בן יהוידע על נדה טז:

אוֹתוֹ מַלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַהֵרָיוֹן 'לַיְלָה' שְׁמוֹ (משלי יט, טז) . נראה לי בס"ד נקרא כן להורות דעיקר זמן הזווג הוא בחצי הנקרא 'לַיְלָה' ולא בחצי הראשון הנקרא 'לֵיל' רמז לדבר וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל (במדבר כג, י) ואמרו רבותינו ז"ל (נדה לא.) סופר רבעיותיהן של ישראל והיינו 'רֹבַע' יש לו משמעות אחרת שהוא מספר ארבעה רמז רביעה של ישראל ראוי שתהיה בחצי הנקרא 'לַיְלָה' שהוא ארבע אותיות ולא בחצי הנקרא 'לֵיל' שהוא שלשה אותיות. ומה שאמר ' נוֹטֵל הַטִּפָּה וּמַעֲמִידָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ' אין הכונה שנוטל טפת הזרע חס ושלום, אלא הכונה על כח הרוחני הדבוק בטיפה ושורה עליה ותחלה שואל על כח אברים החיצונים של הגוף שבהם הגבורה ואחר כך על כח אברים הפנימיים של הגוף שהם מוח ולב שבהם החכמה ואחר כך שואל על כח הנפרד מן הגוף שהוא הממון.

אִם כֵּן נִכְתֹּב קְרָא: 'גֶּבֶר־הֹרָה', מַאי 'הֹרָה־גָּבֶר'. יש להקשות מה טעם יש בזה לומר 'גֶּבֶר־הֹרָה' ואדרבה הלשון יתיישב יותר כדנקיט 'הֹרָה־גָּבֶר'? ונראה לי דיש לומר לדרשת רבי יוחנן דדריש מהאי קרא דלילה ניתן להריון ולא יום מה ענין אומרו 'וְלַּיְלָה אָמַר' (איוב ג, ג) מי אמר זה? והוה ליה למימר 'וְלַּיְלָה הֹרָה־גָבֶר'! אך נראה דרבי יוחנן מפרש תיבת 'אָמַר' לשון בעילה ותשמיש וכמו שאמרו בגמרא דכתובות (כתובות יג.) אמר רבי אסי מאי מדברת? נבעלת, וכן מצינו לרבותינו ז"ל מכנים הבעילה בלשון סיפור כמו שאמרו לא יספר אדם עם אשתו בתחלת הלילה, וכן אמרה אשתו של רבי אליעזר כשהיה מספר עמי (נדרים כ:) ורבינו האר"י ז"ל בעץ חיים נתן טעם למה הזווג מכונה בשם אמירה ודבור. ולפי זה הכי קאמר 'וְלַּיְלָה אָמַר הֹרָה־גָבֶר' פירוש הלילה אמר הוא זמן תשמיש של הורה גבר כלומר זמן הריון של גבר ולהכי מקשי לריש לקיש אם כדבריך הוה ליה למימר 'גֶּבֶר־הֹרָה' כדי שלא נטעה לפרש בענין אחר כי בזה אי אפשר לפרש דאמירה לשון תשמיש כי לשון 'אָמַר גֶּבֶר־הֹרָה' אינו מתיישב בהכי.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן, וַאֲנִי אֵינִי אוֹהֲבָן. קשא כיון דהקדוש ברוך הוא שונאן צריך שגם הוא ישנאם? ולשון 'אֵין אֲנִי אוֹהֲבָן' לא משמע ששונאן? ונראה לי הכונה ואין אני מצד טבעי ומזגי אוהבן אבל אין הכי נמי ודאי ישנאם מחמת שהקדוש ברוך הוא שונאן.