בן יהוידע על פסחים קז:

הַשַּׁמָּשׁ מַטְבִּיל בִּבְנֵי מֵעַיִם. יש להקשות למה נקיטה 'בְנֵי מֵעַיִם' ולא מאכל אחר? ונראה לי בס"ד דאיתא בנדרים (נדרים נד:) רבן שמעון בן גמליאל אומר ' קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו בר אינש ' רוצה לומר אדם הדיוט. וכתב הרב המאירי ז"ל לא אמרו כן אלא דרך צחות לומר שאין מחזיקים כלל, אי נמי לענין הדין שאם התנה עם חבירו להאכילו בשר אינו יכול לפייסו בקרבין ומיניהון עיין שם, וכן נמי בשבת דף קכ"ב (ראה ביצה לג.) אמר לו רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ושדי בני מעים לשונרא , והיינו משום דלא חשיבי, ולכן כאן התירו 'בִּבְנֵי מֵעַיִם' דוקא דכיון דאין מחזיקים אין מרבים באכילתם אלא אוכלים דבר מועט, ועוד כיון דלא חשיבי בשר אז אפילו אם אוכל מהם יאכל בשר הפסח לתיאבון.

זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ד, ג) "נִירוּ לָכֶם נִיר, וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים". עיין פירוש רשב"ם ומה שהקשו עליו התוספות ז"ל דחרישה וזריעה תרי מילי נינהו עיין שם. ונראה לי בס"ד הכוונה דהמעונה לא יהיה לו התעוררות לבדוק נקביו לעשות צרכיו אבל אם יאכל יהיה לו התעוררות כמו שאמרו העולם 'אוכל דוחה אוכל' וידוע כפי הטבע העושה צרכיו קודם אכילה יהיה לו הנאה מן האכילה ביותר ולכן התירו לו לאכול מעט כדי שיהיה לו התעוררות לעשיית צרכיו לדחות הפסולת שבבטנו שזה יכוונה בשם חרישה שיטול הקוצים שבכרם ואחר כך יאכל בשר הפסח בלילה לתאבון שזה יכוונה לזריעה, ולזה הביא הכתוב נִירוּ לָכֶם נִיר שתחלה חורש ואחר כך זורע.