בן יהוידע על מועד קטן יח.

פִּנְחָס, אֲחוּהָ דְּמַר שְׁמוּאֵל, אִיתְּרַע בֵּיהּ מִלְּתָא, עֲיִּיל שְׁמוּאֵל לְמִשְׁאַל טַעְמָא מִינֵיהּ. פירוש עייל בתוך שלושים אחר שבעה דאבלותו כי בתוך שבעה לא הוה עייל למשאל מיניה בדברי תורה וראה שצפרניו ארוכין יותר כי קודם שנתאבל היו ארוכין מעט ובאו עליהם ימי אבלות ורצה להורות לקוץ כדין אדם שתכפוהו אבלות זו אחר זו ולא רצה להקל ואמר לו אִלּוּ בְּדִידֵיהּ הֲוָה מִי הֲוָה מְזַלְזֵל בֵּיהּ כּוּלֵי הַאי? וכד אתרע מילתא בשמואל ועייל פנחס אחיו אצלו זה היה ביום אחד ושלשים שהיה קוצץ אותה שעה צפרניו ולכן חבטנהו באפיה. והא דלא הקשה על שמואל מן הברייתא כמו שהקשה לרבי יוחנן? כי שמואל חבטנהו ולא זרקם ופיזרם. או יתכן חבטנהו בתוך מדורה של אש שהיתה בוערת לפניו. ולקושיית התוספות שהקשו אמאי לא הקשה מן אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט.) ? יש לומר האי דברית כרותה לשפתים עדיפה דקאמר בְּרִית כְּרוּתָה! אך אל יפתח פיו לשטן הוא לשון אזהרה בעלמא לומר שצריך לחוש. ועוד בְּרִית כְּרוּתָה ילפי לה מפסוק תורה ד'נָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם' (בראשית כב, ה) ואל יפתח נפקא מפסוק של נביאים (ישעיה א, ט) . והא דיחס זה לשפתים מפני שהם ראשונים לתנועת הפה ועוד שפה גימטריא שכינה [385] ולכך הנבטא בשפתים יהיה לו קיום. ומה שהקשו דילמא מדה טובה מרובה, נראה מאחר דהטעם הוא בזה משום דשני מלאכים יש עם האדם ומלאך רע עונה אמן על דבר טוב בעל כרחו ומלאך טוב עונה אמן על ההפך בעל כרחו להכי לא ניחא ליה לחלק בזה כיון דהקיום בא מכח אמן של המלאכים והן שוין דשניהם עונין אמן בהא ובהא.

שֶׁמָּא תַּעֲבוֹר עֲלַיְהוּ אִשָּׁה עֻבָּרָה וְתַפִּיל. נראה לי בס"ד הטעם דכוחות החיצונים שדבקים באלו הצפרניים מזיקין לעוברין מפני שהצפרנים הם פרין ורבין דלכך רואין אותם במוצאי שבת לסימן טוב ולכן מזיקין לעוברה בפריה ורביה שיפילו מדה כנגד מדה.

פַּרְעֹה שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה, הוּא אַמָּה וּזְקָנוֹ אַמָּה וּפַרְמַשְׁתְּקוֹ, אַמָּה וָזֶרֶת. אפשר על דרך ההפלגה נקטו הכי כמו עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם (דברים א, כח) דאמרו רבותינו ז"ל (חולין צ:) דברה תורה לשון גוזמא ודברו חכמים לשון גוזמא, רוצה לומר שהיה קצר מאד משונה מכל קצרים שבעולם ובודאי בשיעור אמה רמזו בזה איזה רמז. ונראה לי בס"ד מה שהיה קצר כל כך משונה מאד דידוע דקצר קמה מלא ערמה וכל שהוא קצר יותר מלא ערמה יותר! מעשה באחד קצר שקבל לפני המלך על אדם אחד שרימהו, אמר לו המלך שקר אתה דובר כיון שאתה קצר הנך מלא ערמה ומי יוכל לרמות אותך? אמר לו אדוני המלך זה שרימה אותי הוא קצר ממני! נמצא כל מי שהוא קצר יותר רמאי הרבה יותר ואם כן זה פרעה כל כך היה מלא ערמה ועם כל זה לא יכול לעמוד בערמתו כנגד משה רבינו ע"ה. ואומרם וּפַרְמַשְׁתְּקוֹ אַמָּה וָזֶרֶת נראה לפרש כונתם על כח התאוה של המשגל הקשורה באמתו שהיתה חזקה וגדולה ביותר לכן נקטו שיעור זרת עם האמה לרמוז בזרת על זירוי הזרע שלו שהיה נחל שוטף ולכן היה מושל בארץ מצרים שהיא עֶרְוַת הָאָרֶץ (בראשית מב, ט) שקליפת הניאוף חזקה בה. וזהו שבח של ישראל שלא היה יכול לשלוט בהם לנאף בנשותיהם חס ושלום אף על פי ששלט הרבה בגופן לעבוד לו עבודה בחומר ובלבנים.

פַּרְעֹה שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה, אַמְגּוּשִׁי הֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ז, טו) "הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה" וְגוֹ'. פירש רש"י למאן דאמר חרשי לכך יוצא ליאור בשביל כשוף, וקשה אדרבה כישוף בטל במים? ונראה לי דהוא היה עושה הכשוף בעפר היבשה אך היה עושהו בסוף הגבול ליבשה שהוא על שפת היאור כי ידוע דרך החיצונים להמצא ולהתאחז בסוף הגבול יותר דלכן הרגלים טמאים.