בן יהוידע על מגילה כח:

הֵיכִי דָּמִי הֶסְפֵּידָא דְרַבִּים? מַחְוִי רַב חִסְדָּא: כְּגוֹן הֶסְפֵּידָא דְּקָאִי בֵּי רַב שֵׁשֶׁת. מַחְוִי רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן הֶסְפֵּידָא דְּקָאִי בֵּי רַב חִסְדָּא. הקשה מהראנ"ח ז"ל בפרשת חיי שרה דברי הגמרא קשים לשמוע איך החכמים ההם פותחים פיהם לשטן הפך דברי רבותינו ז"ל (ברכות יט.) שהזהירו 'לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן' והם היו כל אחד תולה קללתו בחבירו לומר כגון הספידא וכו', ובמועד קטן (מועד קטן יח.) בעובדא דשמואל אתמר דהואי כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט וכו'? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דעל פשט דברי הגמרא ליכא קושיא דיש לפרש מחוי על הספד שהיה מכבר בבית רב ששת וכן אידך ואינו אומר על להבא ואפילו בזה שהוא מדבר על העבר נראה דלא היה מזכיר שם רב ששת בפירוש אלא היה אומר כגון אותו הספד שנעשה בשנה פלונית, ולכך דקדק תלמודא לומר 'מַחְוִי רַב חִסְדָּא' ולא אמר אמר 'רַב חִסְדָּא כִּי מַחְוִי' רוצה לומר רומז ברמז על הספד שנעשה בי רב ששת, וכן הענין באידך 'מַחְוִי רַב שֵׁשֶׁת' על הספד שנעשה כבר בי רב חסדא. מיהו פירוש רש"י ז"ל שכתב 'אם ימות' שהוא לשון להבא אינו מתישב בדבריו לומר כונתו אם ימות אדם בבי רב ששת ועשו לו הספד אז אחר כך מחוי רב חסדא בביאור המשנה על אותו הספד שעשו לאותו המת בבי רב ששת, לומר דזה נחשב הספד של רבים.

וַי חָסְרָא אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּה. פירוש אפילו בארעא דישראל ששם מקור החכמה ונמצאים שם חכמים רבים ניכר חסרונו של זה.

תָּא חָזִי מַה בֵּין תַּקִּיפֵי דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, לַחֲסִידֵי דְּבָבֶל. עיין פירוש רש"י ז"ל. ונראה לי בס"ד דקרו לרבי שמעון בן לקיש תקיפי ארעא דישראל שהיה תקיף בדעתו ובדיבורו, כדאיתא בסנהדרין (סנהדרין כו.) שדבר קשות כנגד רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בר יהוצדק עיין שם, וכן מצינו בירושלמי דסנהדרין פ"ב דדרש ריש לקיש, נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלושה וכו', ואחר שבא אליו הנשיא השיב לו דברים בחוזק, ומכל זה מוכח שהיה תקיף בדבורו ולא ישוב מפני כל.

כִּי הָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה אָזִיל בְּאוֹרְחָא, מָטָא עוּרְקְמָא דְּמַיָּא. הקשה מהרש"א דמייתי הא דריש לקיש מעשה לסתור, דהא לא רצה להשתמש גם במי דתני לחוד עיין שם. ונראה לי בס"ד כי על מַתְנִי לא אצטריך להוכיח כלום שזה מפורש יוצא במאמר דאסור בְּמַתְנִי, אך ההוכחה דתלמודא מעובדא דריש לקיש הוא על תני לחוד דאינו בכלל האיסור וזה מוכח ממה שאמר לו אותו גברא שהוא תני הלכות, ואמר לו ריש לקיש 'שָׁדִי בַּר לָקִישָׁא בְּמַיָּא' וקשה דאם אסור מן הדין למה יצוהו להשליכו? הוא ישליך את עצמו! ועוד, אם היכא דתני נמי אסור עדיפא איך נחה דעתו של ריש לקיש במה שאמר לו אותו גברא 'נִיחָא לִי' דאם אותו גברא ניחא ליה איך ריש לקיש יקבל לעשות דבר זה? אלא ודאי מדינא מותר במאן דתני בלבד ורק משום מדת חסידות היה חושש ריש לקיש, ולכך לא השליך עצמו עד שיראה אם ישיב לו 'נִיחָא לִי' דאז ליכא בזה חשש אפילו ממדת חסידות, ולכן כיון דאמר לו נִיחָא לִי אז נחה דעתו של ריש לקיש בזה. ולפי זה נמצינו למדין מהאי עובדא דריש לקיש במאן דתני בלחוד ליכא איסור מדינא וכאמור.

פָּסַלְתְּ לָךְ אַרְבָּעָה טוּרֵי, וְטָעַנְתְּ בַּר לָקִישׁ אַכַּתְפִּיךְ? שָׁדִי בַּר לָקִישָׁא בְּמַיָּא. נראה לי בס"ד הא דכינה לסדרי משנה בשם 'הָרִים' דאיתא בסנהדרין (סנהדרין כד.) אמר עולא הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאלו עוקר הרים וטוחנן זה בזה עיין שם, נמצא היו החכמים מדמין לחכמת ריש לקיש לעקירת שתי הרים שטוחנין זה בזה ולכן אמר לו ריש לקיש אם עלי יאמרו שאני עוקר הרים שהם שנים כי מעוט רבים שנים, הנה אתה פסלת ארבעה הרים, ואם כן אתה גדול ממני! ודבר כן מצד ענוה. ועוד נראה לי מכנה את עסק התורה בשם 'הָרִים' כי ידוע שעסק התורה מתקן בחינת הרוח וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל שההרים הגדולים נבראו בשביל להגין על העולם מן הרוח הקשה מאד, וכמו שנאמר על פסוק (עמוס ד, יג) 'יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ'. ועוד נראה לי נקראת 'הָרִים' דחביבה על לומדיה כיום שנתנה בהר סיני. ודע מן הגמרא דהכא נראה דאין שם אביו היה לקיש אלא 'לָקִישׁ' הוא כינוי משפחה דאם לא כן איך יאמר בפיו 'שָׁדִי בַּר לָקִישָׁא' שזוכר שם אביו? ובפרט כי הוא שם פלאי בודאי מן הסתם.