בן יהוידע על קידושין פב:

מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי צְבִי קַיָּץ, וַאֲרִי סַבָּל, וְשׁוּעָל חֶנְוָנִי. יש להבין למה נקיט צבי קודם ארי והוה ליה למימר למנקט ארי תחלה? ונראה לי בס"ד יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים (משנה אבות ה, כ) . ופרשתי בס"ד עַז כַּנָּמֵר דבר זה כלל לעסק התורה ולקיום מצות עשה ולא תעשה שלא יבטל לימודו מפני הבושה שאחרים מלעיגים עליו וגם לא יבטל מצות עשה ולא יעבור על איסור מפני הבושה אלא יהיה עז לקיים כל זה אפילו אם אחרים אינם מקיימים אלא הם מלעיגים עליו ואחרי זה חזר ופרט לכל אחת משלש אלו: דבר קַל כַּנֶּשֶׁר לעסק התורה וְרָץ כַּצְּבִי לקיום מצות עשה דהיצר הרע אינו נלחם בזה אלא עושה לו עצלות שיתעצל לעשות עד שיעבור זמנה ולזה יפול לשון ריצה וכמו שאמר התנא (משנה אבות ד, ב) 'הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה' כי בעבירה יצר נלחם עם האדם להחטיאו בה' והאדם יברח מן המלחמה אם לא יוכל להלחם כנגדו וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה יז.) בתרי רבנן דהוה לקמייהו חד שביל שיש בו בית עבודה זרה וחד שביל שיש בו קובה של זונות, ואמר חד לחבריה נברח מזה השביל שיש בו זונות ולא נלחם עם יצר הרע, והשיב לו אדרבה נלך בזה השביל ונלחם עמו! ולכן על לא תעשה אמר וְגִבּוֹר כָּאֲרִי להלחם עם היצר הרע ונקיט התנא הדברים כסדר תחלה מצות עשה ואחר כך מצות לא תעשה וכאשר פרשתי בס"ד במקום אחר. ולכן גם כאן נקיט כסדרן תחלה הַצְּבִי אשר ממנו נקח דמיון למצות עשה ואחריו הָאֲרִי אשר ממנו נקח הדמיון למצות לא תעשה. ועוד נראה לי בס"ד נקיט להו בסדר זה כי המלאכות דנקיט בהו כולם ענין אחד הם דהקציעות עושים בשדה ואחר שיתייבשו מביאם הסבל על שכמו לחנות החנוני ואז החנוני מוכרם בחנותו נמצא עסק זה 'קַיָּץ סַבָּל חֶנְוָנִי' הוא ענין אחד לכך נקיט צְבִי תחלה ואחריו אֲרִי ואחריו חֶנְוָנִי כפי סדר העסק הזה כולו ולפי שעסק עולם הזה לא ניתן לאדם אלא בשביל תיקון חטא אדם הראשון בעץ הדעת דתאנה היה (סנהדרין ע:) לכך נקיט כאן עסק של קייץ שהוא בתאנים.

עוֹמֶדֶת לוֹ לָאָדָם בְּעֵת יַלְדּוּתוֹ, וְנוֹתֶנֶת אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּעֵת זִקְנוּתוֹ. נראה לי בס"ד כל איש ישראל יש לו חלק בשלשה שמות אלו שהם ישרא ל יעק ב ישורו ן אשר סופי תיבות שלהם 'לבן' שרומז ללובן העליון שהוא חסדים גדולים וגם רומז לליבון העונות דכתיב כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיה א, יח) ובכל זה יזכה האדם יותר בימי זקנותו דאז הגיע למקום השיבה והזקנה כי על כן חייבין הכל לקום מפניו וזה נרמז באומרו וְנוֹתֶנֶת אַחֲרִית בְּעֵת זִקְנוּתוֹ הוא הרמז הרמוז באחרית שלשה שמות הנזכר שכל זרע האבות יש להם חלק בהם. גם אַחֲרִית רמז לאחרית שם אדם שהוא מ"ם סתומה הרומזת לשמירה שלימה שיהיה מוקף מן ד' רוחותיו כמו מ"ם סתומה וזו מספרה ת"ר כמנין ציצית [600] שמקיף האדם מכל צדדיו. גם עוד אַחֲרִית רמז לאחרית שם ישרא ל שהוא למ"ד שמספרו במלואו כמנין ע"ד שבו רמוז שם הבטחון [שם אכדט־ם שעולה 74] בסוד בִּטְחוּ בַהֳ' עֲדֵי 'עַד' (ישעיה כו, ד) גם בו נרמז השפעה העליונה הנקראת בשם עד בסוד בַּבֹּקֶר יֹאכַל 'עַד' (בראשית מט, כז) ולימוד התורה רמוז באות למ"ד כידוע. ובזה פרשתי בס"ד לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם (דברים לב, כט) והיינו התורה נקראת זֹאת דכתיב וזאת התורה וְזֹאת הַתּוֹרָה (דברים ד, מד) יָבִינוּ שיש למ"ד אחריתם וזהו לְאַחֲרִיתָם קרי בה 'למ"ד אחריתם' אם כן זה יורה שכל השכלתם צריכה להיות בזאת היא התורה כי הכל הולך אחר החתום (ברכות יב.) . ולזה אמר כאן על התורה ונותנת לו אחרית הוא אות למ"ד שהוא אחרית שם ישראל ונשאר בישראל אותיות 'אשרי' [511] שעולים מספר תקוה [511] ולזה וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה.

בְּעֵת יַלְדּוּתוֹ, מַהוּ אוֹמֵר: "וְקוֹיֵ הֳ' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים" (ישעיהו מ, לא) . נראה לי כי התורה נקראת תּוּשִׁיָּה (ישעיה כח, כט) דמתשת כוחו של אדם (סנהדרין כו:) נמצא כח הגוף נחלש אך באמת כח הנפש מתרבה וגדל ולפי זה הוא עושה חליפין כח הגוף בכח הנפש ולזה אמר יַחֲלִיפוּ כֹחַ וכמו שאמר הכתוב כִּי אֱלֹקִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים (תהלים עה, ח) ובזקנותו מהו אומר? עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה (תהלים צב, טו) יְנוּבוּן לשון נִיב שְׂפָתָיִם (ישעיה נז, יט) שיש להם כח ויכולת לעסוק בתורה ולדבר בדבר הלכה וכמו שאמרו זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם (משנה קנים ג, ו) ונמצא בזקנותם אומרים חידושי הלכות לאמיתה של תורה מה שלא אמרו מקודם בילדותם ולא ידמה בעיניהם הלימוד לצער הגוף אלא גם מצד הגופים שלהם דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ כי התורה נותנת חיים לעושיה וּמוֹצָאָהּ מָצָא חַיִּים. סְלִיק מַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין