בן יהוידע על קידושין ב:

לָא קַשְׁיָן, הָכָא דְּבַתּוֹרָה קָאִי, וְתוֹרָה אִיקְרִי לְשׁוֹן נְקֵבָה, דִּכְתִיב "תּוֹרַת הֳ' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ". הקשה מהרש"א ז"ל אמאי מייתי האי קרא מספר תהלים ולא הביא פסוק וְזֹאת הַתּוֹרָה (דברים ד, מד) הכתוב בתורה? עיין שם. ונראה לי בס"ד האי קרא עדיף דכתיב ביה תרי מילי בזה אחר זה בלשון נקבה דכתיב תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (תהלים יט, ח) . והנה מלבד פסוק 'וְזֹאת הַתּוֹרָה' שהביא מהרש"א יש פסוק קודם ממנו והוא לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת הֳ' בְּפִיךָ (שמות יג, ט) 'תהיה' לשון נקבה, אך באמת גם גבי תורה מצינו דנקיט לשון זכר ולשון נקבה בפסוק אחד והוא בפרשת בשלח תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם (שמות יב, מט) דתיבת 'אחת' לשון נקבה ו'יהיה' לשון זכר וכן בסוף שלח לך כתיב תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה (במדבר טו, כט) ונמצא להפך בפרשת טהרות זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע (ויקרא יד, ב) 'זאת' ו'תהיה' לשון נקבה ולא אמר 'יהיה'. ונראה לומר היינו טעמא דאתמר גבי תורה לשון זכר ולשון נקבה משום דאית לן שתי תורות, שבכתב זכר ושבעל פה נקבה ולכן נקיט בתורה תרי לישני של זכר ושל נקבה מיהו רובה דקראי נקטי על התורה לשון נקבה משום דעיקר הלימוד שידע האדם ממנו הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשה הוא עסק תורה שבעל פה שהיא בסוד נקבה לכך רובה דקראי נקטי על התורה לשון נקבה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם דנקיט בתורה לשון זכר ולשון נקבה ורובא דקראי היא לשון נקבה כי התורה מתשת כוחן של לומדיה כנקבה ורובא הכי הוו אי נמי רובא דקראי לשון נקבה שהיא סוד תורה שבעל פה לרמוז עיקר האמונה והלימוד הוא בתורה שבעל פה שהוא סוד נקבה.

הָתָם דְּבַמִּלְחָמָה קָאִי, דְּדַרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה, וְאֵין דַּרְכָּה שֶׁל אִשָּׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה (תהלים יט, ח) . הנה כתבתי בס"ד במקום אחר היתר הנשים דעמון ומואב לדעת רבי שמעון דדריש טעמא דקרא 'עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם' (דברים כג, ה) איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם (יבמות עג.) , אין נסמך טעם זה על פסוק 'כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה' (תהלים מה, יד) דיש לומר זה לא נאמר אלא בישראל אבל באומות העולם גם אשה דרכה לקדם והוא הדין לענין מלחמה אך טעם זה נסמך על פסוק 'בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ' (דברים כח, ז) דאיירי באומות העולם ונקיט לשון זכר אחד ולא אחת ובזה הותרו שתי נשים רות המואביה ונעמה העמונית. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב 'טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד' (קהלת ד, ט) היינו השנים שהם רות ונעמה מן האחד מן פסוק של אחד דכתיב 'בְּדֶרֶךְ אֶחָד' לשון זכר ולפי זה לדעת רבי שמעון ההיתר הוא מן אות ד' דאחד דלא כתיב 'אחת' בתי"ו ולדעת רבי יהודה הוא מן אות יו"ד ד'עַמּוֹנִי' וד'מוֹאָבִי' (דברים כג, ד) . ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב 'וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד' (שמואל א' יט, ט) רצונו לומר באותיות 'יָד' שהם יוד ד'מוֹאָבִי' ודלת ד'אֶחָד' אשר בפסוק 'בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ' ולכן מספר שם דוד [14] הוא י"ד ולכן נכתב בדברי הימים (דברי הימים א' יא, א) דָּוִיד ביוד שיש בשמו אותיות יד ועל זה התפלל עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו.

מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה", וְלֹא כְּתִיב "כִּי תִּלָּקַח אִשָּׁה לְאִישׁ" (דברים כב, כד) . מקשים אמאי ניחא ליה טפי בהיכא דכתיב 'כִּי תִּלָּקַח'? ונראה לי בס"ד משום דמסיים הכתוב 'וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים' ועל הרוב לא ימצא כן שישנאה בהיכא דבתחילה הוא רדף אחריה ליקח אותה אלא ימצא בהיכא דהיא רדפה אחריו שתלקח אליו לכך אי הוה אמר'כִּי תִּלָּקַח' עדיף טפי. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דלשון 'כִּי תִּלָּקַח' עדיף ליה דמשמע תלקח בין אם הוא נתן כסף הקדושין בין אם היא נתנה והוא אדם חשוב אבל 'כִּי יִקַּח' משמע שהכסף הקיחה בא ממנו דוקא ולא ממנה עד כאן דבריו נר"ו.

מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה, מִי חוֹזֵר עַל מִי? בַּעַל אֲבֵדָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵדָתוֹ (דברים כב, כד) . יש להבין אין דומה הנמשל למשל, דאבידה אין בה דעת שתהיה מחזרת על בעלה אבל האשה יש בה דעת ואפשר שתהיה היא מחזרת על בעלה ואין דנין אפשר מן אי אפשר. ועוד האשה היא נולדה מאביה ואמה ושלהם היא ואיך נעשית אבדה של האיש? אבל אבדה דעלמא היא היתה אצל בעלה בתחלה ואבדה ממנו ולכך הוא מחזר עליה להשיבה אליו כאשר היתה אתו בתחלה. ונראה לי בס"ד דמצינו בגמרא (כתובות נז.) דאמרי נותנים לבתולה שנים עשר חודש קודם הנשואין כדי להכין צורך קשוטיה וצריך להבין למה כולי האי לתת זמן ארוך כל כך שהוא שנים עשר חודש, ופרשתי בס"ד על פי משל שכתב הרב אהל יעקב ז"ל פרשת יתרו שהביאו שם על מתן תורה. ואנא עבדא אמשיל אותו על ענין זה והוא כי גדול אחד היה רב ומורה בעיר גדולה כמה שנים ולעת זקנותו רצה לבקש לו מנוח לבלתי יטרד בעסקי ההמון הגדול הזה ועלה בדעתו לכתוב לעיר קטנה הסמוכה אליו שיקבלוהו למורה כי שם אנשים מעט וקרא לראשי עירו וישאל אותם לחוות דעתם אם הם מסכמים עמו על הדבר הזה. ויאמרו לו רבינו כטוב בעיניך עשה ויכתוב אל ראשי העיר האחרת לאמר אם תאבו קבלוני למורה והם תכף קבלוהו ויבחרו מהם אנשים ויקחו עגלות וישלחו לשם לשאת אותו ואת ביתו. ויהי בבא העגלות קרוב לפתח העיר ויתקבצו גדולי העיר ויריבו עם האנשים הבאים באומרם לא ניתן הרב שלנו לצאת מן העיר ויגרשום לחזור, ויבואו אנשי העיר האחרת אצל הרב ויספרו לו וישלח הרב אחר ראשי העיר ויאמר להם הלא תחלה שאלתי את פיכם ונתרציתם ועתה למה חזרתם? ויאמרו לו חלילה לנו מלשנות דבורינו קום לך ועשה כרצונך ויאמר לאותם אנשים שיגישו העגלות להכניסם העיר. ויהי הם נכנסו בפתח העיר ויחזרו גדולי העיר ויתקבצו עליהם ויריבו עמהם ולא הניחום לבא ויעמידו העגלות ויבואו עוד הפעם לפני הרב ויאמרו לו עוד באו עלינו פעם שנית ויריבו אתנו ואינם רוצים שתלך עמנו! וחזר וקרא את ראשי העיר ואמר לו מה זאת תעשו, למה חזרתם בכם? ויאמרו לא חזרנו בנו עשה כרצונך להביא העגלות! ויאמר הרב לאותם האנשים הנה בעתה נתנו לי דיבור עוד הפעם תלכו עתה ותביאו העגלות לביתי וכן עשו. וכאשר קרבו סמוך לבית הרב נתקבצו ראשי העיר עליהם ויכום הכה ופצוע וינתקו המוסרות ויריבו אתם לאמר את רבינו הגדול אתם באים לקחתו? לא ניתן אותו לצאת מאתנו! ויכנסו האנשים בבית הרב ויאמרו לו כי עתה הוסיפו להכות אותנו גם כן וככה וככה עשו! ויחזור הרב ויקרא את ראשי העיר ויאמר אליהם מה הדבר הזה אשר אתם עושים שאתם משחקים בי? ויאמרו לו חלילה לנו לשחק בך ורק אנחנו עושים כן לטובתך לכבודך ולתפארתך יען כי אתה כתבת אל אנשי אותה העיר לקבל אותך ומי יודע מה הם חושבים בלבם אולי דומים שגדולי עירינו שאטו בך לגרשך בשביל איזה סיבה ואם כן תהיה נקלה בעיניהם לאמר 'מי זה בא לגור בארצינו?' לכן יעצנו בינותינו לעשות כה להראות לעיניהם חיבתך אצלינו כי בזה ידעו שאתה יקר ונכבד אצלינו ולא רצינו שתצא מאתנו אלא בקושי גדול לאהבת רצונך ואז יכירו בכבודך ויזהרו בך תמיד! עד כאן עיין שם. ועתה נבא לדבר בנמשל הנה תאמר נא בחייך הטובים אם אדם יש לו שפחה היתכן שיקבל ליתנה לאחרים? ואיך זה אבי הבת לא די שנותן בתו לאחד בחנם אלא אדרבה הוא נותן לו מעות הרבה שיקחנה? ובזה יש פתחון פה לומר כל כך רעה בעיניו שנותן מעות הרבה כדי להוציאה מביתו ללכת אל איש אחר! ככה תשפוט השערת השכל על הדבר הזה. מיהו אליבא דאמת אין הדבר כן כי באמת היא טובה מאד ויקרה בעיני אביה ואמה ואביה מוציאה מביתו לתת אותה לאיש אחר לטובתה ולהפיק רצונה דאין אשה אלא לבנים (כתובות נט:) וזו היא תשוקתה ועוד גם כן האשה תאותה בתשמיש יותר מן הזכר ואם לא תנשא לאיש אחר איך תמלא תאותה ואיך תוליד בנים? ומחמת שהיא יקרה בעיני אביה הוא מוציא מעות הרבה בנדונייה שלה ובהוצאות חופתה כדי למלאת רצונה וחפצה ולעשות לה טובתה. ואף על פי שדבר זה ידוע לכל אדם שכך הוא האמת כי האב מרוב חבתו בבתו הוא משיא אותה ונותן ממון הרבה ביציאתה מביתו עם כל זה חשו חכמים בשביל כבוד בנות ישראל ועשו להם תיקון זה שנתנו לבתולה שנים עשר חודש לישב בבית אביה להכין קשוטיה כדי לעשות מזה הזמן הארוך הוכחה שהיא חביבה ויקרה אצל אביה כי מסתמא החתן לא יוכל לסבול להתאחר כל כך עת החופה ובודאי אחר שלשה חדשים או ארבע ישלח אמצעים לבית חמיו לעשות הנשואין במזומן ואביה לא ירצה וימתין עוד חודש או שני חדשים וישלח עוד אמצעים שידברו עם חמיו למהר לעשות הנשואין וגם כן לא ירצה ועוד ישלש לשלוח ואז דבר זה הוכחה גדולה דאין האב קץ בבתו להוציאה מביתו דאם הוא כך היה תכף נותן אותה לחתן בשלוח הראשון אלא ודאי היא חביבה אצלו ומה שהשיאה ונותנה לאיש אחר בעל כרחו עשה כן בשביל טובתה והראיה קשה עליו פרידתה אף על פי שכבר ארסה החתן ונעשית שלו וכמו שהגידו ראשי העיר להרב טעמם ונימוקם בענין הסירוב לכך תקנו שנים עשר חודש שהוא זמן ארוך כדי שעל ידי כך יתגלה ויתפרסם חבוב הבת ויקרה יען דזמן ארוך כזה מסתמא לא יוכל החתן להתאפק ולהמתין אלא ישלח אמצעים לחמיו למהר לעשות הנשואין וכיון דחמיו לא ירצה בכך אז בזה ניכר יקרת הבת. ולפי זה מובן הדבר דלכן כתב 'כִּי יִקַּח' ללמדך שצריך האיש להיות מחזר על האשה ליקחנה ולא יהיה האב מחזר לתת את בתו להשיאה כדי שלא יאמרו זו געולה ומאוסה אצל אביה ולכך מוציאה מביתו ומחזר אחר איש ליקחנה ולעולם דבר זה הכתב קבעו חובה לטובת כבודה של האשה כך ראוי להיות על פי השערת השכל. ואם תאמר הא קא חזינן כמה זווגים שהם נעשים מכח השתדלות אבי הכלה שהוא מחזר ומשתדל בכל כוחו לתת בתו לאיש הזה ואיך עושה כן והלא מזה יוצא גרעון להכלה מטעם הנזכר? הנה אליבא דאמת אין יוצא גרעון מזה כפי מה שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פי הקדמה מרבינו האר"י ז"ל שבכל חתן וכלה יש זווג ראשון וזווג שני דהיינו טרם בואם לעולם הזה יזדווגו הנשמות שלהם למעלה בעולם הנשמות וזה נקרא זווג ראשון וכמו שכתב בספרו 'רוממות אל' על התהלים (סימן מה) עיין שם. ולפי זה נמצא כלה זו היתה של החתן הזה וזכה בה בעולם הנשמות ובבואם לעולם הזה נפרדו ובאו כל אחד במקום אחר והרי עתה נקראת אבידתו כי שלו היא מקדמת וראוי שתחזור האבדה לבעלה ומאחר דעתה יש לה דין אבדה ומתקרייא אבידתו של בעל הנה אם אביה יתעורר מעצמו וישתדל להוציאה מביתו ולתת אותה לזה הבעל שהיה בן זוגה בעולם הנשמות אין יוצא גרעון להבת מחמת כן כי האב אינו נותן שדהו מפני רעתה אלא לעולם חביבה ויקרה בעיניו ורק הוא רוצה לקיים השבת אבידה לבעלה ונמצא המשל של האבידה פרשו לנו חכמים הטעם הזה. ובזה יובן בס"ד המאמר כאן מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה 'כִּי יִקַּח' וכו' מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר עַל אִשָּׁה וכו' ואם תאמר והלא יש כמה בני אדם שהם אבות הבנות שהם מחזרים ומבקשים את החתן שיקח את בתם ואם כן זה גרעון גדול להם לזה אמר מָשָׁל לְבַּעַל אֲבֵדָה וכו' רצונו לומר אל תחשוב שהכלה היא זרה מן החתן אלא היא אבידתו שכבר נעשית אשתו בעולם הנשמות ושלו היא מכבר ועתה בבואם לעולם הזה נחשבת אבידתו ועל כן אם אביה מחזר לתת אותה להחתן אין זה גנאי לה אלא הוא משיב אבידה לבעליה.