבירר משה רבינו ע"ה בתחילה באותו השבט ולמי נדחה? הא כל אחד מן הששה הנבררים יאמר אני הוא מן החמשה! אבל עתה שכתב שבעים פתקאות של זקן ושנים חלק וכל אחד נוטל פתקא אין לשום אחד טענה ותרעומת, דמי שנטל חלק יאמר לו משה רבינו ע"ה אין המקום חפץ בך עד כאן דבריו. ותירוץ זה הוא כמו תירוץ שתירץ מהרש"א ז"ל. אך על תירוץ זה יש להקשות דאי משום הכי הוה אפילו לעשות שלא יברור הוא תחילה אלא בתחילה יעשה הגורל של שתים־עשרה פתקאות שיכתוב על עשרה פתקאות ששה ועל שנים יכתוב חמשה ואחר שמשכו השבטים את הפתקאות אז מן השבט שיש בידו פתקא של ששה יברור ממנו ששה ומשבט שיש בידו פתקא של חמשה יברור חמשה? ונראה לי בס"ד ליישב קושיא זו שהקשינו על תירוץ הנזכר דאם היה עושה כן היה נראה גרעון לאותו השבט שבירר ממנו חמשה שהיו אומרים שבט זה גרוע שבלאו הכי נמי לא היה יכול משה רבינו ע"ה לברור ממנו יותר מחמשה שלא היה נמצא בו יותר לכן הקדים לעשות הברירה שלו בתחילה שנודע שנמצא בכל שבט נבררים ששה שהם ראוים אז אחר כך כשמשך אחד משבט זה פתקא של חלק לאו משום שאינו ראוי אלא משום שאין בו צורך יען שהוא יתר על מספר השבטים. ועוד תירץ בספר ברכת טוב תירוץ שני לקושיא הנזכר והוא דנסתפק משה רבינו ע"ה אם רצונו יתברך לפחות אלו השנים זקנים משני שבטים שיהיו חמשה מזה וחמשה מזה או דלמא שניהם יהיו חסרים משבט אחד שמכולם יהיה ששה ששה ורק משבט אחד יהיה ארבעה דוקא? ולכן עשה לא לפי סדר הנזכר בקושיא אלא כתב שבעים 'זקן' ושנים חלק ובזה יתברר הספק שלו עד כאן דבריו. והנה על תירוץ זה יש להקשות דאי משום הכי עדיין קשא למה הוצרך לכתוב שבעים פתקין יכתוב עשרים־ושתים פתקין 'זקן' ושנים חלק ויניח בקלפי ויביא שנים זקנים מכל ששה וששה הנבררים שהם יעלו עשרים־ושתים אנשים וכל אחד מאלו העשרים־ושתים ימשוך פתקא אחד מן הקלפי ואם חפץ השם יתברך שיהיה מן אחד־עשרה שבטים ששה ששה ומן שבט אחד ארבעה יזמין שאלו השנים שמושכים חלק יהיו משבט אחד ואם ירצה שיהיו חמשה חמשה משני שבטים יזמין שאלו השנים שמשכו חלק יהיה אחד מהם משבט אחד ואחד מהם משבט אחר? ונראה לי בס"ד ליישב קושיא זו דאם היה עושה כן לא היו מקבלים אלו העשרים־וארבע לפרוש עצמם מחבריהם הנבררים למשוך פתקאות באומרם למה אנחנו מכניסים עצמנו לבית הספק בידים מאחר כי אלו העשרים־ושתים אנשים מוכרח ששנים מהם יקחו חלק ויהיו נדחים ולכן כל אחד מן הנבררים כשאומר לו בא ומשוך פתקא מן הקלפי יאמר מאי חזית שתביא אותי לבית הספק תביא את חבירי מאחר שזה הבא למשוך אפשר דאחר כך יהיה נדחה לגמרי וחביריו הנשארים הם ודאים בלי ספק. ולעיקר הקושיא נראה לי על פי מה שכתב הרב בני יששכר ז"ל (חלק ב' דף טז) בשם מהרש"ז [רבי שניאור זלמן מלאדי] על שני השעירים של יום הכיפורים וזה לשונו: המצוה הזאת נעשית בגורל כי גורל הוא באין טעם כעין שאמרו בבחירה רק חפץ ורצון שמסכים ברצון א־ל אשר יפול לו הגורל מבלי טעם וכשישראל עושין בעולם הזה דבר מעשיי להשם יתברך ברצון אז כביכול מעוררים רצון העליון עיין שם ולכן כאן עשה שבעים פתקא נמצא על כל אחד משבעים זקנים נעשה הגורל ובזה המשיך שפע מן הרצון העליון לכל אחד ואחד.

מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ חָלָק, אָמַר: הַמָּקוֹם לֹא חָפֵץ בְּךָ, אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ. כתב מהרש"א ז"ל דמקשו בירושלמי איך הועיל זה התיקון אם נזדמן שעלו כל פתקאות 'זקן' בראשונה הלא יאמר זה שעלה בידו חלק מה שעלה בידי חלק הוא מפני שלא נשאר בקלפי אלא רק חלק ואותם שעלה בידם 'זקן' היינו מפני שהיה נמצא שם זקן? ועוד קשה דאם נזדמן שעלו שבעים זקן בראשונה מעיקרא לא יבואו השנים למשוך? ותירץ בירושלמי שכתב שבעים־ושתים 'זקן' ושנים חלק וגרסא דתלמודין לא תתיישב בהכי דהא קאמר להדיה כתב שבעים 'זקן' ולא יותר אך בדרך נס נזדמן שיצאו השנים של חלק קודם שעלו כל השבעים של זקן. אך מקשים איך משה רבינו ע"ה סמך על הנס ודילמא היו יוצאים כל שבעים 'זקן' קודם של חלק? ומתרצים אם היה מזדמן כך היה מניח עוד שנים של זקן בקלפי. ותירוץ זה מוקשה דגם בזה נמצא סומך על הנס דדילמא שנים אלו היו מעלים שנים של 'זקן' ונמצא שעלה שבעים־ושתים פתקאות של 'זקן' ואיך יעשה עתה לסלק מהם את שנים היתרים? על כן נראה לי לומר דמשה רבינו ע"ה היה יודע ברוח הקודש מי הם הראויים להעלות בידם 'זקן' ומי הם שצריך לעלות בידם חלק ולכן לאלו השנים שנראה לו ברוח הקודש שיעלה בידם חלק היה אומר להם שיהיו מושכין בראשונה. והנה בספר מנחת יהודה על התורה לרבינו יהודה בן אליעזר שחובר בשנת ע"ז לאלף השישי כתב דיש מפרשים אחר שהיו מעלין פתקא של 'זקן' היו חוזרין וזורקים בתוך הקלפי ולפי זה היה יכול לעלות 'זקן' ביד כל אחד מן השבעים־ושתים ונמצא בהשגחה מן השמים היה הדבר הזה שעלה חלק ביד השנים ולא נשאר להם טענה עד כאן דבריו. ודבר זה תמיהא לי דאם כן למה הוצרך לכתוב שבעים של זקן, די בששה או בעשרה ורק יהיה עמהם שנים של חלק מאחר דחוזרים ומשליכים הזקן בתוך הקלפי? ואפשר ליישב פירוש זה של הרב ז"ל הא דהוצרך לכתוב שבעים זקן ולא סגי בששה או בעשרה מפני שלפי זה יהיה בפתקאות של זקן משמוש ידים הרבה כמה פעמים בעלייתן ובחזירתן בזה את זה בקלפי והיו מערערים אחר כך על הגורל לומר דאלו האחרונים שעלה בידם זקן לא היה זה מן השמים אלא הם כוונו להעלות זקן שהיה להם סימן בפתקאות של זקן שנתמעכו בשימוש ידים מה שאין כן שתים של חלק לא נתמעכו כי חדשות היו בעלייתם ולכן עשה שבעים זקן כדי שכולם תהיינה חדשות ולא יהיה היכר בהם ולא שום הפרש מאותם החלק כלל כי בעת שמחזירים הפתקאות של זקן היו חוזרין ובוללין הפתקאות היטב בתוך הקלפי.

וְעַל מָאתַיִם שִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה, כָּתַב עֲלֵיהֶם: 'חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים' (במדבר ג, מז) . הקשה מהרש"א למה כתב 'חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים' יניחם חלק? ונראה כונתו לתרץ כי המעלה החלק אומר אחר כך כשהעלתי הפתקא היתה כונתי להבחין על ידי הגורל אם יפדה אותי בן לוי או אם אשאר בקדושת בכור כאשר הייתי בתחילה ועתה כשעלה בידי חלק הורה הגורל בזה שלא יפדני בן לוי ואשאר בקדושתי בכור כאשר הייתי, ומנין אתה אומר שצריך אני לפדות עצמי בחמש שקלים? לכך כתב על מאתים־שבעים־ושלשה 'חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים' כדי לברר בזה דהמושך פתקא מן הקלפי או יפדנו בן לוי או יפדה עצמו בחמש סלעים. ברם הא קשיא איך יוכל לומר כן לפטור עצמו מן חמש סלעים והלא בפירוש אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ע"ה שצריך ליקח מן המאתים־שבעים־ושלשה חמשה שקלים מכל אחד ואחד מהם? ונראה לי בס"ד לתרץ עיקר הקושיא דאם היה כותב מאתים־שבעים־ושלשה חלק היו אלו המעלים חלק אומרים לא רצה הקדוש ברוך הוא שכל אחד ואחד מאלו הרע״ג יתן חמש סלעים שלמים אלא הכי קאמר תחשוב כמה סלעים עולים לרע״ג פעמים חמש ותקח סך מן האמצע של עשרים־ושתים אלף ורע״ג בכורים ואין כונתו לומר כל זה הסך מן הרע״ג לבדם כי באמת הקדוש ברוך הוא לא אמר למשה רבינו ע"ה אלא שיהיו הלויים פודים את הבכורים וכנגד פדיון הרע״ג היתרים תקח חמש סלעים כנגד כל אחד ואחד ולא פירש לו להדיה ממי יקח ורק משה רבינו ע"ה להפיס דעתו של ישראל שלא יהיה כל אחד ואחד אומר 'פְּדָאַנִי בֶּן לֵוִי' עשה הגורל. והנה הם קודם שעשה הגורל לא היו אומרים למה תעשה גורל הלא מספר של לויים ושל בכורים ידוע שידוע הוא שהבכורים יתרים רע״ג אנשים, תחשוב כמה עולה רע״ג פעמים חמש שקלים ותקחם מן האמצע מכל עשרים־ושתים אלף ורע״ג בכורות. והטעם שלא היו אומרים זאת בתחילה כי כל אחד חושב טוב שיעשה הגורל ואולי אני יפדני בן לוי ולא אתן כלום אבל אחר שעשה הגורל אז אותם רע״ג היתרים אומרים כן לטובת עצמם כדי להטיל המשא גם על עשרים־ושתים אלף ובודאי עשרים־ושתים אלף לא ירצו בכך כי אומרים כל אחד ואחד 'כְּבָר פְּדָאַנִי בֶּן לֵוִי' והיה נעשה מריבה בין עשרים־ושתים אלף ובין רע״ג היתרים לכך כתב על רע״ג 'חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים' שבזה נברר שאלה היתרים שהם רע״ג חייב הוא עצמו לשלם חמש סלעים ככתוב על פתקא שלו.

עַל עִסְקֵי שְׂלָו הֵם מִתְנַבְּאִים: "עֲלִי שְׂלָו עֲלִי שְׂלָו" (במדבר יא, יז) . נראה לי בס"ד כפל הלשון אחד על הנראה למטה ואחד על שורש השליו שיש למעלה. אי נמי שְׂלָו [346] ירד בזכות משה רבינו ע"ה לכן שליו עולה מספר מֹשֶׁה [345] עם הכולל וידוע משה רבינו ע"ה שמו כפול מֹשֶׁה מֹשֶׁה (שמות ג, ד) לכן אמרו עלי שליו עלי שליו בכפל. או יובן בס"ד מתנה של שליו נתנה לישראל במדת א־ל שהוא חסד וידוע ב' פעמים א־ל במלואם אל"ף למ"ד אל"ף למ"ד [370×2=740] עולין ש"ע ש"ע [740] כמו שכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל וכתב רבינו ז"ל בעץ חיים (שער א"א פרק ח') שיש ב' פעמים ש"ע נהורין וזהו סוד וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן (ישעיה יא, ח) , וזהו סוד וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם (בראשית מז, יט) , ששני פעמים ש"ע הם תש"ם [370×2=740] וכשמאירין אלו ב' פעמים ש"ע אז הָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם עד כאן דבריו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] עיין שם. ולכך כיוונו לומר עֲ לִי שְׂ לָו עֲ לִי שְׂ לָו שהם ראשי תיבות ש"ע ש"ע. ועוד נראה לי בס"ד כי המתנבאים הם שנים אלדד ומידד וכל אחד אמר עֲלִי שְׂלָו פעם אחת. ודע דאף על גב דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד (סנהדרין פט.) וכמו שאמר יהושפט לאחאב (מלכים א' כב, ז) , הנה כאן שהיו אֶלְדָד וּמֵידָד שהיו יונקים משני דדין שהם שוים בסוד 'א־ל דד מי דד' לכן היתה נבואתם בהשוואה אחת. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כפלו הלשון בעלי שליו אחד כנגד מ"ן [מיין נוקבין] ואחד כנגד מ"ד [מיין דוכרין] עד כאן דבריו נר"ו.

לָא סַיְמוּ קַמֵּיהּ. פירש פתח עינים מפי השמועה דאמרו רבותינו ז"ל כל דיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא אם לרעה חוזר ואם לטובה אינו חוזר. ואם כן מה שאמרו 'מֹשֶׁה מֵת' לא אכפת לו דסבר יתאמץ בתפלה ויבטל הגזרה וכך היא המדה דכל דבור לרעה חוזר, אבל מה שאמרו 'יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס' זו לטובה של יהושע ואינו חוזר כשיש הכזבת הנביא לדעת הרא"ם והרב לחם משנה (בשלהי הלכות יסודי התורה) ודא עקא לכך אמרו לָא סַיְמוּ קַמֵּיהּ דהיינו אמרו לו 'מֹשֶׁה מֵת' לחוד ולא סיימו קמיה 'יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס' עד כאן דבריו עיין שם. ועל דרך זה נראה לפרש היטב בס"ד כונת הכתוב אפילו אם נאמר סימוה קמיה אפילו הכי יבא דבריו של משה רבינו ע"ה לנכון והכי קאמר מִי יִתֵּן כָּל עַם הֳ' נְבִיאִים (במדבר יא, כט) פירש נביאים בנבואה זו של 'יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס' דאז מרווחנא שאוכל לבטלה על ידי תפלה וליכא בזה הכזבת הנביא כיון דכל ישראל נתנבאו בנבואה.

אֵין מוֹשִׁיבִין בַּסַּנְהֶדְרִין, אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְטַהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ מִן הַתּוֹרָה. הקשו התוספות מה לנו בחריפות של הבל לטהר השרץ אשר התורה טמאתו? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות א, יח) העולם קיים על הדין וקשא מאי רבותיה כל כך מאחר שחייב לדון דין אמת ואם לא ידון אמת עבירה בידו? לכך אמרו שמושיבין בסנהדרין אחד שיודע לטהר השרץ מן התורה אם כן כיון שיש להם חכמה כל כך ואין הולכים אחרי ההבל קנו מעלה במצוה זו כדאית היא לקיים העולם. ומה שאמר שצריך להושיב בַּעֲלֵי חָכְמָה לאו אחכמת התורה קאי דזה פשיטא אלא קאי על חכמות הטבע ושאר חכמות שלפעמים צריכין חכמות אלו בעניינים הבאים לפניהם.