בן יהוידע על נדרים כה.

אָזַל וְאַיְתִּי קַנְיָא, וְיָהַב זוּזֵי בְּגַוֵּיהּ, וַהֲוָה מִיסְתַּמִּיךְ וְאָזִיל וְאַתִּי עֲלֵיהּ לְבֵית־דִּין. נראה ודאי כשאמר לו רבא 'זִיל אִישְׁתַּבַּע לֵיהּ דִּפְרַעְתֵּיהּ' לא נשבע באותה שעה אלא לקח זמן לשבועה למחרתו שבדה איזה סבה לעכב השבועה עד מחר ובעת שבא למחר עשה עצמו חולה מעט ברגליו שהיה מוכרח להיות מסתמיך על הקנה ועשה מה שעשה. והא דקרו ליה קַנְיָא דְּרָבָא ולא קרו ליה על שם בעליו, נראה לי בס"ד על דרך שאמרו במשנה (משנה שבת ה, ד) פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים ואתמר בגמרא (שבת נד:) תנא לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה והואיל ולא מיחה בה נקראת על שמו עיין שם. וכן כאן יש קושיא על מסניה דרבא דאיך לא הרגיש בערמתו של זה קודם שנשבע שהיה שם דברים מוכיחין! חדא דהוה מסתמיך ואזיל על הקנה שהביאו עמו הן אמת עשה עצמו חולה עם כל זה אין דרך ליקח קנה להיות נסמך עליו אלא מקל עץ וכיון דראה שהביא קנה דאינו בר סמכא לסמוך עליו הוה ליה להרגיש שעשה ערמה בדבר כי חכם עדיף מנביא. ועוד איכא דבר המוכיח למה מסר הקנה ביד התובע שלו עד שישבע והוה ליה להניחו בארץ. ואם היה רבא שם על לבו דברים אלו היה מרגיש שעשה ערמה בקנה והיה לוקח הקנה בידו ומתברר הדבר ולא היה זה נשבע ולכן מפני דרבא לא שם לב על ערמה זו ואשתבע זה בערמה זו של הקנה קראו את הקנה על שם רבא. והא דקאמר תלמודא וְאִישְׁתַּכַּח דְּקוּשְׁטָא אִישְׁתַּבַּע היינו אשתכח לעיני הרואין ולפי דעתו אבל באמת הוא נשבע בשקר דלא אמר למלוה אלא נְקוֹט הַאי קַנְיָא בְּיָדְךָ ולא נתן לו לפרעון כלל כי אם נתן הקנה בידו בפקדון שיתפוס אותו בידו עד שישבע ויחזרנו לו ורק לעיני המון העם ולעיניו אשתכח דבקושטא אישתבע דלא כולי עלמא גמירי האי דינא. והנה ודאי הא דלא הרגיש המלוה בכובד הקנה שהיה בתוכו הזוזי יתכן הוא היתה תביעתו חמשים דנרים של כסף והוא הניח בתוך הקנה שנים דנרים של זהב שהם עולין חמשים דינרים של כסף שכל דינר זהב הולך בכ"ה דנרי כסף ולכך לא הרגיש בכובד של שנים דנרי זהב. ודע כי נסתפקתי בדבר זה אי הוה עובדא הכי דהם היו עומדים על שפת הים ואחר שנשבע זה רגז המלוה והשליך הקנה לים ואחר כך הודה הלוה שלא פרע למלוה ורק עשה ערמה זו להניח מעות בתוך הקנה ומסרו לפי שעה למלוה כדי שישבע שפרע. איך ידונו דייני להאי דינא, מי אמרינן כיון דהודה שלא פרעו נמצא עדיין חייב לו ומסירת הקנה שמסרו לו אין זה פרעון שבאמת לא נתן לו הקנה לחלוטין אלא אמר לו שיאחזנו בידו עד שישבע ואחר כך יטלנו ממנו ולכן המלוה אם אינו חייב לשלם בשביל היזק שהזיק ואיבד מעות שבקנה במה יפטר הלוה מן החוב שהודה בו? או דלמא המלוה חייב לשלם בשביל מה שאיבד המעות שבקנה וממילא אין הלוה חייב לשלם לו החוב שהוא כנגד אותם המעות שבקנה? והנה מצינו בבבא קמא (בבא קמא סא:) המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו רבי יהודה אומר ישלם מה שבתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש וכו' ופסק מרן ז"ל (בשולחנו הטהור חושן משפט סימן תי"ח סעיף י"ג) טמון באש פטור שאם הדליק גדיש חבירו והיו טמונים בתוכו אפילו מורגים וכיוצא שדרך להטמינם בגדיש פטור במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו וכלו חציו אבל אם הדליק בתוך של חבירו או אפילו בתוך שלו ולא כלו חציו חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש וכן בבית חייב על כל דבר שדרך בני אדם להניח וכו' וכתב בש"ך משמע אם אין דרך להניחו אפילו ידוע שהיה שם פטור, ויש להקשות דבריש סימן שפ"ח משמע להדיה אפילו אין דרכו להניח חייב וצריך לומר דהתם מיירי במזיק בידים אבל הכא אף על גב דמיירי שהדליק בתוך של חבירו היינו בפשיעה ולא בידים דאילו מדליק בידים פשיטה דחייב עיין שם ויש לפלפל בזה ואין כאן מקום להאריך. גם יש להסתפק בזה אם יש למלוה דין שומר חנם בשביל הקנה או דין שומר שכר דיש לומר אין זה שומר חנם כיון דהלוה אמר לו נְקוֹט הַאי קַנְיָא בְּיָדְךָ כדי שאהיה אוחז הספר תורה בידי ואשבע לך והמלוה אחז הקנה בידו לצרכו כדי שזה ישבע? ונפקא מינה בזה אם הקנה והמעות שבתוכו לא איבדם בפשיעה. ורשמתי ספיקות אלו למזכרת ואם ירצה השם במקום אחר נבאר בזה בעזרת השם.

לְאַפּוּקֵי מַאי? לָאו, לְאַפּוּקֵי דְּאַסִיקוּ שְׁמָא לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, 'אֱלוֹקַּ'. פרוש קסלקא דעתיה נוסח השבועה על קיום התורה והמצות היה כך שהשביעם שיעבדו את האלוק ולכן חש משה רבינו ע"ה פן יסיקו שם לעבודה זרה לקראה בשם אלוק ויתכוונו עליה בעת השבועה שנשבעים שיעבדו את האלוק ולכן הוצרך לפרש להם עַל דַּעְתִּי אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם ואם כן שמע מינה דמצי איניש לכנות שם חדש מדעתו לאיזה דבר וישבע על פי כונתו! ומשני לעולם לא מצי אינש למעבד הכי ואם כינה שם חדש על איזה דבר ונשבע על פי כונתו כשם שחידש לאותו דבר לא תיקן כלום בזה ולא הותרה השבועה בכך דלא חלה קריאת שם החדש על אותו דבר כדי שיוכל להשבע בכך וכאן גבי שבועה דמשה רבינו ע"ה דחש לקריאת שם אלוק היינו טעמא משום דאין שם זה הוא חדש שחידשו אותו ישראל אלא שם זה דאלוק ישנו בתורה גם בעבודה זרה שקראה הכתוב בשם זה ולכן חש משה רבינו ע"ה פן יתכוונו בכך בשבועה שמשביעם שיעבדו את האלוק לכוין על עבודה זרה שנקראת בתורה בשם אלוק והוא הדין נמי דלא הוה אפשר להשביעם שיעבדו את האלקים פן יתכוונו על עבודה זרה שנקראת בתורה בשם אלקים בסתם דכתיב (שמות כב, יט) זֹבֵחַ לָאֱלֹקִים יָחֳרָם וגם המלאכים נמי נקראים בשם אלקים דכתיב (בראשית ו, ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וכן הדיינים נקראים בשם אלקים דכתיב (שמות כב, ז) וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים וכן (שמות כב, ח) אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹקִים. ואין להקשות דהוה ליה להשביעם שיעבדו את ה' כי שם הוי־ה לא נמצא בזולת, דאיך יזכיר את השם אם יזכירו ככתבו אסור ואם יזכירו באלף דלת שהוא שם אדנ־י גם אותיות שם זה נמצא בחול דכתיב (בראשית יח, ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָ־י אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, דאיכא דסבירא ליה שם זה חול הוא ולגדול שבהם אמר כן. ואין להקשות דהיה לו להשביעם שיעבדו את י־ה דחצי השם יוכל לאומרו ככתבו, זה אינו קושיא כי לא רצה להשביעם בחצי השם פן תהיה השבועה קלה בעיניהם לומר למה משביענו בחצי השם ואינו מזכיר השם כלו? והם לא ידעו את טעמו. ושוב ראיתי לרבינו המאירי ז"ל בשיטתו שכתב ואפילו היה מזכיר שם הרי אמרו כל השמות במיכה חול אף על פי שיש בהם שם המיוחד, עד כאן דבריו. וקשיא לי על דבריו דהתם במיכה בעל הפסל הוא דאסיק לעבודה זרה בשם זה והכתוב מעתיק דברים שדיבר בעל הפסל שהיה חוטא לקרות את פסלו בשם המיוחד כאשר העתיק בתורה מה שאמר על העגל אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות לב, ד) וכל כהאי גונא לא אמרינן דעבודה זרה אקרי בהכי בתורה כדקאמר כאן תלמודא על שם אלוק דהכתוב עצמו קורא את העבודה זרה בשם אלוק. אך התירוץ שתרצתי אנא עבדא מחוור טפי כי משה רבינו ע"ה לא היה רוצה לומר בפיו את השם ככתבו בשבועה ובחצי השם גם כן לא ניחא ליה להשביעם כדי שלא תהיה השבועה קלה בעיניהם ואם היה אומר השם באותיות אדנ־י הנה נמצאו אותיות שם זה גבי שרים ואדונים. ברם הא קשיא לי בדברי הגמרא שהביא ראיה דעבודה זרה אקרי אלוק מן הכתוב וּבְכָל אֱלֹקֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, הכתוב בספר שמות (שמות יב, יב) ואמאי לא הביא מפרשת וישלח דכתיב הָסִרוּ אֶת אֱלֹקֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם (בראשית לה, ב) ועוד שם (שם פסוק ד) כתיב וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר? ובשלמא פסוק עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹקֶיךָ לֹא יִחְיֶה (בראשית לא, לב) דקאמר יעקב אבינו עליו השלום ללבן בפרשת ויצא אין להוכיח מזה דיש לומר כיון דלבן קרא התרפים שלו בשם אלוק דאמר לו לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי, לכך השיב לו לפי דרכו ואמר לו עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹקֶיךָ אשר אמרת עתה. וכן פסוק וֵאלֹקֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ (בראשית לא, נג) התם לבן הוא דקאמר כן והכתוב מספר רשעתו ושטותו דלבן דקרי לעבודה זרה בשם אלוק. אך מן פסוק הָסִרוּ אֶת אֱלֹקֵי הַנֵּכָר דיעקב אבינו עליו השלום הוא דקאמר כן וכן פסוק וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר דהכתוב קורא ואומר כן הוה ליה לתלמודא להביא הוכחה מזה, ואמאי הביא הכתוב של וּבְכָל אֱלֹקֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים (שמות יב, יב) מספר שמות בפרשת בא? ונראה לי בס"ד דעדיף ליה לתלמודא להביא פסוק אֱלֹקֵי מִצְרַיִם משום דתיבת אלקי אינה דבוקה עם תיבת מצרים אלא היא מוכרתת ונפרדת ונמצאת תיבת אלקי היא שם תואר עומד בפני עצמו דקאמר אלקי של מצרים מה שאין כן אֱלֹקֵי הַנֵּכָר לא אמר אלקי נכר אלא אמר אלקי ה נכר דעל ידי אות ה"א של הנכר נעשית תיבת אלקי דבוקה ומחוברת עם תיבת הנכר כאלו כל אותיות אלקי הנכר הם תיבה אחת דאין תיבת אלקי נבדלת ועומדת שם בפני עצמו ונמצא בזה לא קרא לעבודה זרה בשם אלקי בלבד אלא קראה בשם אלקי הנכר כי שם הנכר הוא סיום השם שלה שקורא אותה בשם אלקי הנכר כי אות ה"א של הנכר היא מחברת ומדבקת אותיות נכר עם אותיות אלקי ולכך הוכיח מן פסוק אֱלֹקֵי מִצְרַיִם ששם שם אלקי אינו דבוק ומחובר עם מצרים אלא הכונה הוא אלקי של מצרים.