בן יהוידע על קידושין לט:

וּרְמִינְהִי: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה. הקשה הרב פני יהושע ז"ל דאכתי מאי קושיא דילמא בהנך דהתם דוקא אוכל מהפירות והקרן קיימת לגמרי מה שאין כן בשאר מצות אף על פי שיש לו שכר גם כן בעולם הזה ובעולם הבא הכל הוא מן הקרן כדמחלק לקמן דמצוה שהיא טוב לשמים ולבריות יש להם פירות מה שאין כן בטוב לשמים בלבד אין לו פירות? עיין שם. ונראה לי בס"ד דלפי זה לא הוה ליה לתנא למימר אלא אלו דברים שיש להם פירות בעולם הזה כדי שיהא חידוש הלימוד שבא ללמדינו קאי על מציאות הפירות לומר שיש לדברים אלו פירות לאפוקי שאר דברים שאין להם פירות כי אם קרן ומאחר דאמר אלו דברים שאוכל מפירותיהם בעולם הזה משמע דעיקר החידוש שבא ללמדנו הוא שיש אכילה בעולם הזה לאפוקי שאר דברים שאין יוצא מהם אכילה בעולם הזה ולא בא התנא ללמדינו על מציאות הפירות לומר שיש למצות אלו פירות.

הֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו: "עֲלֵה לַבִּירָה וְהָבֵא לִי גּוֹזָלוֹת", וְעָלָה לַבִּירָה וְשָׁלַח אֶת הָאֵם וְנָטַל אֶת הַבָּנִים, וּבַחֲזָרָתוֹ נָפַל וָמֵת, הֵיכָן טוֹבַת יָמָיו שֶׁל זֶה? (דברים כב, ז) (דברים ה, טו) . דקדק הרב עיון יעקב ז"ל אמאי נקיט המציאות באופן זה שעשה את שתי מצות אלו ביחד כבוד אב ואם ושלוח הקן? ותירץ דאלו לא עשה אלא מצוה אחת הייתי אומר דלכך לא קבל שכר מצותו לפי שעשייתו היתה שלא לשמה כדי לקבל שכרו אבל באופן זה שעשה שני מצות ביחד הנה בודאי שהיתה עשייתו השניה לשמה דהא כבר יש לו שכר על מצות כבוד אב ואם אריכות ימים והטבה ומה לו לעשות השניה בשביל שכר ומאחר דאפילו הכי נפל ומת שמע מינה שכר מצות בהאי עלמא ליכא אפילו עשה לשמה! עד כאן דבריו עיין שם. והנה בזה יתיישב היטב דקדוק אחר דקאמר ' הֵיכָן טוֹבַת יָמָיו שֶׁל זֶה ' דהקדים בלשונו ההטבה לאריכות ימים כפי מה שכתוב בשלוח הקן ולא הקדים אריכות ימים להטבה ככתוב בכבוד אב ואם דהיא מצוה הכתובה בתורה בראשנה וגם הכא נקיט לה ראשנה וראוי למנקט השכר כפי סדר הכתוב במצוה זו של כבוד אב ואם! אך כפי מה שאמר הרב הנזכר אתי שפיר כי עיקר ההוכחה היא מן מצות שלוח הקן שהיא שניה כי הוא עלה לבירה בשביל כבוד אב ואם ואחר שעלה נזדמנה לו מצוה שניה דשלוח הקן וזו ודאי עביד לשמה דהא כבר יש לו שכר זה ממצות כבוד אב ואם שעלה לשם בעבורה ועם כל זה נפל ומת ולכך נקיט הסדר כפי מה שכתוב בשלוח הקן דהטבה קודמת לאריכות ימים דההכרח נפיק מכח מצות שלוח. ובזה יתיישב נמי עוד דקדוק אחר דהוה ליה למימר 'הֵיכָן טוֹבַת יָמָיו וַאֲרִיכוּת יָמָיו' ולמה נקיט שֶׁל זֶה? ולפי האמור ניחא אומרו שֶׁל זֶה דייקא דהוא זה אשר עבד תרתי מצות ביחד דמוכח דעבד לשמה כאמור.

וְהֵיכָן אֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה. יש להבין למה נקיט 'וְהֵיכָן' פעם שנית די לומר 'הֵיכָן טוֹבַת יָמָיו וַאֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה'? ונראה לי בס"ד על פי פלוגתא דרבי נתן ורבי יאשיה חד אמר וא"ו לחלק וחד אמר וא"ו להוסיף (סנהדרין סו.) , ועל כן כאן דאמר 'לְמַעַן וּלְמַעַן' (דברים ה, טו) למאן דאמר וא"ו לחלק משמע או זה או זה ולכן כאן במאמר חילקם לשתים בתיבת 'וְהֵיכָן' שאמר פעם שנית לומר אפילו למאן דאמר וא"ו לחלק שיהיה לו חדא מתרתי או זה או זה היכן שכר של זה לבדו והיכן שכר של זה לבדו.

אֶלָּא: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ (דברים ה, טו) . נראה במסקנא דמילתא הכא קאי אתרווייהו ונקיט 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' ממצות שלוח הקן 'וּלְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ' ממצות כבוד אב ואם דאי קאי על מצות כבוד אב ואם בלבד הוה ליה למימר 'לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ' תחלה דהכי כתיב בכבוד אב ואם. ודע דהאי עולם שכולו ארוך ועולם שכולו טוב קאי על אחר תחיית המתים שיחיו הגופים בעולם הזה עצמו ואז יתקיים שכר זה וזהו חוץ משכר עולם הבא ששם עונג הנשמות.

וְדִלְמָא לָאו הָכִי הֲוָה? רַבִּי יַעֲקֹב מַעֲשֶׂה חָזָא. יש להקשות כיון שזה בחזרתו נפל ומת מהיכן ידע רבי יעקב שזה קיים שלוח הקן? ונראה לי דהיה אדם אחר עמו וראה והגיד לרבי יעקב או יש לומר הוא עצמו היה שם וראה בעיניו שקיים זה שלוח הקן. ובזה ניחא דאין להקשות דילמא היה זכר רובץ על הקן או עוף טמא או אם רובצת על אינו מינה דבכלהו קיימא לן דפטור ואין כאן מצוה או שמא היתה מטלית או כנף נוצה מעוף אחר מפסקת ביניהם דזו בעייא דלא אפשיטה? ולפי האמור שהיה אחר שם או רבי יעקב בעצמו היה שם וראה יתיישב הדבר היטב ובזה ניחא דלא אמר 'סולם רעוע הוא' משום דמעשה חזא. ועדיין קשה מאי קשיא ליה לרבי יעקב בהך מעשה דחזא דדילמא אותו שאמר לו עלה לבירה וכו' לאו אביו הוא אלא אמו זינתה ונתעברה מאדם אחר ונמצא אין כאן מצוה של כבוד אב ואם? ונראה לי בס"ד כיון דלפום דינא אזלינן בתר רובא וחזקה וחשבינן ליה אביו בודאי וקטלינן בהכאתו אם היה מכהו וכמו שאמרו בריש גמרא דחולין (חולין יא:) ולכן גם במצות הכבוד ישנו דחייב זה לכבדו בכבוד אב ואם יהיה מה שיהיה דהא כל מצות כבוד אב ואם שצוותה התורה לאדם לכבד את אביו איירי בכהאי גונא שהוא ספק דעל כל אב ואם יש לומר 'דילמא לאו אביו הוא' וכיון דהתורה אשר חייבה את האדם במצות כבוד אב ואם חייבתו בכהאי גוונא אם כן יש לו שכר בכל גוונא.

וְדִלְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבֵרָה הֲוָה. קשא היכי סלקא דעתיה דהמקשן לומר בשביל הרהור יפול וימות? ונראה דגם המקשן כונתו מעיקרא על עבירה דעבודה זרה דחייב עליה בהרהור והתרצן חשב כונתו על שאר עבירות ולהכי תירץ לו דאין מחשבה רעה מצרפה למעשה וחזר המקשן ופירש כונתו דעל הרהור עבודה זרה קא מקשי.

אַמַּאי לָא אַגִּין מִצְוָה עֲלֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵיתִי לִידֵי הִרְהוּר. קשא והלא הרהור רע בא מצד הבחירה שמסורה ביד האדם וקיימא לן (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואיך תגין המצוה לדחות ממנו בחירה הרעה דאם כן הרי זה נעשה צדיק על ידי שמים? ונראה לי בס"ד דידוע תרי מיני יצר הרע נלחמים עם האדם האחד בא מצד הקליפה והוא הנקרא מלאך רע וזה הוא קשה יותר והשני בא מצד זוהמת הנחש הדבוקה באדם מצד התולדה מעת חטא אדם הראשון וזה אינו קשה כל כך כמו אותו שהוא מלאך רע הבא מצד הקליפה שזה נחשב מלך וזה שר ושניהם מתגרים באדם להחטיאו בשותפות כוחם ביחד ובעת שביטלו אנשי כנסת הגדולה יצר הרע דעבודה זרה ונמסר בידם ביטלו ליצר הרע הבא מצד הקליפה אבל יצר הרע הבא מצד זוהמת הנחש הקשורה בבני אדם מצד התולדה לא נתבטל. אמנם כיון דנתבטל אותו יצר הרע העקרי הבא מצד הקליפה השייך לעבודה זרה לא נשאר כח ביצר הרע הבא מצד זוהמת הנחש להחטיא את בני אדם בעבודה זרה בהיותו לבדו דוקא ולכן נטהרו ישראל וניצולו מעון עבודה זרה מכאן ולהבא שלא יחטאו בו אך לא יבצר מהיות אדם פרטי נכשל בעבודה זרה מכח הקלוש של יצר הרע הבא מזוהמת הנחש אף על פי שהוא נשאר לבדו אבל מועטין הם אשר נכשלים בזה. ולהיות כי יצר הרע של עבודה זרה הבא מצד הקליפה נתבטל אפשר להיות הגנה לאדם מצד איזה מצוה שיש לו שתגין עליו שלא יכשל בעבודה זרה מצד יצר הרע הבא מזוהמת הנחש דאין נוהג בזה אותו הכלל דאמרו רז"ל 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' שזה הכלל לא נאמר אלא כנגד אותו היצר הרע העקרי שהוא מלאך רע שמחטיא את האדם בצירוף היצר הרע השני הנזכר ולכן על הרהור עבודה זרה שכבר נתבטל יצר הרע שלה מזמן אנשי כנסת הגדולה טען רבי יעקב באותה מעשה שראה אמאי לא אגין מצוה עליה כי היכי דלא ליתי לידי הרהור.

הָתָם, סֻלָּם רָעוּעַ הֲוָה, דִּקְבִיעַ הֶזֵיקָא (שמואל א טז, ב) . אין להקשות דאם כן רבי יעקב איך דייק מינה דהשכר הוא בעולם שכולו ארוך דיש לומר דרבי יעקב חזא דלא הוה סולם רעוע אבל לרבי אלעזר לא מצינן לאקשויי מהך עובדא דאמר לך רבי אלעזר לעולם הוה סולם רעוע ורבי יעקב לא הרגיש בו היטב ברם הא קשיא כיון דמפרש לה דהוה סולם רעוע תיקשי אמאי לא נפל בשעת עלייתו בסולם? ונראה לי בס"ד דרבי יעקב תפס אופן המעשה כך שאמר לו אביו עלה לבירה והביא לי גוזלות דבזה איכא שתי מצות מאביו האחד 'עֲלֵה לַבִּירָה' ולכן בעת עלייתו לבירה הוא מקיים מצות אביו והשני 'וְהָבֵא לִי גּוֹזָלוֹת' שבזה הוא מקיים מצות אביו כשיביא לו הגוזלות דהיינו כאשר יתנם לו ומאחר דלא אמר לו והוריד לי גוזלות נמצא כשירד מן הסולם והגוזלות בידו אין מקיים מצות אביו כי אביו לא צוה להורידם מן הסולם בידו אלא אמר לו שיביאם לו דהיינו שימסור הגוזלות אליו ואפשר שיורידם אדם אחר מן הסולם או ישלשלם בחבל מן הבירה עד לארץ. ונמצא בעלייתו הוא מקיים מצות אביו דהא צוהו בפירוש 'עֲלֵה לַבִּירָה' ולהכי לא נזוק בעלייתו אבל בירידה כיון דלא נצטווה בפירוש שיוריד הגוזלות מן הבירה אלא רק אמר לו שיביא לו הגוזלות דהיינו שיתנם לו ואפשר שהוא יקפוץ מן הבירה ויורידם אדם אחר או אפשר שאביו יעלה לבירה ושם יביא הגוזלות ויתנם לו יהיה איך שיהיה נמצא בירידתו מן הסולם לא עביד מצות אביו כדי שתגין עליו.

חָזָא, דַּהֲוָה גָּרִיר לֵיהּ דָּבָר אַחֵר. פירש רש"י ז"ל חזיר. נראה גם זה היה סיבה שימרוד יותר כי חזיר הוא קליפת עשו אשר הכנעתו היא מעסק התורה ואיך פה שעסק בתורה הרבה ישלוט בו החזיר שהוא קליפת עשו.