בן יהוידע על קידושין יג.

כָּל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב גִּיטִין וְקִדּוּשִׁין, לֹא יְהֵא לוֹ עֵסֶק עִמָּהֶן. מקשים הוה ליה למימר קדושין וגיטין ועיין מהרש"א ז"ל? ונראה לי בס"ד דלא זו אף זו קתני דענין גיטין חמיר משום דיש לאשה חזקת אשת איש אבל בקדושין יש לאשה חזקת פנויה ולכן לא מבעיא גיטין דלא יהא לו עסק עמהן אלא גם קדושין נמי כן. ועוד נראה לי בס"ד דשמואל איירי בהמסדר גיטין וקדושין ולכן הוי לא זו אף זו כי המסדר גיטין ומגרש אם טעה בגט פסול נמצא מתיר אשת איש לעלמא בלא גט אך המסדר קדושין אם טעה ולא סידר קדושין המועלין לפום דינא אין כאן איסור ערוה דאם האשה נשאת לבעל בלא כסף קדושין נקנית בביאה ואפילו אם יבא אדם על אשה פנויה ותתעבר ממנו אין בניה ממזרים אלא כשרים הם ואין כאן איסור ערוה. ועל דרך המוסר נראה לרמוז בס"ד דרמז לפי דרכו שהאדם יעשה גיטין לכוחות היצר הרע בשמירת הלאוין שכופה יצרו ופורש מן האיסור ועל ידי כך מגרש כוחות הסטרא אחרא המתחברים עמו אשר חבורם ודיבוקם עמו מכונה בשם נשואין וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק 'הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי' שהוא לשון נשואין ואלו הגיטין יהיו על ידי קיום חלק סור מרע ואחר שיעשה גיטין לכוחות היצר הרע וכוחות הטומאה מקרבו אז יעשה קדושין לכוחות היצר הטוב ולחלקי הנשמות שיבואו ויחנו בקרבו ואי אפשר להיות הוא מדור לאלו אלא עד שיצאו אלו ולכן הפסוק אמר תחלה סור מרע ואחר כך אמר ועשה טוב וידוע בין לחלק סור מרע בין לחלק עשה טוב צריך חכמה וידיעה והבנה כי עם הארץ אומר לטוב רע ולרע טוב יען דאין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד (משנה אבות ב, ה) ולכן צריך שידע האדם בטיב גיטין וקדושין הנזכרים שאם לא ידע אפשר דבתיקון עושה קלקול יותר.

וְקָשִׁים לָעוֹלָם יוֹתֵר מִדּוֹר הַמַּבּוּל (הושע ד, ב) . הקשה מהרש"א ז"ל איך יהיו קשים יותר מדור המבול דהיו חוטאין במזיד ובודאי איסור והכא ספק אשת איש וקצת שוגג עיין שם. ונראה לי בס"ד בדור המבול היו חוטאים באשת איש וכיוצא הכל להנאתם וכיון דיש להם הנאה גדולה בזה הנה הם אנוסים מיצר הרע אך כאן העוסק בגיטין וקדושין דמתיר אשת איש לעלמא מכח טעות וחסרון דעת אין לו הנאה מזה דלאו איהו גופיה בועל האשה הזאת ונמצא גורם איסור אשת איש וממזרים אף על פי שאין לו הנאה מזה וכיון דאין לו הנאה לגופו אין זה אנוס מיצר הרע דלא חשיב האדם אנוס מיצר הרע אלא אם כן היכא דיש לו הנאה ועוד הוא מכשיל אנשים צדיקים באיסור ערוה דאם הוא התיר אשת איש וזו האשה נשאת לאחר על פי הוראתו נמצא הן האיש הנושא הן האשה הנשאת עברו על איסור ערוה והם צדיקים באמת כי לפי תומם עשו על פי דבריו של זה שהוא חכם בעיניו.

וְאִלּוּ הָכָא, אֲפִלּוּ דָּגִים שֶׁבַּיָּם (בראשית ז, כב) . נראה לי בס"ד הטעם שנעשה ההפרש בדגים ולא בדבר אחר, כי הדגים רומזים אל תלמידי חכמים שנקראים בשם דגים והטעם כמו שהדגים חיותם במים דוקא כן תלמידי חכמים חיותם בתורה שנמשלה למים ולכן איתא באבות דרבי נתן (אבות דרבי נתן מ, ט) דרש רבן גמליאל הזקן ארבעה דברים דג טמא דג טהור דג מן הירדן דג מן הים הגדול. דג טמא כיצד? בן עניים שלמד מקרא משנה הלכות אגדות ואין בו דעת. דג טהור כיצד? בן עשירים שלמד מקרא משנה הלכות ואגדות ויש בו דעת. דג מן הירדן כיצד? זה תלמיד חכם שלמד מקרא משנה הלכות ואגדות ואין בו דעת להשיב. דג מן הים הגדול כיצד? זה תלמיד חכם שלמד מקרא משנה הלכות ואגדות ויש בו דעת להשיב עד כאן. ולכן בעון זה של אותם חכמים העושים עצמן חכמים להורות בעריות והם אינם יודעים ומבינים בדברים אלו לוקים גם הדגים שנמשלו בהם חכמים ולומדי תורה. ברם הא קשיא דקאמר תלמודא 'מַאי מַשְׁמַע?' ומסיק 'כְּדִמְתַרְגֵם רַב יוֹסֵף' וגם על תרגומו של רב יוסף יש לשאול מאי משמע דאיירי בדיינים שמורין בעריות בטעות ודילמא הוא כפשוטו דקאי על המנאפין שבועלין אשת איש ומולידין ממזרים שזה העון של לידת ממזרים הוא נוסף על עון ביאתם על אשת איש? ונראה לי בס"ד דמפיק לה מדנקיט קרא לשון ו'פָּרָצוּ' שהוא כמו 'וְכֵן יִפְרֹץ' (שמות א, יב) כלומר מולידין בנין דיש לדקדק למה נקיט לשון זה ד'פָּרָצוּ' יאמר וְיָלְדוּ? לכן מוכרח לומר דבא הכתוב לרמוז בזה על הדיינים המורין בטעות באיסור ערוה ומחמת כן אלו מולידים ממזרים מנשי ריעיהם ונקרא דבר זה על שם הדיינים כאלו הם המולידין את הממזרים ורמז על הדיינים דלשון זה של 'פָּרָצוּ' שהוא 'פה רצו' שהריצו פה שלהם להורות היתר בעריות בטעות ומחמת כן אשת איש נשאת לעלמא ומביאים ממזרים בעולם.