בן יהוידע על פסחים ח.

לְמַה צַּדִּיקִים דּוֹמִים בִּפְנֵי הַשְּׁכִינָה? כְּנֵר בִּפְנֵי הָאֲבוּקָה. נראה לי בס"ד דודאי וברור הוא דאור השכינה אין לו ערך ודמיון ולא גבול שיוכל השכל להגבילו, אך הענין הוא אף על גב דכתיב (ישעיה מ, יח) 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' עם כל זה כתיב (הושע יב, יא) 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה' והיינו כי בודאי עצם אור שכינתו יתברך אי אפשר להגבילו ולדמותו ורק מפני שאין לנבראים יכולת להשיג אור שכינתו יתברך הגדול והעצום והנורא לכן יתגלה לעיניהם שיעור מוגבל לכל אחד כפי כוחו שיוכל להשיג, וזהו שנאמר 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה' וכמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת בא (זהר חלק ב' מב, ב) כד נחית לאמלכא על בריין ויתפשט עלייהו יתחזי לון לכל חד כפום מראה וחזיון ודמיון דילהון והאי איהו וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה יעוין שם. ולפי זה גם המלאכים כל אחד ישיג אור השכינה שיעור כפי יכולתו אבל עצמות אור השכינה כפי מה שהיא אי אפשר לשום מלאך ולשום נשמה להשיגו ואי אפשר לתת לו דמיון וערך. נמצא לפי זה אור השכינה דנקיט הכא שעושה לו דמיון וערך אין זה על עצם האור אלא הוא על שיעור אשר ישיגו המלאכים והנביאים ונשמות הצדיקים כפי כוחם שעל זה נאמר וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה, ועל זה קאמר הצדיקים אורם ידמה בעיני המלאכים ובעיניהם לפני אור השכינה הוא אור אשר ידמה בעיני המלאכים והנביאים כפי כוחם כְּעֵרֶךְ אוֹר הַנֵּר בִּפְנֵי הָאֲבוּקָה ואף על גב דבאמת אין השגת הכל שוה בזה האור של השכינה הנדמה לעיני הנבראים עם כל זה יכון הדמיון הזה שעשה רבא בנר ואבוקה כי באמת דאין כל הנרות שוים באורם ואין כל האבוקות שוים באורם ודוק היטב.

עַל מְנַת שֶׁיִּחְיֶה בְּנִי. הא דלא אמר 'עַל מְנַת שֶׁאֶחְיֶהָ אֲנִי' משום דהאי בקשה היא צורך עולם הזה אבל 'שֶׁיִּחְיֶה בְּנִי' הוא צורך עולם הבא שיחיה ויעשה מצות דאז ברא מזכה אבא לעולם הבא. ודייקינן כיון דנקיט בדברים אלו 'הֲרֵי זֶה צַדִּיק גָּמוּר' שמע מינה אי הוה מבקש צורך עולם הזה אף על גב דאינו נקרא צדיק גמור הנה הוא נקרא צדיק סתם ואם כן שמע מינה דמצוה על כל פנים. כב: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְ"אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים י, כ) , פֵּרַשׁ אין להקשות למה לא דרש 'אֶת' לְרַבּוֹת מוֹרָא אָב וָאֵם או לְרַבּוֹת מִקְדָּשׁ? דזה אינו מאחר דבהני כתיב להדיא (ויקרא יט, ג) אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ (ויקרא יט, ל) וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ למה הוצרך הכתוב לרבותם בתיבת 'אֶת'?! אמנם קשה הוה ליה לדרוש 'אֶת' לרבות 'מלאך מט"ט שר הפנים' דכתיב ביה (שמות כג, כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וכו' הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ, ודרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח:) זה מט"ט ששמו כשם רבו, שמספר שמו עולה 'שדי' [314] . ונראה לי בס"ד דאמרו ביבמות דף וא"ו וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ (ויקרא יט, ל) יכול יתיירא אדם ממקדש וכו', וכתבו התוספות שלא הוצרך ללמדנו דבר זה במורא אב ואם דהתם ודאי אין לטעות ולחשוב שיהיה המורא מהם לשם אלהות, אבל במקדש כיון דהוא דבר שבקדושה איכא למטעי, להכי הוצרך לפרש שלא יהיה המורא מן המקדש לשם אלהות. ועיין בקרבן אהרן פרשת קדושים מה שכתב בזה יעוין שם. ולכן לא רצה לדרוש 'אֶת' לרבות מלאך מט"ט כדי שלא יטעו לחשוב שיהיה לו מורא ממנו לשם אלהות כיון שהוא מלאך קדוש ואמר עליו כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ ואיכא למטעי ביה טפי ממקדש, אך רבי עקיבא דפירש 'לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים' דהוא אדם דמי להך דאב ואם שכתבו התוס' דלא שייך למטעי בהו. אמנם קשה הוה ליה לפרוש כשהגיע לפסוק 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת הֳ' אֱלֹהֵיכֶם' (שמות כג, כה) דקדים? ונראה לי בס"ד דהתם דרש לרבות שמוש הרב דחייב אדם לשמש את רבו דגדולה שמושה יותר מלמודה. והנה מהרש"א הקשה מן פסוק וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת הֳ' (שמות יד, לא) יעוין שם. ונראה לי בס"ד דהוא פירש בפסוק 'אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא' (דברים י, כ) מפני שהוא דבר צווי שמצוה את האדם בכך, אך פסוק וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת הֳ' הוא סיפור מעשה שהיה, ויש לדרשו לרבות שנתייראו מן מלאכים הממונים שהם פועלי הדין שהכו את המצריים וחבלו בהם ונתייראו שמא יפגעו בהם גם כן.