בן יהוידע על סנהדרין יא.

מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר: הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לָעֲלִיָּה, הִשְׁכִּים וּמָצָא שְׁמוֹנָה, אָמַר: מִי הוּא שֶׁעָלָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, יֵרֵד. הקשה הר"ן ז"ל והלא הנשיא בעצמו הזמינם ואם כן הוא יודע מי זה שעלה שלא ברשות? ונראה לי בס"ד דאותו הפעם הנשיא עשה שליח לאב בית דין בדבר זה שהוא יזמינם בשליחותן ולכך רבן גמליאל לא ידע מי הוא זה שעלה שלא ברשות וכן מורה לשון הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לָעֲלִיָּה, דמשמע מצוה לאחר בדבר זה שהוא יזמין את השבעה.

שֵׁב בְּנִי, שֵׁב. נראה לי בס"ד כפל לשונו לומר שב עתה ושב בפעם אחרת בעיבור שנה אחרת כי רבן גמליאל הרגיש שהוא עלה ברשות בודאי. ומה שאמר ' אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת ' משום דלא לכסיף אותו שעלה שלא ברשות. ומה שאמר לו ' רְאוּיוֹת כָּל הַשָּׁנִים כֻּלָּן לְהִתְעַבֵּר עַל יָדְךָ ' נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבועות ט.) שאמר הקדוש ברוך הוא ללבנה צדיקים יקראו על שמך יעקב הקטן דוד הקטן שמואל הקטן עיין שם. נמצא שמואל הקטן נקרא על שם הלבנה שהיה בחינתה ולכן אמר לו כל עיבור השנה שהוא בסוד הלבנה ראוי שיהיה על ידך.

עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְאָמַר: אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי, אֶלָּא לִלְמֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הֻצְרַכְתִּי. הנה הרב המפרש בספר חסידים (סימן כב) כתב אם נעשה דבר שלא כהוגן ולא נודע מי שעשה יאמר סתם 'אני הוא שחטאתי' אף על פי שלא חטא אבל לא יאמר 'אני הוא שעשיתי דבר זה' שאם כן יאמר שקר ועל ידי שיאמר 'אני הוא שחטאתי' יש במשמע האי דבר שלא כהוגן שנעשה ומכח זה החוטא לא יבוש עיין שם. והקשה עליו הגאון חיד"א ז"ל במראית העין דהרי מפורש בסוגיין דשמואל הקטן אמר 'אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת' וקאמר הש"ס דאינש אחרינא הוה ומחמת כסופא היא דעבד וזה הפך דבריו שכתב שלא יאמר אני עשיתי דבר זה דמשקר. ונראה לי בס"ד דאין מזה קושיא על המפרש הנזכר דיש לומר מה שאמר 'עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת' אין הכונה שהוציא מפיו דברים אלו ממש כמו שהן אלא אמר דברים דמשמע מנייהו כך ולעולם יש לפרשם באופן שאינו משקר. ועוד נראה לי בס"ד אפילו אם נאמר שהוציא דברים אלו מפיו ממש לא היה משקר בזה כי הוא לא אמר 'אני הוא שעליתי היום' אלא אמר 'אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי' בסתם ובלבו כיון על עליה אחרת שעלה לאותו מקום בזמן שלא היה ועד של עיבור השנה שעלה שם שלא ברשות אלא מאיליו ומעצמו עלה ובזה יבא נכון סיום דבריו שסיים ואמר 'וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי אֶלָּא לִלְמֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה עָלִיתִי' כלומר הלכה למעשה מקבוץ חכמים שהיו אסופים שם לשנות הלכות דעלמא דאינו אומר הלכה למעשה בעיבור השנים אלא אמר הלכה למעשה בסתם שהיו החכמים יושבים שם ומורין הלכה למעשה באיסור והיתר וכיוצא ומה שאסר המפרש משום דמשקר היינו באומר אני עשיתי דבר זה ובזה נמצא משקר בודאי דמזכיר החטא בפירוש והוא לא חטא ופשוט.

אַתָּה הוּא שֶׁצִּעַרְתָּ לְאַבָּא. עיין מהרש"א מה שהקשה על פירוש רש"י ז"ל. ונראה לי בס"ד דאין כאן קושיא כלל דודאי ליכא הוכחה על רבי חייא שלא אכל שום ממה שיצאו כולם דאפשר לתלות ולומר שהיוצאים אחריו עשו כן לכבודו כדי שלא יתבייש ביציאתו לבדו.

וּשְׁכַנְיָה בֶּן יְחִיאֵל מֵהֵיכָא גָּמַר לָהּ? מִיהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר הֳ' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: קֻם לָךְ, לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ, חָטָא יִשְׂרָאֵל" (יהושע ז, י) . מקשים הכא לא שייך טעם של ביוש? ונראה לי בס"ד כי השם יתברך לא רצה לגלות ליהושע כדי שלא יתבייש עכן בתחילת דינא שאם היה הדבר הזה גלוי ליהושע מפי הגבורה אז כשהיה מביאו לדון אותו היה אומר לו 'הוגד לי מאת ה' שאתה גנבת וחטאת' ואז היה מתבייש מאד שלא היה לו מה להשיב להציל עצמו לפי שעה אך עתה שלא גילה ליהושע ונודע עכן על פי הגורל היה פתחון פה לעכן להציל עצמו בטענה זו דאין סמיכה בגורל ולא נתמלא בושה בתחילת דינו מיהושע וכל ישראל שהיו עומדים שם עד שאחר כך בא עמו יהושע בדברי פיוס באומרו בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורל ואז בהדרגות הודה מעצמו ולא בוש כל כך מה שאין כן אם היה נגלה הדבר על פי הגבורה לא היה לו פתחון פה לדבר ולא היו צריכים להודאתו ונמצא שהקדוש ברוך הוא לא רצה להגיד כדי שלא יהיה בושה גדולה לעכן אף על פי שבאמת הוא חייב מיתה שהוא הגנב. ומה שאמר ואי בעית אימא ממשה שאמר לו הקדוש ברוך הוא עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם (שמות טז, כח) שכללו עמהם ולא אמר לו 'עד אנה מאנו' כדי שלא יבושו אותם שלא יצאו ללקוט מן משה רבינו ע"ה כי כל אחד ואחד מישראל יבוש ממשה רבינו ע"ה שיאמר יתכן יחשוב משה רבינו ע"ה שאני יצאתי ללקוט ואני בכלל אותם שאמר לו 'עד אנה מאנו' לכן עתה אמר לו 'עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם' שכלל משה רבינו ע"ה עמהם אז לא יבושו ישראל מן משה רבינו ע"ה שמא יחשוב עליהם שכולם יצאו ללקוט כי יאמר הנה הוא יודע בעצמו שלא יצא ללקוט ועם כל זה אמר לו 'עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם' אם כן גם אני לא יחשדני משה רבינו ע"ה שיצאתי ללקוט אלא נכללתי בכלל כמו שהוא עצמו נכלל בכלל.

מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת־קוֹל. נראה לי בס"ד נקראת בת־קול לפי שהדיבור הזה היה נמשך ויוצא ממדת המלכות שנחשבת בת למדת התפארת הנקרא קול על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יג.) וַתְּהִי לוֹ לְבַת (אסתר ב, ז) אל תקרי לְבַת אלא לְבַיִת.

יֵשׁ כָּאן אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכַּאי לְכָךְ. מקשים והלא כתיב וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים לד, י) ואיתא בשולחן ערוך (יורה דעה רמב, לו) דאם אמר אדם לחבירו איני שומע לך אם תהיה כמשה מנדין אותו, ופירש הט"ז משום דכתיב וְלֹא קָם נָבִיא וכו'? ונראה לי דכאן לא איירי על נבואה אלא על רוח הקודש שאינו שומע קול מדבר אליו כמו ששומע הנביא אלא דברים הנסתרים יצטיירו לפניו כמו שהן באין אומר ואין דברים אשר יגיעו לאזניו כלל אלא הוא רואה בעיניו וכן יוציא דברים מפיו כאלו שמען מפי הגבורה והוא לא שמע כלום אלא יוצאין דברי אמת הנסתרים מאליהן וכמו ענין שאמרו בגמרא דקידושין (קידושין עב.) שבעת פטירתו של רבינו הקדוש נזרקה בפיו דאמר הומינא איכא בבבל כולה דעמונאי היא מסגריא איכא בבבל כולה דממזראי היא בירקא איכא בבבל שני אחים יש שמחלפים נשותיהן זה לזה אקרא דאגמא איכא בבבל אדה בר אהבה יש בה היום יושב בחיקו של אברהם אבינו היום נולד רב יהודה בבבל. וכן כיוצא בזה איכא בתלמודא במקום אחר ועל רוח הקודש זו קאמר הכא שגם בזה יש כמה מדרגות ונתנו עיניהם בהלל הזקן שהיה עניו מאד כמשה רבינו ע"ה בדורו ולכן גם הוא חי ק"ך שנה.

נָתְנוּ חֲכָמִים אֶת עֵינֵיהֶם בְּהִלֵּל הַזָּקֵן. וּכְשֶׁמֵּת, אָמְרוּ עָלָיו: "הֵי חָסִיד, הֵי עָנָו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא". נראה לי בס"ד דידוע דהנפש כלולה מן נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] וכן הרוח וכן הנשמה וכן השאר נמצא הנפש היא חמשה חלקים וגם בגוף יש חמשה חושים וכתב בקהילת יעקב ז"ל חוש הריאות כנגד היחידה שהיא בחינת קוץ של יו"ד דשם הוי־ה וחוש הטעם כנגד חיה שהוא סוד יו"ד דשם הוי־ה וחוש הריח כנגד נשמה שהיא סוד ה"א ראשונה וחוש המישוש כנגד רוח שהוא סוד וא"ו וחוש השמע כנגד נפש שהוא סוד ה"א אחרונה נמצא באדם יש חמשה בחינות בנפשיות וכנגדן חמשה בגופניות ובצדיק אלו ואלו הם קדושים וטהורים ולכן כנגד חמשה של הנפש אומרים הֵי חָסִיד כי הֵ"י מספרה חמשה וכנגד חמשה של הגוף אומרים הֵי עָנָו. ובזה פרשתי בס"ד רמז המשנה באבות (משנה אבות ה, כג) בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא, כי הצדיק נקרא 'בֶּן הֵא הֵא' על דרך האמור שהוא שלם בחמשה נפשיים ובחמשה הגופניים שהם מספר הֵ"א הֵ"א והוא מנחם עצמו לסבול דוחק עולם הזה באומרו לְפוּם צַעֲרָא בעולם הזה אַגְרָא בעולם הבא. ואומרם תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא כלומר למד ממדתו של עזרא הסופר לעשות כמוהו כי אמרו רבותינו ז"ל ששמש הרבה את ברוך בן נריה וכל זמן שהיה ברוך בן נריה קיים בבבל לא הניחו עזרא ועלה לארץ ישראל. וכן הלל הפליא לעשות בשמושו ששמש את שמעיה ואבטליון בימי עניותו עד שסיכן עצמו לעלות על הגג ולשמוע דרך הארובה תורה משמעיה ואבטליון ומצאו עליו שלג הרבה (יומא לה:) . ולכן בעת שמלך והיה נשיא הפליגו בשבחו חכמי דורו ואמרו יש כאן בבלי אחד ששמש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון וכן הוא אמר להם לבני בתירא (פסחים סו.) מי גרם לכם שאעלה מבבל ואמלוך עליכם? עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון! ולכן נקרא תלמידו של עזרא אשר הוא הפליא לעשות בשמושו של גדול הדור ברוך בן נריה שהניח עליית ארץ ישראל ונשאר בבבל בעבור זה.

וְעַל יְהוּדָה בֶּן בָּבָא בִּקְּשׁוּ לוֹמַר כֵּן, אֶלָּא שֶׁנִּטְרְפָה שָׁעָה, שֶׁאֵין מַסְפִּידִין עַל הֲרוּגֵי מַלְכוּת. עיין פירוש הרמ"ה ז"ל. ונראה לי בס"ד הטעם כדי שלא יעשו עליהם עלילה כשרואין אותם מספידין ובוכין על ההרוג שהרגו המלך באומרים אתם מקללים בהספד ובכיה שלכם את המלך אשר הרגו לזה.