בן יהוידע על נדרים לט:

(במדבר טז, כט) 'אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן' אֵלֶּה שֶׁהֵן חוֹלִים וּמוּטָלִים בַּעֲרִיסָתָן וּבְנֵי אָדָם מְבַקְּרִים אוֹתָן. הא דתלה חטאתו ופשעו של קרח בדבר זה של ביקור נראה לי בס"ד דידוע תועלת הביקור הוא להקל החולי מעל החולה שנוטל אחד מששים בחליו, וטעמו של דבר זה הוא מכח האחדות שיש לישראל לכך יהיה מן הביקור תועלת זו. והנה קורח עשה מריבה ומחלוקת ופירוד לבבות אך בגלוי היה מראה לעיני כל אדם שהוא מתקנא קנאת ישראל כמו שאמר וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל הֳ' (במדבר טז, ג) נמצא לפי דבריו הוא אוחז ונוהג באחדות הלכך צר לו בעבור ישראל שכולם חשובין גוף אחד ואינו מתעבר על ריב לא לו, ולכן משה רבינו ע"ה עשה הוכחה זו לגלות רעת לבו של קורח שבאמת כל כונתו הוא לעשות פירוד ומחלוקת! על כן בזאת תדעון רוע לב קרח שאינו אוחז באחדות אלא אדרבה רוצה בפירוד דאם ימות מיתת כל אדם דהיינו שיחלה וישכב על מטתו ויבאו בני אדם לעשות לו ביקור אשר הוא נעשה מכח האחדות זו הוכחה שהוא אוחז באחדות ורוצה בה. אך אם ימות מיתה משונה שלא יעשו לו ביקור זו הוכחה שהוא מואס באחדות ידבק בפרוד, ולכן לא זכה לביקור אשר היא נעשה מכח האחדות.

אֵינִי וְהָא תַּנְיָא שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם. פירש רש"י איני מי מספקא ליה למשה רבינו ע"ה עיין שם. וקשא איך סלקא דעתיה דמקשן דמשה רבינו ע"ה מספקא ליה אם יש גיהנם בעולם או לאו? דאם לא יש גיהנם, אותם רשעים שהיו מן אדם הראשון עד אותו זמן היכן נידונו? ואיך אותם החוטאים נשכרו להנצל מדין גיהנם? ונראה לי בס"ד תרי מיני יורדי גיהנם יש בעולם האחד שיורדין הנפשות החוטאים לגיהנם ונידונין בו ואלו יורדין לבדם בלתי התלבשותם בגוף. ויש מהנפשות החוטאים יתלבשו בגוף הנעשה מן הזוהמא של העבירה כי בכל עבירה שאדם עושה בורא כח זוהמה וטומאה ומזה כח הזוהמה נעשה גוף מצוייר בדמות גוף העקרי של האדם ממש ונידונין הנפש והגוף הזה בגיהנם ונידונין יחד שם. וכמו שכתב הרב מהר " א הכהן ז"ל וזה לשונו: גם מן העברות שהאדם עושה מתפעל ונברא גוף טמא מצד הקליפות ובצאת נפש הרשע מגופו מכניסין אותה באותו הגוף הטמא ונדונין שניהם יחד וזה הגוף הטמא הוא בדמות הגוף העקרי המושלך בקבר ובהיותם שניהם מתכונה אחת כדרך התאומים אז כשמגיע נזק וצער לגוף הטמא מגיע גם כן נזק וצער לגוף שבקבר כדוגמת התאומים דעל הרוב כשחש ראשו של זה חש ראשו של האחר. וזהו ענין רבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא שמצאו אדם אחד מת טעון עצים ורץ על ההרים ושאל מה טיבו והגיד לו שהוא מת וגזרו עליו לכרות עצים הוא בעצמו כדי לשרוף אותו בהם בכל יום ערב שבת קודש (על פי מסכת כלה רבתי פרק ב') , והנה זה הגוף שמצא אותו רבי עקיבא הוא היה גוף הטמא שנעשה מן העבירות לדון נפשו בתוכו וכו' עד כאן לשונו עיין שם. וכתבתי במקום אחר בס"ד על פי הקדמת המקובלים ז"ל שיש לאדם שני מיני עונות האחת הנעשים מכח חומר האדם וזוהמת הנחש הכרוכה בגוף ובנפש והשניה נעשים מן פתויי יצר הרע שהוא מלאך רע. ולכן אלו העונות שנעשו מכח הזוהמא הכרוכה בגוף ובנפש יחד נידון האדם עליהם בגיהנם בהתלבשות הנפש בגוף הטמא ההוא כדי שיצטער יותר, ואותם עונות שנעשו מכח היצר הרע שהוא מלאך רע שפיתה אותו בלתי סיוע הזוהמה הדבוקה באדם נידונת הנפש עליהם לבדה בלתי התלבשותה בגוף, וגיהנם של זה לחוד וגיהנם של זה לחוד. וסלקא דעתיה דמקשן דעל גיהגם זו שנידונין בה הנפשות לבדם בלתי התלבשות גוף לא היה מסתפק משה רבינו ע"ה אך הספק שלו הוא על גיהנם שנידונין בו בהתחברות נפש בגוף כי עתה רוצה לבקש שירדו לתוכה קרח ועדתו בהיותם חיים בנפש וגוף העקרי ולכן רוצה שתהיה נפתחת להם גיהנם זו ולא אותה גיהנם הנהוגה שנידונין בה הנפשות לבדם כי יש הפרש בין זו לזו באיכותם ותכונתם ועל זה אמר (במדבר טז, ל) אם לא נבראה עדיין גיהנם זו תהיה נבראת עתה! ומקשי על זה מן הברייתא דקאמר גיהנם נבראת קודם בריאת העולם, ויליף לה מקרא כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה (ישעיה ל, לג) , נמצא גיהנם הנקראת תפתה נבראת קודם בריאת העולם וידוע מה שאמרו בגמרא (עירובין יט.) למה נקראת תפתה? שכל המתפתה ביצרו נופל בה! שמע מינה גיהנם זו הנקראת תפתה נידונין בה הנפש בהתלבשותה בגוף הטמא שנעשה מכח זוהמת הנחש הדבוקה בחומר האדם והיצר הרע הזה שעושה פיתוי לאדם יתייחס לאדם שנקרא 'יצרו של אדם' מה שאין כן 'יצר הרע' שהוא מלאך רע הנמשך מן הקליפה שלמעלה זה נקרא יצר בסתם ולא נקרא יצרו של אדם, שאינו מתייחס לאדם כיון דאינו נמשך מזוהמת גופו. וכיון דגיהנם זו אשר נידונין בה הנפשות בהתלבשותם בגוף שהיא הנקראת תפתה נבראת קודם בריאת העולם מאי מסתפק משה רבינו ע"ה על גיהנם זו אם נבראת או עדיין לא נבראת? ומשני דמשה רבינו ע"ה לא קאמר על גופה של גיהנם כי אם על הפה שלה. והדר מקשי והלא אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ט) ? ומשני יודע הוא שגם הפה נברא ועל ההתקרבות קאמר. ובחדושנו לפסחים פירשנו ענין בריאת תשובה וגן עדן וגיהנם וענין שמו של משיח מה עניינם.

כָּל הַמְבַקֵּר חוֹלֶה נוֹטֵל אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּצַעֲרוֹ. נראה לי ודאי דאין הכונה שיקח אחד מששים מן החולי להיות נדבק בזה המבקר דזה אי אפשר להיות בטבע! ועוד מצות ביקור חולים מצוה יקרה שהיא אחד מדברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (משנה פאה א, א) ואיך יתכן שיהיה לו היזק מזה? אך הכונה מחמת שהוא בן גילו, מגיע צער לנפשו אחד מששים מצערו של חולה ואז על ידי הצער הזה המגיע לנפש המבקר יסלקו מן החולה אחד מששים מן החולי שבו על דרך עשורייתא דרבי כי הצער שיגיע לאחרים יש בו כח יותר להגין ולכפר. והא דנוטל אחד מששים, נראה לי בס"ד דרש"י ז"ל פירש 'בן גילו' רוצה לומר שנולד במזלו ששניהם במזל אחד הם. וידוע מה שאמרו בגמרא דברכות פרק ה' (ברכות לב:) אמר הקדוש ברוך הוא שתים עשרה מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל וכו' עיין שם. וכתב מהרש"א ז"ל שנים עשר מזלות לכל חודש מזל וברא לו שלשים חיל כנגד ימי החודש דבכל יום מהחודש ממונה אחד מהם עיין שם. וידוע דכל ממונה על יום אחד לילו עמו ומוכרח שזה הממונה של לילה ויום יש בו שני חלקים חלק אחד הוא בחינת זכר והוא שולט ביום וחלק אחד הוא בחינת נוקבא שולט בלילה כי מדת יום לחוד ומדת לילה לחוד וזה הכלל כל השולטים בלילה הם בחינת נוקבא וכל השולטים ביום הם בחינת דכורא כנודע ליודעי חן. על כן אלו השלושים חיל שהם כנגד ימי החודש בפרטן הם ששים ולכן זה 'בן גילו' שנולד במזלו שהוא אחד מששים חיל ששולטים בימים ולילות של החודש לוקח אחד מששים מצערו כי שניהם נולדו ממקום אחד שהוא אחד מששים.