בן יהוידע על מועד קטן יז.

וְיַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. הא ודאי פירוש האמיתי הוא מה שאמר רבינו האי גאון ז"ל דתוכיות לבו של איש ישראלי אינו חפץ לעשות עבירה אלא לברוח ממנה ורק יצר הרע אונסו להתאוות אליה ולעשותה ולכן יש תקוה שיגלה למקום אחר ואולי שם יתגבר על יצרו ואז יעשה טוב מה שלבו חפץ מצד עצמו. ואני אוסיף נופך בזה שדקדק רבי אלעאי לומר מַה שֶּׁלִּבּוֹ 'חָפֵץ' ולא אמר מַה שֶּׁלִּבּוֹ 'חוֹשֵׁק' והוא דידוע חשק יאמר על דבר רע אך חפץ יאמר על דבר טוב וכאשר הכריחו המפרשים ז"ל דבר זה ולכן אמר מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ שהוא דבר טוב ששם יתבטל החשק שהיה על תאוה רעה! ואם תאמר לפי פירוש זה מאי מקשי מברייתא (קידושין מ.) דְּעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה? נראה לי דהכי קאמר איך מייעצו שילך שם למקום שאין מכירין אותו ודילמא שם לא יוכל להתגבר על יצרו ויעבור עבירה אך יעבור בסתר ונמצא מוסיף על חטאתו פשע דנראה מתבייש מבני אדם ואינו מתבייש מהקדוש ברוך הוא? ומשני אי מצי לכוף יצרו ועובר עבירה בסתר ואינו כופה יצרו זה ענשו חמור דמתבייש מבני אדם ואינו מתבייש מהקדוש ברוך הוא, אך אם אינו יכול לכוף יצרו אז אם יעשה בסתר עדיף מלעשות בגלוי מפני כי בגלוי יש חילול השם וקשה מעון זה שנראה שחושש מבני אדם ואינו חושש מן מורא שמים. ונראה לי בס"ד דריש לקיש דן דבר זה לאפקרותא כי ריש לקיש היה חכם רשום מגדולי חכמי הדור, ואיך לא נכנע אותו האיש מקמיה שהיה אוכל מפרדס שלו בפניו? ולא עוד אלא שגער בו ולא חש לגערתו! ונמצא זה נגע בכבוד התורה שזלזל בו ונדהו בעבור זאת ולא בעבור הממון. וכיוצא בזה נמצא לעיל (מועד קטן טז:) בההיא איתתא דהות יתבה בשבילא, הות פשטה כרעא וקא מניפה חושלא והוה חליף ואזיל צורבא מרבנן ולא אכנעא מקמיה. אמר: כמה חציפה האי איתתא! ושאל אותה רבי נתן אם שמעה שמתא על זאת? שמע מינה דהוות מחייבא שמתא משום דלא אכנעא! וכן הענין כאן אפילו אם זה דעתו לשלם איך יעשה זה בפניו ואיך יגער בו ולא יחוש לגערתו נמצא זלזל בכבוד תורתו? ולכך שמתו! והא דאמרו לו בבית המדרש שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִדּוּי מפני שהם הבינו שזה האיש לא הכיר את ריש לקיש ולא ידע שהוא חכם בעל תורה אלא חשב שהוא אדם פשוט ולכן לא נתחייב נדוי בעבור שלא חש לגערתו וכיון דחזו רגלים לדבר שלא הכירו לכך אמרו לו 'שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִדּוּי' אבל ריש לקיש חשב שהוא מכירו כי הוא היה חכם מפורסם.

אָמַר רַב יוֹסֵף: שָׁדִי שַׁמְתָּא אַגְּנוּבְתָּא דְּכַלְבָּא, וְאִיהִי, דִּידָהּ עָבְדָא. קשא אמאי נקיט כלב והמעשה שהביא אחרי זה לא היתה השמתא על זנב הכלב אלא על כל גופו של כלב ורק הפרענות התחילה מן הזנב? ועוד למה לא נקיט עכבר דהוא מזיק יותר מן הכלב? ונראה לי בס"ד דרב יוסף קאמר דבר זה על עובדי כוכבים ומזלות שבבבל שהיו אותו זמן גולין אצלם וידוע גמל כינוי לגלות בבל וכמו שאמרו במדרש רבא פרשת שמיני (ויקרא רבא יג, ה) בפסוק בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ (תהלים קלז, ח) , נמצא שגמל כינוי לבבל ואותיות שאחר כלב הם אותיות גמל לכן בדרך רמז קורא לבבל בשם זנב הכלב כי הזנב עומד אחורי הגוף והוא היתה כונתו על אותם העובדי כוכבים ומזלות שבבבל שהיו מציקים ומצירים לישראל לומר עליהם שמתא והיא מכלה אותם ובשביל הפחד דבר ברמז ולא פירש מאחר שהם היו גולין בבבל באותו זמן.

דְּהַהוּא כַּלְבָּא דַּהֲוָה אָכִיל מְסָאנֵי דְּרַבָּנָן. נראה דאין הטבע של הכלב לאכול מנעלים אלא דאותו הכלב נתלבש בו רוח רעה של שד ומזיק כדי לאכול המנעלים דהמזיקין וכל רוח רעה קצים מן המנעלים מפני שהמנעלים דוחין אותם מלהדבק בכפות רגלי בני אדם דלכך אסור לאדם לילך יחף כדי שלא תדבק בו רוחות רעות ולכך מתקנאים הם מן המנעלים ונתלבשה רוח רעה באותו הכלב כדי לאכול מנעלים דרבנן הדוחים אותם ולכן אחר ששמתו אותו התחיל האש בזנבו כי הסטרא אחרא נאחזת בזנב יותר ושם עיקר מקומה והיינו ענשו באש כי היה אוכל מסאני דרבנן העוסקים בתורה שנדמית לאש הלא כה דברי כאש.

בְּרֵישָׁא מִשֶּׁמֵּת נַפְשֵׁיהּ וכו'.. הדבר יפלא איך משמת עצמו על מגן בלי חטא ועון? ועוד כיון דמשמת בהצנע מה כבוד יש לתלמיד חכם בכך? ונראה לי בס"ד דכך היה אומר אם הוא חייב שמתא יהיה בשמתא ופלוני כמוני ונמצא בעיקר הדין לא חלה השמתא עליו דהוא אמר על תנאי אם הוא חייב ובאמת אינו חייב! אך בשביל דקללת תלמיד חכם אפילו על תנאי עושה רושם לכך אחר כך מתיר לעצמו וממילא הותר גם לאותו תלמיד חכם יען דבעת שאמר תנאי השמתא תלה התלמיד חכם בעצמו שהזכיר שם עצמו קודם וכיון דהתיר לעצמו הותר גם לתלמיד חכם ועביד הכי ואינו משמת לתלמיד חכם להדיה בפיו בלי שום תנאי ובלתי שיכניס עצמו גם כן היינו דאם היה עושה כן לא היה יכול להתיר לתלמיד חכם אלא עד שיבא הוא ויבקש התרה לעצמו ובדרך זה לא יעלה בידו, וגם יתפרסם הדבר ויתבזה התלמיד חכם לכך עושה אופן הנזכר שיקשור אותו עמו ויתלהו בו ויאמר השמתא על תנאי כדי שיתיר מאיליו לעצמו ויהיה ניתר גם לתלמיד חכם.