בן יהוידע על סנהדרין יד.

פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַסּוֹמֵךְ יֵהָרֵג. הא דגזרו רק על הסמיכה משום דדבר זה חשבו דיכולים לבטלו לגמרי עד עולם כיון דעתה אין סומכין מחדש אז סמוכין הישנים ימותו וממילא תתבטל דיני קנסות דאין דנים אלא הנסמכים וליכא נסמכים אבל שאר דינים אם יגזרו עליהם שלא ידונו אין גזרתם קיימת לעולם כי אחר דור זה ימות הקיסר ותתבטל הגזרה ויחזרו וידונו בהם כי תורה מונחת בקרן זוית ואינם בטלין הדינים שלה.

וְעִיר שֶׁסּוֹמְכִין בָּהּ תֵּחָרֵב. קשא בהא דהטילו חימה גם על העיר ואין דרכם בכך כשגוזרין לבטל מצות מענישין את העושה מצוה ואין מחריבין מקום שעשה בו המצוה? ונראה לי בס"ד כי הם חשו פן יעשו הסמיכה בחדרי חדרים ואחר כך יברחו הסומכין והנסמכין למלכות אחרת שאז אין יכולים להרגם אך עתה שגזרו על העיר תחרב יחושו ולא יעשו הסמיכה בסתר דשמא אחר כך יתגלה הדבר ואף על פי שהם בורחים עם כל זה העיר תחרב ועוד גם אנשי העיר לא יניחו אותם לסמוך בסתר כי יאמרו שמא תשמע המלכות ותחריב העיר. ודע הא דלא הלך רבי יהודה בן בבא למלכות אחרת לסמוך שם מפני שהיה זקן וחולני ולא היה לו כח לילך למלכות אחרת וכפי הנראה היה חוק ומשפט הסמיכה כך שהסומך יאמר תחילה לנסמך כל דיני קנסות והלכותיהן ואחר כך יאמר לו 'רבי תתקרי והרשות נתונה בידך לדון דיני קנסות' ומאחר שמסדר לו כל דיני קנסות היה צריך לשהות עמו הרבה ולא סגי לעשות לו הסמיכה בדברים אלו בלבד 'רבי תתקרי ורשאי אתה לדון דיני קנסות'.

מֶה עָשָׂה רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא? הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים. נראה לי בס"ד חכמת מעשהו זו נרמז באותיות שם הכנוי שלו שנקרא על שם בָּבָא והיינו ב' ראשונה רמז לִשְׁנֵי עֲיָרוֹת וב' שניה רמז לִשְׁנֵי תְּחֻמִּין ואות א' רמז לשם המקום אושא כי דבר זה נעשה בֵּין אוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם וראש אושא הוא אות א'. ודע כי ודאי היו חכמים הרבה באותו הדור שהיו נסמכים לדון דיני קנסות אך לא היה בהם אחד שנסמך שיוכל לסמוך אחרים כי אף על פי שסומכין אותו לדון דיני קנסות אם לא אמר לו 'יש לך רשות לסמוך אחרים' אינו יכול לסמוך אחרים והסומכים לא היו נותנים רשות זה לסמוך אחרים לכל חכם הנסמך ולא נמצא חכם מוסמך שיכול לסמוך אחרים לתת להם רשות לסמוך אחרים גם הם אלא רק רבי יהודה בן בבא.

הֲרֵינִי מֻטָּל לִפְנֵיהֶם כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִים. נראה לי דימה עצמו לאבן כי אֶבֶן [53] עולה מספר מֵאַהֲבָה [53] לרמוז שהוא מקבל זה מאהבה. ועוד נראה לי אותיות השם של האדם נקראים אבן כנזכר בספר יצירה 'שלשה אבנים בונות תשעה בתים' והוא שמו יהודה ואם תהפך אותיות יְהוּדָה למפרע נקראים הַדָּוָה ורמז להם שאין נפשו דוה על הדבר הזה הנעשה בו אלא היא שמחה וזהו כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִים אלא היא בדרך ישרה, יהודה לשון הודאה שהיא מודה ומשבחת להשם יתברך על אשר נעשית מצוה זו על ידה.

לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁנָּעֲצוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לוּנְבִיאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וַעֲשָׂאוּהוּ כְּכִבְרָה. נראה לי בס"ד דקדקו על מספר שלש מאות שהוא מספר ה' פעמים אות ס' [60×5=300] דידוע כל מצוה יש לה אחיזה באותיות אלפא ביתא שהוא ראש שמה ולכן מצות הסמיכה שורשה באות סמ"ך שמספרו ששים והוא סמך חמשה חכמים אם כן עשה חמשה מצות בסמיכה שאחוזה באות ס' לכך נָּעֲצוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כמנין ה' פעמים ס' ואף על פי שהם בהמות ואין להם השגה בכל זה הנה עשו כן על פי הקליפה המלמדת אותם לעשות כך והוא שר אדום. או יובן הטעם שֶׁנָּעֲצוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת להוציא ממנו דם מן שלש מאות מקומות כי אותה שנה היתה שנת שמד שנתגברו בה הדינים שהם ד' שמות אלקים שעולה מספרם שמ"ד לכן כל שנה של גזרה קורין אותה 'שנת שמד' והנה על ידי שהוציאו מן רבי יהודה בן בבא דם מן ש' מקומות בגופו בזה הצער נמתקו מספר שמ"ד של ד' שמות אלקים שהם דין והיינו ש' עם אותיות דם הוא שמ"ד. וְהָא דְּהָרְגוּ אוֹתוֹ בַּחֲנִית ולא בסכין או חרב, נראה לי בס"ד כי חֲנִית [468] עולה מספר בַּת־נָדִיב (שיר השירים ז, ב) לרמוז שנפשו נקראת בת נדיב בדבר זה שנדבה לקדש שמו יתברך בעבור מצות הסמיכה שלא תתבטל. וְהָא דְּעֲשָׂאוּהוּ כְּכִבְרָה נראה לי בס"ד כי שר של אדום ידע והרגיש דעל ידי מסירת עצמו לקיים מצות הסמיכה הביא ברכה לעולם לכך חרה אפו עליו והפך לו אותיות בְּרָכָה לאותיות כִּבְרָהּ ולפי מה שכתבתי לעיל דמצות סמיכה אחוזה באות סמך לכך אמר הכתוב יְצַו הֳ' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ (דברים כח, ח) קרי בה 'בא סמך'.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, אַחֲרִינֵי הֲווּ בַּהֲדֵיהּ, וְהַאי דְּלָא חָשִׁיב לְהוּ, מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. מקשים לדברי הרמב"ם ז"ל שפסק (בהלכות סנהדרין פרק ד') דאף על גב דסמיכת זקנים בשלשה בחד סמוך סגי אמאי רבי יהודה בן בבא הביא אחריני בהדיה, יניח שנים מן החכמים שבאו להסמך ויצטרפו עמו להיות שלשה? ונראה לי בס"ד דיש שני מיני סמיכה האחד שסומך אותו בכל דבר ונותן לו רשות לסמוך אחרים והשני שסומך אותו לדון דיני קנסות אבל אין לו כח לסמוך אחרים ומה שפסק הרמב"ם ז"ל סמיכת זקנים סגי בחד מנייהו מוסמך, אין הכונה דהשנים לא יהיו סמוכים כלל אלא בעינן דהשנים גם כן סמוכים שנסמכו לדון דיני קנסות ורק אין סמוכין לסמוך אחרים גם כן דסגי באיכא עמהם חד שהוא מוסמך כדי לסמוך אחרים גם כן ולכן כיון דאותם החמשה לא היו סמוכין כלל דלא נסמכו עדיין אפילו בסמיכה דלדון דיני קנסות לא אהני למיתב מנייהו שנים כדי לסמוך ולכך הביא אחריני שהיו מוסמכים לדון דיני קנסות ורק לא היו מוסמכים להסמיך אחרים. ובזה נתרץ בס"ד קושיא אחרת דקאמר על רבי מאיר שסמכו רבי עקיבה ולא קבלו מיניה משום דהוה קטן, דקשה איך סתרו מעשיו של רבי עקיבה ולא קבלו סמיכתו? ובזה ניחא דרבי עקיבה סמך את רבי מאיר לדון דיני קנסות וגם לסמוך אחרים ומשום כבודו של רבי עקיבה קבלו ממנו הסמיכה לענין לדון דיני קנסות אבל לענין לסמוך אחרים לא קבלו מיניה שלא היו מקבלים לעשות דבר זה לכתחילה שיסמוך אחרים והוא עודנו קטן בשנים משום דבזה תהיה סמיכה של אחרים רופפת עד שבא רבי יהודה בן בבא וסמכו להיות סומך אחרים גם כן.

רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא, הֲוָה קָא מִשְׁתַּקִּיד רַבִּי יוֹחָנָן לְמִסְמְכִינְהוּ, לָא הֲוָה מִסְתַּיְּעָא מִלְּתָא. מקשים והא לסברת הרמב"ם סגי בחד מילתא שיהיה מוסמך? ולעיל כתבתי דגם להרמב"ם בעי שיהיו גם השנים סמוכים אלא דלא בעינן שיהיו מוסמכים לסמוך אחרים אלא אף על פי שהם מוסמכים רק לדון דיני קנסות ורק חד מוסמך לסמוך אחרים סגי. ועוד נראה לי בס"ד אף על גב דסגי בחד עם כל זה לכתחילה היו נוהגים לעשות הסמיכה ברבים בקבוץ חכמים כדי לפרסם הדבר ורבי יוחנן היה רוצה לעשות הסמיכה שלהם בפומבי ולא אסתייעא מילתא.

לְעוֹלָם הֱוֵי קְבֵל וְקַיָּם. פירש רש"י קבל 'אפל' רצונו לומר שפל ויש להקשות למה לא אמר בפרוש שפל? ונראה לי אמר 'קבל' שיש בזה הלשון תרתי לשון קבלה ולשון שפלות לרמוז שהשפלות הוא מקבל אותה ברצונו ולא שהוא מוכרח להיות שפל בשביל איזה פניה שיש לו בזה דמכרחתו לכך. או יובן בס"ד על דרך מה שכתבתי בס"ד במאמר התנא וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ (משנה אבות א, ה) כי הגוף נקרא בית כמו שנאמר בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת (קהלת יב, ג) והאדם צריך לראות אברים שלו שהם בני ביתו עניים דלית להו מגרמייהו כלום אלא כל רגע מקבלים כל אחד ואחד כח השייך לו מאת השם יתברך. ובזה פרשתי בס"ד מאמר רבותינו ז"ל (חגיגה ט:) יאה עניותא לישראל כורדא סומקא לסוסייא חוורא, דאין הכונה נאה להם העניות שיהיו עניים באמת אלא הכונה נאה להם להיות רואין עצמן דלית להו מגרמייהו כלום כך יציירו ויחשבו בדעתם תמיד. ובזה פרשתי הטעם שישראל מונין ללבנה ונמשלו ללבנה (סוכה כט.) והיינו כי הלבנה היא גוף חשוך ואין לה אור מצדה כלל אלא היא מקבלת תמיד אור מן השמש וכך נאה לישראל לחשוב על עצמם כך שהם דומין ללבנה שגם הם מצדם גוף חשוך ולכן אמר 'לעולם הוי קבל' שהוא תרגום של 'אפל' רצונו לומר גוף חשוך כמו הירח שהיא גוף חשוך ומקבלת כל אור שלה מן השמש ולית לה מגרמא כלום כן הוא אפל מצד עצמו אך כח הנמצא ונראה בו הוא שקבלו כל רגע מאת השם יתברך, ולזה נקיט 'קבל' שיש בלשון זה שתי משמעויות אחד לשון קבלה ואחד לשון אפילה רצונו לומר אף על פי שרואה עצמו שיש בו כח יחשוב שהוא מצד עצמו אפל אך הוא מקבל הכח והאור מלמעלה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שהחכם נקרא תמיד בשם תלמיד חכם להורות אף על פי שלמד תורה הרבה לא ישבע מן הלימוד ולא יאמר כבר נעשיתי רבי וחכם גמור אלא כל ימיו ישתדל ללמוד מאחרים שיעשה עצמו בסוג 'תלמיד' וזהו שאמר הוי קבל וקיים תהיה בסוג המקבלים שצריך לקבל דברי תורה מאחרים ובזה יהיה למודך קיים בידך שאם תחשוב נשלמת בחכמה ואין צריך אתה לקבל עוד נמצאת מתגאה ואז אין למודך קיים בידך עד כאן דבריו נר"ו.