בן יהוידע על מגילה כה:

נֵיחוֹשׁ לִכְבוֹדוֹ דְּאַבְרָהָם. נראה לי לאו משום קורבה בלבד אלא משום דעמי הארץ שומעין דאמר אברהם ללוט (בראשית יג, ח) 'כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ' וכן הכתוב קורא אותו אחיו דכתיב (בראשית יד, יד) 'וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו' דשוין זה בזה ואם ישמעו ענין שקרה ללוט עם בנותיו יהיה בזיון שיאמר זה שעשה כך הכתוב משוה אותו עם אברהם אבינו עליו השלום.

לֵיחוֹשׁ לִכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל? קָא מַשְׁמַע לָן, כָּל־שֶׁכֵּן דְּנִיחָא לְהוּ, דְּהַוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה. קשה כיון דאין ידועין בשמותם, איך הוי להו כפרה בבזיון זה? ונראה לי הכפרה לאו משום בזיון אלא משום דהמון העם כששומעין שאחר שעשו רע כזה קבלם השם יתברך בתשובה על ידי כך גם הם יהרהרו בתשובה, ולכן בזו הסיבה שגרמו הרהור תשובה להמון העם השומעין הויא להו כפרה. ומה שאין מתרגמין מעשה ראובן, משום דאין הדברים כפשוטן דבאמת לא שכב אלא רק בלבל שמנע שכיבה של אביו.

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְשׁוּבָתוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ תְּשׁוּבָה שֶׁהֵשִׁיבוֹ אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה פָּקְרוּ הַמִּינִין. נראה לי בס"ד נקיט לשון 'לְעוֹלָם' לומר אפילו אם מדבר עם אדם גדול דליכא למיחש למטעי עם כל זה יהיה זהיר בשביל שישמעו הדברים לאחרים ויטעו! או יובן אפילו אם זה המדבר דרכו לדקדק לתפוס לשון קצר ואם יחוש לטעות יהיה מוכרח להאריך יזהר בכך אף על גב דיאריך בלשונו.

כָּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא, בַּר מִלֵּיצָנוּתָא דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, דְּשַׁרְיָא. דִּכְתִיב (ישעיה מו, א) : "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ". פירש רש"י: הוא ליצנות על מוצא הרעי שלו וכן כבידו שהוא כובד משאו של רעי. ונראה לי אף על גב דהנביא עושה ליצנות זו על עבודה זרה כדי לבזותה עם כל זה הוא אומר דברים המכוונים וראויים לבזיונה והיינו דאיתא בעץ חיים [שער פרצופי זו"ן פרק ה'] 'מפסולת המאכל יוצא מזון לחיצונים' וזה הטעם שהקליפות ועבודה זרה נקראים צואה בכל מקום כי משם נזונים, וזהו סוד עבודה זרה של פעור דעבודתה בכך לפעור הזוהמה אליה כי זהו מזונה ובזה נמשך לה שפע, עד כאן לשונו יעוין שם. ולכן עשה ליצנות על עבודה זרה בענין הריעי כי מזונה מן הריעי והיא נקראת צואה בכל מקום, ולכן כתיב (הושע י, ה) 'עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ' דהיינו כובד משא הריעי שהיה נזון ממנו ועתה גלה ממנו כי נתבטל לגמרי, ולכן אומרים 'לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים: שַׁקְלֵיהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאַנְחֵיהּ בְּשִׁי"ן תָּי"ו שֶׁלְּךָ' רוצה לומר במקום הריעי כי משם מזונה ותניחנה שם לאכול מזונה! ונראה לי אותיות שקודם לֵץ ואותיות שאחר לֵץ מספרם מַר כמנין 'בְּאֵל זָר' (תהלים פא, י) לרמוז באל זר שהוא העבודה זרה מותר לך להיות לֵץ. והא דאמר 'וְאַנְחֵיהּ בְּשִׁי"ן תָּי"ו שֶׁלְּךָ' ולא אמר 'בּשֶׁת שֶׁלְּךָ' רמז בזה בזיון לעבודה זרה יותר כי שִׁי"ן תָּי"ו במלואם גימטריא תשס"ו [766] שהוא לשון 'משיסה'.

הַאי מַאן דְּסַאנִי שׁוּמְעָנֵיהּ, שָׁרִי לֵיהּ לִבְזוּיֵיהּ בְּגִימֶ"ל וְשִׁי"ן. הא דהזכר מבזין את אמו משום דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר (נדה לא.) אבל הנקבה מקללין את אביה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נב.) על פסוק (ויקרא כא, ט) 'אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת' אומרים ארור שזו ילד! ארור שזו גידל! ארור שיצאה זו מחלציו! דאיש מזריע תחלה יולדת נקבה.

וְהַאי מַאן דְּשַׁפִּיר שׁוּמְעָנֵיהּ, שָׁרִי לֵיהּ לְשַׁבּוּחֵיהּ. וּמַאן דְּשַׁבְּחֵיהּ, יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ. קשה לשון 'שָׁרִי לֵיהּ' משמע דליכא מצוה ורק קא משמע לן דליכא איסורא, ומדקאמר 'יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ' משמע דמצוה עבד והנה שכרו אתו ברכות על ראשו? ונראה לי בס"ד דלעולם כל אדם טוב מצוה לשבחו כדי שהשומע יתקנא וגם הוא ילך בדרך הטובים, אך יש חששא בזה דלפעמים מתוך שבחו יבא לידי גנותו ונמצא יצא שכרו בהפסדו, ולא עוד אלא את היותרת, ולזה אמר 'מַאן דְּשַׁפִּיר שׁוּמְעָנֵיהּ שָׁרִי לֵיהּ לְשַׁבּוּחֵיהּ' כדי להלהיב לב השומעין שיתקנאו וילכו בדרך טובים, ואין לו לחוש פן מתוך שבחו בא לידי גנותו כי על הרוב לא יזדמן כך, אך אין אנחנו יכולים לומר בתחלה מצוה קעביד כי אולי יוולד משבחו איזה גנות ונמצא יצא שכרו בהפסדו ורק אם שבחו ונשאר בשבחו שלא בא לידי גנותו אז למפרע מצוה קעביד וְיָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ דראוי הוא לקבלת השכר מאחר דשבחו לא יצא מזה תקלה. אבל קודם ששבחו לא אמרינן מצוה קעביד דשמא אם ישבחו יבא לידי גנותו. והא דאמר 'עַל רֹאשׁוֹ' ולא אמר 'עָלָיו' נראה לי בס"ד לכלול גם זרעו בברכות אלו. כי ידוע האיש מזריע מראשו והאשה מבין כתפיה מחוט השדרה. ולכן אמר 'עַל רֹאשׁוֹ' רוצה לומר גם על זרעו שהם בראשו.