בן יהוידע על מגילה יב:

יוֹם הַשְּׁבִיעִי - שַׁבָּת הָיָה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מַתְחִילִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבְדִבְרֵי תִּשְׁבָּחוֹת. פירוש אל תתמה איך מתוך סעודה של אחשורוש שיש ממנה קטגוריא על ישראל, יצא לישראל תשועה גדולה והצלחה רבה? כי הריגת ושתי היא סיבת ישועת ישראל, שעל ידי כך באה אסתר ולקחה מקומה ואח לצרה יולד, לכך אמר שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה, ולכן מצד זה יצא סנגורייא על ישראל, וצמחה להם ישועה בהריגת ושתי בו ביום.

אָמְרוּ לוֹ: "אִין, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא עֲרוּמָה". קשה איך מלאם לבם לבקש כזאת מאת המלך על המלכה? ונראה לי בס"ד דכאשר אמר להם 'רְצוֹנְכֶם לִרְאוֹתָהּ' הבינו שבערה בו אש התאוה לראות הנשים שלהם, כדי שאם ימצא אשה נאה ביותר יכבשנה אצלו, ולכך אמר שתבא אשתו לפני השרים לראות יופיה, כדי שיהיו מוכרחים גם הם להביא נשים שלהם, על כן התחכמו לומר לו טוב הדבר שיבואו כל הנשים עתה כדי לעשות מבחן, אך לא יהיה מבחן אמיתי אם יבואו במלבושים כי המלבושין ותכשיטין עושין יופי באשה למראה עינים, על כן מוכרח שיבואו ושתי וכל הנשים ערומות כדי שנעשה מבחן אמיתי בין יופיין ליופי ושתי, וחשבו שהוא לא ירצה לבזות אשתו כל כך שתבא ערומה, ואז ממילא יבטל הדבר הזה לגמרי! אך הוא לא כן לבו חשב, אלא אדרבה ערבה לו העיצה הזאת שיבואו הכל ערומות כי מנאף הוא, ולא חש על כבוד אשתו, ויאמר בלבו זה עת לשחוק, טוב הדבר הזה, וגזר תחלה על ושתי שתבא ערומה כדי שכולם יביאו נשותיהם ערומות, ואז נעשה מה שנעשה, ונתבלבלה הסעודה, ונהרגה ושתי, וגבר ישראל.

בָּא גַּבְרִיאֵל וְעָשָׂה לָהּ זָנָב. נראה לי בס"ד טעם לעשיית הזנב, מפני שהיא היתה מתגאית בכבודה שהיא עתה מלכתא, ובכבוד בית אביה שהם שלשה דורות מלכים, והם נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשצאר, ועתה זה הכבוד שלה ושל בית אביה נהפך לה לחרפה ולקלון באותיות זנב, כי היא ראש שמה ו' ועם ראש שם זקינה אויל מרודך שהוא א' הרי נעשה אות ז' דזנב, וראש שם זקן אביה שהוא נו"ן של נבוכדנצר וראש שם אביה ב' הרי אותיות זָנָב, שנהפך כבודה וכבוד בית אביה לקלון של זָנָב. ועוד נראה לי בס"ד שנעשה לה זנב שהוא אבר המיוחד לבהמות כנגד מה שהיתה מביאה בנות ישראל לעשות לה מלאכה בהיותן ערומות כבהמה. ועוד נראה לי בס"ד דכתבו חכמי הטבע שטרחו הרבה ליישר עקימת זנב הכלב על ידי כלים ולא הועיל. ודוגמא לזה אמר הכתוב (ירמיהו נא, ט) 'רִפִּינוּ אֶת בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה' והיינו שבקש הקב"ה להוציא מן נבוכדנצר גרים, וקטרגו מלאכי השרת ולא הוציא וכנזכר בגמרא דסנהדרין. והנה מלכות נבוכדנצר אבדה לגמרי בהריגת בלשצר שלא נשאר לו זרע למלוך אמנם נשאר להם מעט זכר כנקב מחט סדקית על ידי ושתי בתו של בלשצר, שנשאה אחשורוש מלך פרס שנקרא עליה שם מלכתא בפרס, ואחר כך קרה לה המקרה הזה שגם זה הנשאר אבד, והוא הדבר שדבר הכתוב רפאנו את בבל ולא נרפאתה, ונמצא עניינם דומה לזנב הכלב שטרחו ליישר עקימותה ולא הועיל, ולכך לזכר דבר זה שהיה להם עשה לה זנב שקרה לה ולבית אביה כמקרה הזנב של כלבים שלא היה להם תרופה. ודע דמה שאמר ' בָּא גַּבְרִיאֵל וְעָשָׂה לָהּ זָנָב ' הכונה ירד ניצוץ קטן ממנו, ומה שהיה זה על ידי גבריאל כי הוא בר פלוגתיה דמלך פרס וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (דניאל י, יג) 'וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם'. ועוד נראה לי שנעשה על ידי גבריאל שהוא שר האש, לכן על ידו בערה אש חימה בלב אחשורוש שיעור מספיק להרוג את מחמד עיניו, וכמו שנאמר (אסתר א, יב) 'וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ' וכיון שמוכרח להיות תבערה של אש החימה על ידי גבריאל, אז גמר על ידו מעשה הנס של הזנב גם כן. ויש לרמוז 'צָרַעַת זָנָב' עם הכולל תתי"ט [819] כמנין וַשְׁתִּי במילואה וי"ו שי"ן תי"ו יו"ד, ולזה דריש כהני תרתי 'וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ' תיבת עָלֶיהָ דייקא, דודאי הא והא איתא ותרתי עבדו לה. והא דחירפה וגידפה אותו על בקשתו זאת, והלא גם היא היה לה תאוה ורצון לבא ערומה אם לא היה נעשה בה הצרעת והזנב? נראה לי בס"ד כי אחר שנעשה לה צרעת וזנב חשבה אם תשיב לו תשובה נצחת בלשון נחת וטעם ודעת, לומר לו בקשתו זאת היא בושה וכלימה, והוא דבר זר יוצא משורת דרך ארץ ונימוס העולם, אז היו מתקבלים דבריה אצלו ואצל השרים, ואז היה קם הוא והשרים לבא אצלה לראותה ערומה במקומה, ומה תעשה לאותה בושה וכלימה של הצרעת והזנב! לכך פיה פתחה בחירוף וגידוף כדי שיכעוס עליה ולא יבא, שבזה יתבלבל ענין בקשתו ולא יראנה בו ביום ולא עלה על לבה שהכעס הזה יגדל בקרבו להרגה, שיודעת היא שהוא אוהבה יותר מנפשו, ולא יעשה לה רע אפילו אם תכהו בסנדלה, אך באמת מאת ה' יצא הדבר שתבער חמתו עד שבזה יגזור להרגה כדי שתמלוך אסתר המלכה ע"ה במקומה וגבר ישראל.

שָׁלְחָה לֵיהּ: בַּר אַהְוַרְיָירֵהּ דְּאַבָּא. פירש רש"י 'שומר הסוסים'. וכתבו המפרשים לא שהיה שומר הסוסים ממש, דהא אמר רב אחשורוש היה בן דריוש, והיה בן מלך, אלא רוצה לומר כנגד אבי ערכך הוא כמו ערך שומר הסוסים שלו עד כאן דבריו. וצריך להבין למה דמתה ערכו לערך שומר הסוסים ולא לבעלי מלאכה אחרת? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל הסוס טבעו שטוף בזימה וכמו שנאמר ביחזקאל (יחזקאל כג, כ) 'וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם', ולכן קראתו שומר הסוסים לרמוז כי הוא גם כן שטוף בזימה כמו הסוסים.

(אסתר א, יג) 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים' מָאן חֲכָמִים? רַבָּנָן. פירוש כיון דלא אמר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמָיו כמו שנאמר גבי פרעה ויקרא פרעה לחכמיו [וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ (בראשית מא, ח) ] אלא אמר לחכמים סתם, משמע דקאי על רבנן.

(אסתר א, יג) 'יֹדְעֵי הָעִתִּים' שֶׁיּוֹדְעִין לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבֹּעַ חֲדָשִׁים. קשא מה שייכות יש לידיעתם בדבר זה לענין המבוקש מהם? ונראה לי בס"ד דאיתא בילקוט (ילקוט שמעוני על אסתר רמז תתרמט) אמר רב אותה הלילה שנהרג בלשצר והמליכו לדריוש, היה דריוש מיסב במקום שהיה בלשצר מיסב, ונפלה ערבוביא בביתו של בלשצר, אלו הורגים ואלו בוזזים, ושתי היתה נערה ורצתה בין המסובין ובאה לחיקו של דריוש וחמל עליה והשיאה לאחשורוש בנו והקב"ה אמר והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד לפיכך נגזר עליה עיין שם. נמצא אחשורוש נשא את ושתי בהיותה קטנה ולא נודע לנו כמה שנים היה לה כשנשאה, ורק נודע לנו מעת שנשאה עד אותה סעודה שנהרגה בה היה שבע שנים, שהם תרין דדריוש ותלתא דכורש, ותרין דאחשורוש, וכנזכר בגמרא, ואפשר שבדינם תתחייב בעונשין אחר י"ב שנה, ושמא היתה בת חמש כשנשאה דאז אותו זמן היה לה י"ב שנים ותתחייב בעונשין, לכך לא הביא דינה לפני חכמיו, כדי שלא יחייבו אותה, אלא הביא דינה לפני חכמי ישראל, כי אמר הם יש להם עיבור שנים שלפעמים עושין השנה בת י"ג חודשים, ואם כן אפשר שאצלם לא תהיה בת י"ב שנה גמורים, ויפטרו אותה מעונשין.

(אסתר א, יד) 'וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ' אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל פָּסוּק זֶה עַל שׁוּם קָרְבָּנוֹת נֶאֱמַר. נראה לי בס"ד הוצרכו מלאכי השרת לעורר זכות של ישראל באותו היום, מפני כי ראו ברוח קדשם צמח ישועת ישראל צומח בו ביום, על ידי הריגה של ושתי שתהיה על ידי ממוכן שהוא המן, דעל ידי כך תבא אסתר ותמלוך במקומה, ויהיה המן מוכן לפרענות של צליבתו מכח שנהרגה ושתי על ידו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל. והא דלא הזכירו זכות לישראל אלא רק בענין הקרבנות ובית המקדש מפני דאמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ה, ב) ושתי נתחייבה הריגה על אשר לא הניחה לאחשורוש לתת רשות לבנות הבית דאמרה לו מה שהחריבו אבותיה אתה מבקש לבנות ולכן זכרו ענין זה שיגין לעשות נס שתהרג ושתי בעבור עון זה שעיכבה בנין בית המקדש והקרבת קרבנות.

זִיל לְגַבֵּי עַמּוֹן וּמוֹאָב דְּיָתְבֵי בְּדֻכְתַּיְהוּ כְּחַמְרָא דְּיָתֵיב עַל דֻּרְדְּיַּהּ. קשא מי שם אותם יועצים למלך להראות לו מקום? די להם שיאמרו לו הם אינם כדאין לזה והוא יודע מה לעשות, אם יזיל לגבי עמון ומואב או לזולתם. נראה לי בס"ד כדי שלא יחשוד אותם שהשיבו כן בשביל שיצטרך לפייסם ולהפציר בהם ואין האמת כך על כן הראו לו מקום שידון לפניהם, דמוכח עתה כי באמת וצדק הם מדברים על עצמן כך שאין כדאין לדון, וכך הוא דעתם באמת שלא ידונו.

אָמַר רַב כַּהֲנָא: מִכָּאן שֶׁהַהֶדְיוֹט קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ. צריך להבין למה סמך דבר זה על דברי הברייתא דקאמר 'מְמוּכָן' שֶׁמּוּכָן לַפֻּרְעָנוּת, ולא נקיט ליה על גוף הפסוק דמנה את ממוכן אחרון, מִכָּאן דְּהֶדְיוֹט קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ? ונראה לי בס"ד כי מן הפסוק שהזכיר לבסוף ליכא ראיה, דיש לומר הכתוב הזכירם מתתא לעילא, ברם דבר זה יבוא נכון כפי דרשת הברייתא דדריש שמוכן לפרענות דהכונה הוא מוכן לפרענות שלו שסופו נצלב בשביל שגזר דין על ושתי להרגה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (אסתר ז, י) 'וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה' שהיה מלא עליו חימה שהרג את ושתי, ועל זה קשה במה חטא המן שנמלא המלך חימה עליו, והלא הוא הקריב דין ושתי לפניו ולפני חביריו? אלא ודאי 'מְמוּכָן' שהוא המן קָפַץ בָּרֹאשׁ בדין ושתי, ולכך נתמלא חימה עליו! ולכן סמך דבר זה על דברי הברייתא הנזכר. או יובן על פי מה שאמר הגאון מהר"י בי"ד מה שאמר מּוּכָן לַפֻּרְעָנוּת מפני שהיה אחרון ושליטתו היתה בשבת ששולט בו שבתאי, שכל הדברים והפעולות לא יצליחו בו אצל אומות העולם יעוין שם, ולכן על גוף הפסוק ליכא הוכחה לומר שהיה הדיוט קופץ בראש, דיש לומר הזכירם מתתא לעילא, אך כיון דאמר מּוּכָן לַפֻּרְעָנוּת משמע שהיה שביעי ואם כן היה הֶדְיוֹט קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ.

(משלי יג, טז) 'כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת' זֶה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, 'וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת' זֶה אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. שעשה דבר בדעת ובהשכל שיביא נערה בתולה ותשכב בחיקו ולא יגע בה ובזה יהיה נלחם עם יצרו, לתקן בזה חטא של הרהור, ואם לא תהיה בתולה מאן מוכח דלא נגע בה? וכנזכר בגורי האר"י ז"ל הובא בספר הלקוטים יעוין שם. ולכן כיון שראו עושה בדעת דמבקש דוקא בתולה כדי שיתברר שלא בא עליה, לכך כל אחד המציא לו בתו כי לא תהיה לבוז אחר כך, מאחר דעודנה בתולה אך אחשורוש שפירש אוולת שלו שרוצה לבא על כל הבנות שיביאו לו, ואחר שיטעום טעם ביאה שתים ושלש פעמים אז יוודע איזה מהם תיטב בעיניו, לכך היו מסתירים בנותיהם כי יאמרו זה בועל ארבע וחמש פעמים ושובר בתוליה, ואחר כך ישלחנה שלא תיטב בעיניו ונמצא שבה ריקם ותהיה לבוז.

מַאי שְׂנָא הַנִּי תְּלָתָא וְתוּ לָא. כך הגרסא בעין יעקב. ויש להקשות דברים אלו לשון יתר הן, מאחר שכבר פירש בקושיא אי ליחוסיה קא אתא ליחסיה ולזיל עד בנימין? ונראה לי דהמקשן מקשי תרתי, חדא הוה ליה ליחסו עד בנימין, ועוד בזה היחוס אשר יחסו עד קיש דילג בין הביניים כמה שמות, ולמה זכר הני תלתא ותו לא, כי יאיר אינו בן שמעי ושמעי אינו בן קיש והשיב שלא נזכרו שמות אלו אלא לדרשה.

כֻּלָּן עַל שְׁמוֹ נִקְרְאוּ: 'בֶּן יָאִיר' (אסתר ב, ה) בֶּן שֶׁהֵאִיר עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּתְפִלָּתוֹ. קשה אין זה על פי הסדר דתחלה הקיש על דלתי רחמים, ואחר כך שמע אל תפילתו ואחר כך האיר עיני ישראל במעשה הנס ולמה רמזם הכתוב שלא כסדרן? ונראה לי בס"ד נרמזו על פי סדר הטובות שיצאו מן שלש פעולות, דתחילה התפלל על צליבת המן, ובזה האיר עיני ישראל שראו בעיניהם המן תלוי על העץ ביום ט"ז ניסן וששו ושמחו ואורו עיניהם, ואחר כך התפלל שיתן הקב"ה בלב המלך שיחליף האגרות, ושמע אל תפילתו ונכתבו אגרות שניות ביום כ"ג סיון, ואחר כך הקיש על דלתי רחמים על יום י"ג אדר שיפול פחד היהודים על אויביהם ויכו בהם, ומישראל לא יפקד אחד, ופתחו לו שערי רחמים שכך נעשה וכך היה.

כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָמְרָה לְאִידָךְ גִּיסָא רְאוּ מָה עָשָׂה לִי יְהוּדִי וּמַה שִׁלֵּם לִי יְמִינִי. קשה הוה ליה להקדים דשאול כרישא? ונראה לי בס"ד כי מעשה דוד המלך ע"ה שלא הרג את שמעי יש בזה מצוה, ולכן נקיט ביה עשיה שהוא לשון תיקון כמו (בראשית יח, ח) 'בֶּן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה' אך מעשה שאול המלך ע"ה שלא הרג את אגג יש בזה חטא ועון ולכך לא נקיט ביה עשיה שהוא לשון תיקון אלא אמר שילם, ולכך הקדים של דוד המלך ע"ה כי היא מעשה מצוה ושבח, אך של שאול הוא גנות.