בן יהוידע על ראש השנה כא:

(קהלת יב, י) "בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ". רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִהְיוֹת כְּמֹשֶׁה, יָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה: "וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת" וְכוּ'. כן הגרסא הנכוונה דאיתא בתלמוד כתב יד כמו שכתוב בספר דקדוקי סופרים יעוין שם. וצריך להבין היכא משמע מהאי קרא דבקש להיות כמשה דהפסוק קאמר 'דִּבְרֵי חֵפֶץ'? ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש (מכילתא שמות יח, יט) 'הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹקִים' (שמות יח, יט) היה להם ככלי מלא דברים, ופירש הרב אהל יעקב ז"ל כי משה רבינו ע"ה היתה שכינה מדברת מתוך גרונו ונמצא הוא כמו כלי שהדברים של הקב"ה מונחים בתוכו והוא מוריק הדברים מתוכו לחוץ כשהיה מדבר עם ישראל עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר בתיה ליוכבד אמו (שמות ב, ט) 'הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה' נצצה בה רוח הקודש שרמזה בתיבת הֵילִיכִי 'יְהִי כְּלִי' כלומר יהי כלי את הילד הזה שיזכה להיות כלי שמונח בתוכו דבר ה'. ולזה אמר בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִהְיוֹת כְּמֹשֶׁה דכתיב (קהלת יב, י) 'בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ' והיינו כי חֵפֶץ רוצה לומר כלי דבקש שגם הוא יהיה כלי שמונח בו בתוכו דבר ה' שמעלה זו לא נמצאת אלא רק אצל משה רבינו ע"ה שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו. גם יש לומר תיבת חֵפֶץ הוא 'פֶּה צַח' וקאי על משה רבינו ע"ה שהיה לו פה צח בנס כי מצד הטבע לא היה יכול לדבר בפה צח. ועוד נראה לי בס"ד כי באותיות חֵפֶץ נרמז שמו של משה רבינו ע"ה כי ידוע דמשה רבינו ע"ה היה גלגול הֶבֶל שהוא בסוד החסדים לכן הבל היה אחוז בשם מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] שהוא סוד החסדים וקין בשם ב"ן [יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה = 52] שהוא סוד הגבורות ולכן אמר לו השם יתברך לקין אחר שהרג את הבל (בראשית ד, י) 'מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה' ולכן משה רבינו ע"ה נקרא מֹשֶׁה כי במילואם כזה מ"ם שי"ן ה"ה עולה מספר ת"ן [450] שהוא מספר עשרה פעמים מ"ה דכל דבר שבקדושה כלול מעשר, ולכן ראש וסוף שמו הוא מ"ה ונודע כי מספר ת"ן הוא חמשה פעמים צד"י [90] וזה נרמז בתיבת חֵפֶץ שהוא ראשי תיבות חמשה פעמים צד"י ולכן התורה שנקראת על שמו של משה רבינו ע"ה נקראת חֵפֶץ כמו שאמרו בגמרא דברכות (ברכות ה.) על פסוק (ישעיה נג, י) 'וְחֵפֶץ הֳ' בְּיָדוֹ יִצְלָח' עיין שם. וזהו שנאמר (קהלת יב, י) 'בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ' הוא משה רבינו ע"ה שרמוז שמו בתיבת חֵפֶץ שהוא ראשי תיבות 'חמשה פעמים צד"י' מספר שמו במילואו ובקש להשיג דברים כמוהו וְיָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: 'וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת' כי הוא ראה ששמו של משה רבינו ע"ה כלול בשמו ולא עוד אלא שנוסף בו אות למ"ד ואמר לו בת קול שאין שם מֹשֶׁה אמור בשם שְׁלֹמֹה כסדרו ביושר כי סדר זה של אותיות מֹשֶׁה מורה על תגבורת החסדים בו כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים על פסוק (שמות ב, י) 'וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ' כי רק סדר זה של שם מֹשֶׁה יורה על תגבורת החסדים בו ולכן אמרה לו מה שכתוב בו ביושר הוא דברי אמת ואתה בשמך אין כתובים אותיות מֹשֶׁה ביושר. ודע כי מאן דאמר 'בַּנְּבִיאִים לֹא קָם, אֲבָל בַּמְּלָכִים קָם' יש לפרש דבריו במלכים לא קאי על שלמה המלך ע"ה אלא קאי על דוד המלך ע"ה והוא מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בריש שער רוח הקודש) כי המדרגה הגדולה אשר בנבואה שהיא קול בקול שלא זכה אליה רק משה רבינו ע"ה זכה אליה דוד המלך ע"ה ברוח הקודש שזכה לקול בקול וכמו שהיה משה רבינו ע"ה רבן של נביאים כן דוד המלך ע"ה רבן של בעלי רוח הקודש עיין שם. והנה יש להקשות איך סלקא דעתך דשלמה המלך ע"ה להיות כמשה רבינו ע"ה והלא מקרא מלא הוא (דברים לד, י) 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה'? ונראה לי בס"ד דסבר דהוה ליה למימר הכי 'וְנָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם עוֹד כְּמֹשֶׁה' לכן יש לדקדק שאמר בסדר זה כדי לדרוש בו קריאה אחרת למפרע כי בסדר זה דנקיט קרא הנה הוא נקרא למפרע הכי 'כְּמֹשֶׁה עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל נָבִיא קָם' ובא הכתוב ללמד אף על גב דבאותו הדור לא קם נביא עוד בישראל כמשה יזדמן עוד דור אחר אשר כמשה עוד בישראל נביא קם ולכך בקש להיות כמשה וְיָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה: וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה' פירוש פסוק זה לא בא ללמד כלום בסדר למפרע כלל אלא תמיד בכל דור ודור נקרא הכתוב הזה ביושר דוקא וקריאתו ביושר בלבד הוא דבר אמתי לא בקריאה של למפרע.

בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לָדוּן דִּינִין שֶׁבַּלֵּב, שֶׁלֹּא בְּעֵדִים וְשֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה. יש להבין איך משמע זה מפסוק למצוא 'דִּבְרֵי חֵפֶץ'? ונראה לי בס"ד כי הדן על פי עדים לוקח הדברים מזולתו שהם העדים ודן עליהם וזה ידמה ללוקח דבר מחבירו הן בתורת מתנה הן בתורת ממכר אבל הדן את הדין על פי השערת עין שכלו אינו לוקח הדברים מזולתו אלא לוקח הדברים מראיית עיני שכלו וזה ידמה למוצא מציאה בדרך ונטלה שלא ניתנה לו מזולתו אלא באה לו ממראה עיניו שהביט בארץ וראה אותה ונטלה ולכן כאן אמר (קהלת יב, י) 'בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ' ותיבת לִמְצֹא לשון יתר והוה ליה למימר 'בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת דִּבְרֵי חֵפֶץ' אך אמר לִמְצֹא ללמד שרצה לדון על פי הדברים אשר ימצאם בעין שכלו בדרך מציאה ולא שישמעם מפי עדים שהוא מקבלם מזולתו. ועדיין קשה איך סלקא דעתך בהכי והלא מקרא מלא הוא (דברים יט, טו) 'עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר'? ונראה לי בס"ד דאיתא בספר בית המדרש דפוס חדש שבו נדפסו מדרשים קטנים והובא שם מעשה שהוציא אשמדאי לפני שלמה המלך ע"ה אדם אחד מארץ אחת שהיא משבעה ארצות שיש לו שני ראשים שלמים בעינים ואזנים ופה ושניהם מדברים ושניהם אוכלים ושאל אותו שלמה המלך ע"ה בן מי אתה ואמר לו מבני אדם אני מתולדות קין ומושבם בארץ התחתונה ורואין שמש וירח וכוכבים והם חורשים וזורעים ויש להם בהמות וגם מתפללים בכל יום וזו היא תפלתם שאומרים (תהלים קד, כד) 'מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ הֳ' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ' ובקש מן אשמדאי שיחזירו למקומו כי זה היה נח לו בכך, ואמר שאינו יכול להחזירו למקומו לעולם וכיון שראה כך נשא אשה והוליד ממנה שבעה בנים ששה מהם כדמות האם כשאר בני אדם שאצלינו ואחד מהם כדמות אביו ממש. וזה האב אחר שנתעסק הרבה הרויח הרבה וימת ובאו בניו לחלוק בירושה וזה שיש לו שני ראשים כל ראש צועק ואומר אני אדם בפני עצמו ארצה חלק אחד לעצמי, ולפי דבריהם רוצין ליקח שני חלקים והאחים אומרים אין לכם אלא חלק אחד כי אתם נחשבים גוף אחד. ויבאו לדין לפני שלמה המלך ע"ה ונתעלם הדבר הזה ממנו ולא ידע איך ישיב להם וכן הסנהדרין לא ידעו להשיב, ואמר שלמה המלך ע"ה לבקר משפט ובחצי הלילה נכנס בהיכל ועמד בתפלה לפני המקום ואמר רבש"ע כשנגלית לי בגבעון ואמרת לי (מלכים א' ג, ה) 'שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ' לא שאלתי ממך לא כסף ולא זהב אלא חכמה כדי לשפוט בצדק את בני אדם! אמר לו הקב"ה אני נותן לך חכמה על זה הדבר בבוקר. ויהי בבוקר נתן הקב"ה בלבו חכמה להוציא הדבר הזה לאורה וקבץ כל הסנהדרין ואמר להם הביאו לפני האיש ההוא ואמר לו מה אתה תובע ויען ראש האחד אני אחד בפני עצמי לכן ארצה חלק שלם וכן אמר הראש השני גם כן. אמר לו שלמה המלך ע"ה אני עושה עתה דבר אחד לראש האחד ואם ירגיש הראש השני במה שאני עושה לזה נמצא שניהם אדם אחד נחשבים, ואם לאו הם שנים, ויצו ויביאו מים חמין מאד ויין ישן ובגד פשתן והניחו על ראש האחד והפנים שלו וישפוך עליו מים חמין ויין ישן ויצעקו שני הראשים ביחד אדוננו המלך הרי הם מתים בדבר זה הסר זה מעליהם הנה הם אחד ולא שנים, כיון שראו ישראל משפט המלך נתייראו לכך נאמר (מלכים א' ה, יא) 'וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם' עד כאן המעשה אשר הובא בבית המדרש חדר רביעי הנזכר. ולכאורה יש להקשות למה לא ניסה שלמה המלך ע"ה מדעתו בדבר זה להכוות ראש האחד ויראה אם ירגיש ראש השני או לאו? ונראה בודאי כבר עשה נסיון זה כי הוא דבר הקרוב לשכל ולא נעלם דבר זה משלמה המלך ע"ה אך עשה כן ולא צעק ראש השני כי לא הרגיש בצער הכויה שהם חלוקים מן הכתפיים ולמעלה, וכשראה שאינו יכול לברר הדבר בנסיון זה והוא באמת רואה בשיקול הדעת דאלו גוף אחד הם אך צריך מופת לבטל טענתם ולכך נצטער על זה ואחר שהתפלל הגיד לו הקב"ה אופן הנסיון ברוח הקודש כי רק בתערובת מים חמין עם יין ישן שנשפכים על בגד פשתן המונח על הראש יהיה מרגיש ראש השני ויצעק ויודה מעצמו שהוא איש אחד ונסיון זה הוא ענין סגוליי דרק בו ירגיש השני בצער הכויה של חמין. והנה במנחות (מנחות לז.) בבעיא דפלימו דבעא מי שיש לו שני ראשים באיזה מהם יניח תפילין? כתבו התוספות וז"ל בעולם הזה ליכא אבל יש במדרש דאשמדאי הוציא מתחת הקרקע אדם אחד שיש לו שני ראשים לפני שלמה המלך ע"ה ונשא אשה והוליד בנים כיוצא בו בשני ראשים וכיוצא באשתו בראש אחד, וכשבאו לחלוק בנכסי אביהם מי שהיה לו שני ראשים שאל שני חלקים ובאו לדין לפני שלמה המלך ע"ה עד כאן לשונו. וכתב הבונה במאמר עין יעקב שמעתי שגזר שלמה להשליך מים רותחין על אחד מהשני ראשים ואם לא ירגיש ראש השני יטול שני חלקים עד כאן לשונו הבונה שם. ונראה כי התוספות כוונו על זה המדרש אשר העתקתי לעיל ומה ששמע הבונה הוא אמת אך לא שמע דבר שלם כי הנסיון היה במים רותחין ויין ישן ובגד פשתן דרק באלה עלה הנסיון והוא ענין סגוליי כאשר כתבתי ולא טבעי דהא חמין לבד לא הועילו. נמצא לפי האמור הגיד השם יתברך לשלמה ברוח הקודש שיברר דין סתום של אותה תביעה על ידי סגולה ויפסוק הדין על פי הסגולה הזאת אף על פי שאין כאן בירור גמור כמו בירור על ידי עדים, על כן חשב שיש לו גם כן רשות בעניינים אחרים הן דיני ממונות הן דיני נפשות שיפסוק הדין על פי נסיון שכליי או סגוליי אף על פי שאין בדבר ההוא עדים דמאי שנא מהאי עובדא? וידוע שיש מציאות לברר דבר הסתום על ידי סגולה כמו שאמרו גבי חלל הנמצא ולא נודע מי הכהו שיש אופן סגוליי לברר בו על ההרוג מי הרגו, וכן יש סגולה אחת דעל ידי טבילת העצם של האב בדם הבן לידע אם זה אביו או לאו וכמו שעשה נסיון זה שלמה המלך ע"ה ועשאו גם כן רבינו סעדיא גאון ז"ל כנזכר בסדר הדורות וכן כיוצא בזה. ולכן מחמת זו המעשה שגילה לו הקב"ה ברוח הקודש לברר דין הסתום הנזכר על ידי נסיון הנזכר חשב שיוכל לדון בשאר דברים על פי נסיון שכליי בלא עדים ולזה אמר לו בת קול 'וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת' והיינו יושר קאי על התורה דכתיב בה (תהלים יט, ט) 'פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב' כלומר מה שכתוב ביושר היא התורה הוא דבר אמת דבתורה כתוב 'עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר' ואין לזוז מזה לדון על פי המצאות שכליות או סגליות. ומה שהוגד לך באותו ענין הוראת שעה לברר הדבר כדי שבעל דין עצמו הוא יודה ויאמר שהוא איש אחד ואין למדין מענין זה דבר לעקור מה שכתוב בפירוש ביושר שהוא התורה שאמרה 'עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים יָקוּם דָּבָר'. ועל מה שאמר שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה עיין מהרש"א ז"ל מה שאמר בזה יעוין שם. ונראה לי בס"ד דגם ההתראה רמוזה בפסוק זה דקאמר 'עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים יָקוּם דָּבָר' תיבת פִּי לשון יתר וסגי לומר 'עַל שְׁנַיִם עֵדִים' אך רמז בזה על ההתראה שצריך להיות פִּי העדים מדבר עמו כלומר שיתרו בו בפיהם כדי שלא יאמר שוגג אני.