בן יהוידע על קידושין כט:

אָמַר לֵיהּ: אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ, תִּיב אַתְּ וְאֵיזִיל אֲנָא. נראה הענין הוא כך שיש שני מיני לימוד האחד הוא הגרסא והבקיאות במשניות וברייתות וזה הלימוד צריך להיות תחלה ועל זה הלימוד אמרו בגמרא שראוי ללמדו מן רב אחד כדי שלא ישתבש והשני הוא לימוד העיון והסברה והחריפות וזה יהיה באחרונה דהיינו אחר שיהיה שלם בלימוד הראשון הנזכר ולימוד הזה אם ילמד אותו בישיבה גדולה של רבוי חכמים ותלמידים יצליח בו יותר כי שם ימצא רבוי אופנים של חלוקים וסברות ובזה יתחדד שכלו יותר. והנה רב אחא כבר היה שלם בלימוד הראשון של הגרסה ובקיאות וכן רב יעקב בריה גם כן היה שלם בלימוד הזה אך שניהם היו צריכים עדיין ללימוד השני של חכמת העיון והסברה וזה הלימוד היה ראוי ללמוד אותו בישיבה של אביי ששם יש קיבוץ חכמים ותלמידים הרבה אך ישיבה זו של אביי לא היתה בעירם אלא בעיר אחרת ולא היו יכולים לילך שם שניהם ביחד כי היה צריך אחד מהם להשאר אצל בני ביתו בעיר בשביל עסק פרנסת הבית. ומתחלה בחר רב אחא שישאר הוא בעירו לעסוק בפרנסת הבית ושלח את רב יעקב בריה לישיבה של אביי בעיר אחרת בשביל להשתלם בלימוד השני של העיון והסברה וכן עשה ונזדמן דאחר שהלך רב יעקב שם לישיבת אביי נעשה לו סבה שבא אצל אביו לפי שעה על מנת לחזור וראה אביו דלא הוה מחדדן שמעתיה אף על פי שכבר ישב בישיבה של אביי זמן הרבה ומזה הבין שאין לו חריפות השכל מצד עצמו כל כך ולימוד זה כל מי שיש לו חריפות מצד עצמו יותר יצליח בו שיתחכם יותר ולכן בחר שישב רב יעקב בעיר בשביל עסק פרנסת הבית והוא ילך לישיבה של אביי להשתלם בלימוד הזה השני כי ידע שהוא יש לו חריפות וחידוד השכל יותר מבנו רב יעקב ומשלימותו בלימוד הזה יצא פירות טובים וחשובים יותר מבנו.

לָא לֵיתִיב לֵיהּ אִינִישׁ אוּשְׁפִּיזָא, אֶפְשָׁר דְּמִיתְרַחִישׁ נִיסָא. הקשה מהרש"א ז"ל כיון דהנס היה בספק אצלו איך דחה אותו למקום סכנה על הספק דשמא יתרחיש ניסא? ומה שאמר דאם מתוך תפילתו יהרוג את המזיק אין זה מקרי נס! לא ידעתי טעם בדברים אלו. ונראה לי בס"ד שיש שני אופנים בהצלתו האחד שישאר המזיק אך לא יגש אליו ולא יזיק לו כמו שאמר הכתוב יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ (תהלים צא, ז) דפירשו רז"ל יפול רצונו לומר ישכון כמו 'עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל' (בראשית כה, יח) וההצלה באופן זה אין נחשבת נס גמור כי המזיק עודנו בתוקפו ורק לפי שעה נעדר הרע שהמזיק ישן לו ולא היה ער להזיק ואין זה נס גמור הניכר לעינים ועל הצלה זו מנכין לו מזכיותיו כי טובת השמירה וההצלה נעשית לו לעצמו דוקא וכל דמצא תועלת מנכין לו מזכיותיו בעבורה. ואופן השניה הוא שיתפלל ויהרוג את המזיק וזה נס גמור וגלוי לעיני כל דהמזיק הרוג לפניו ועל תועלת הצלתו ממנו אין מנכין לו מזכיותיו יען כי באופן זה שנהרג המזיק אין התועלת לרב אחא דוקא אלא היא תועלת לכל העולם וגם אינה לזמן שעה אחת אלא עומדת התועלת ימים רבים בשביל כל הבאים אחר כך וכיון שיש בזה הנס צורך רבים ותועלת רבים אין מנכין לו מזכיותיו בעבור הנס. והנה כאן אביי ברור אצלו שיהיה הצלה לרב אחא ואין לו ספק בזה ורק הוא מסתפק אם תהיה הצלתו באופן הראשון שהמזיק ישאר כמו שהוא ורק אליו לא יגש ונמצאת הצלתו העדר הרע ממנו דוקא שאין זה נקרא נס גמור או דלמא שתהיה הצלתו באופן השני שיהרוג את המזיק על ידי תפלתו שזה נקרא נס גמור. ואם תהיה הצלתו באופן הראשון אין להם תועלת מזה מאחר דהמזיק עודנו בתוקפו אבל אם תהיה הצלתו באופן השני שזה נקרא נס גמור יש להם תועלת מזה כי המזיק נהרג ולזה אמר אֶפְשָׁר דְּמִיתְרַחִישׁ נִיסָא רצונו לומר אפשר שתהיה הצלתו באופן השני שנקרא נס ואז ירווח לנו גם כן. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דאביי לא אמר שיכניסו אותו לבית המדרש לישן שם יחידי אלא רק צוה לחכמים שלא יזמינו אותו לביתם ואין בזה הכרח שישן יחידי בית המדרש כי אפשר שיחוש מעצמו שלא ישן יחידי ויצא מבית המדרש ויכנס מעצמו לבית ישראל לישן שם היתכן שיוציאו אותו?! והוא מוכרח לעשות כן מאחר דאין לו מקום לישן ואין בזה מיעוט דרך ארץ כי אינו נכנס לאכול כי אם ללון בלבד. על כן אמר אביי אם יש רצון מן השמים שיהיה הנס על ידו לבטל המזיק אז ישימו בלבו שישאר בית המדרש כדי שיהיה הנס נעשה על ידו ואם אין רצון מן השמים לעשות נס זה ודאי ישימו בלבו פחד שלא ישן בית המדרש אלא יצא ויכנס לבית אחד מבתי ישראל מאליו ומעצמו בלי הזמנה ולכן צוה דְלָא לֵיתִיב לֵיהּ אִינִישׁ אוּשְׁפִּיזָא דאפשר דיש רצון מן השמים דמתרחיש ניסא על ידו ואז ישימו בלבו להשאר יחידי שם ולא יהיה לו פחד כדי שיעשו הנס על ידו.

אִידְּמִי לֵיהּ כְּתַנִינָא דְּשֶׁבַע רֵישְׁוָתָא. נראה לי בס"ד דאותו המזיק הראה כחו בדמיון זה של שבעה ראשים שהוא יכול לשלוט ולהזיק בכל שבעת ימי השבוע ולא כאותם מזיקים שיש להם יום מיוחד בשבוע להזיק בו כמו ליל רביעי וכיוצא ואז רב אחא כרע בתפלתו שבע כריעות שהמשיך כח קדושה מן שבעה ספירות הבנין שהם כנגד שבעת ימי השבוע ובכל כריעה היה מוריד כח אחת מן שבעה כחות של המזיק ההוא לנוקבא דתהומא רבא ועל כן היה רואה דנתר מן המזיק חד רישא בכל כריעה. ונראה דהצליח בכך על ידי שנמשך שפע משבעה אותיות 'הוי־ה שדי' הכתובים במזוזה ונתקיים בו מה שאמר הכתוב וְהָיָה שַׁדַּ־י בְּצָרֶיךָ (איוב כב, כה) כלומר כח שם הוי־ה שהוא צירוף 'וְהָיָה' וגם שם 'שַׁדַּ־י' בְּצָרֶיךָ לשמרך מן הצר שלך וגם בזכות התורה שהיא שבעה ספרים וצנורות השפע היו שבעה אותיות שמו ושם בנו.

רֵחַיִם בְּצַוָּארוֹ וְיַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. נראה לי בס"ד הא דעשו דמיון להתחברות איש ואשתו לרחיים מפני שהרחיים הם דוגמת זכר ונקבה מעורים זה בזה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ (קהלת ט, ט) תיבות 'ראה חיים' הם 'הא רחיים' כמו הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה (בראשית מז, כג) כלומר הא לך רחיים בצוארך עם האשה אשר אהבת.

לֹא קָשְׁיָא הָא לָן, וְהָא לְהוּ. עיין רש"י ומה שכתבו התוספות על דבריו ועוד קשיא לפירושו מכמה עובדי דאיתא בגמרא דכתובות ובשאר דוכתי שגם בארץ ישראל היה דרכם ללמוד תורה במקום אחר ואין לומדים במקומם. וראיתי בשיטה לא נודע שמו שפירש בבבל הנשים עמלניות עוזרים בפרנסת הבית מכח מעשה ידיהם ואין על בעל הבית טירדה כל כך בשביל מזונות הבית ובהא איירי רב יהודה אמר שמואל שהם היו בבבל אבל בארץ ישראל הנשים מפונקות ואין יוצא מידם עסק ולא הרווחה כלל וצריך להביא הבעל כל פרנסת הבית ויש לו טרדה בזה עד כאן דבריו עיין שם. ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד דרב יהודה אמר שמואל איירי בבבל שהיא ארץ חמה ואויר שלה הוא חם הרבה וכל חום מעורר התאוה של המשגל ולכן אמר שמואל יִשָּׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִלְמֹד תּוֹרָה כדי שלא יהיה בהרהור עבירה כי כפי הטבע מחמת שהאויר חם יהיה חימום לאדם בתאוות ההזרעה יותר. אבל רבי יוחנן איירי בארץ ישראל דאוירה קר ולכן גם מזג התאוה של ההזרעה יהיה קר ואין כל כך פחד פן יראה קרי מחמת חימום אש התאוה בהיותו עומד בלי אשה לכך יִלְמֹד תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. אי נמי ענין תגבורת הרהורים רעים תלוי בקדושת המקום שאם האדם עומד במקום קדוש יחלש כח תאוה רעה שיש לו ולא תתגבר להביאו לידי הרהור רע וראיית קרי בעומדו פנוי בלא אשה ולכך בארץ ישראל שיש שם קדושה גדולה יעסוק בתורה בעודו בחור ואין לו מכשול בהרהור רע מה שאין כן בבבל שאין בה קדושה גדולה יש פחד בזה פן תתגבר בו התאוה ויהיה כל ימיו בהרהור עבירה בעומדו בלא אשה.

מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא בִּדְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא. נראה שמו מוכיח עליו אותיות ' המ ' מספר שש הוי־ה דאלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] שהיא מספר אדם [45] ונשאר ' נונא ' הוא הדג הגדול בתוך המים כן הוא אדם גדול הגדול בימה של תורה גם ' המנונא ' יש בשמו אותיות ' אמונה ' ואות נו"ן כפול הוא בשמו ושבח הצדיק הוא באמונה דכתיב וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה (חבקוק ב, ד) וכתיב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה (הושע ב, כב) . גם ' המנונא ' אותיות ' נאמן ה " ו ' שהוא נאמן בתורה שבכתב שהיא חמשה ספרים ובתורה שבעל פה שהיא ששה סדרים זיע"א.

חָזִי, דְּלָא חָזִית לְהוּ לְאַפָּאִי עַד דְּנָסְבַת. עיין מה שכתב מהרש"א ז"ל והוא דוחק דלפי דבריו הוה ליה למימר 'לא אחזי לאפך' ועוד איך יתכן לומר תהיה מחזיק לרב המנונא במדרגה זו ח"ו? ונראה לי בס"ד דידוע כמו שהאיש משפיע לאשה וכמו שהשפעת האיש לאשה צריכה להיות פנים כנגד פנים כן השפעת הרב לתלמיד המעולית ביותר היא פנים כנגד פנים דכתיב וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ (ישעיה ל, כ) ולכן אמר רבינו הקדוש האי דחכימנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה ואלו חזיתיה מקמיה הוה חכימנא טפי (עירובין יג:) , כי כאשר יהיו פני התלמיד רואין פני הרב מקבל התלמיד שפע יותר שנמשך לו דרך פנים מפנים ועל כן תלמידי חכמים נקראו בשם 'נשים' שהם כמו נשים המקבלים שפע מבעליהם כן התלמידים מקבלים שפע מרבותם והרבנים לגבי התלמידים נקראים 'אנשים' שמשפיעים להם כאנשים המשפיעים לנשים. והנה רב המנונא בהיותו רך בשנים נחשב לגבי רב הונא כתלמיד לפני רבו אשר מקבל שפע ממנו בראיית פניו ולכן כאשר ידע רב הונא שעדיין לא נשא אשה רצה להענישו בדבר שהוא מדה כנגד מדה והיינו דְּהַדְרִינְהוּ לְאַפֵּיהּ מִינֵיהּ כלומר כמו שאתה האיש מנעת השפע מבת זוגך האשה שלא נשאתה עדיין כדי להשפיע לה כן אנכי האיש אמנע השפע ממך שאתה דוגמת אשה שלא אתן לך רשות לראות פני כדי שלא תקבל השפע ממני דרך פנים אל פנים כדרך האשה המקבלת השפע מן האיש פנים אל פנים. ולכן לא אמר לו 'לא אחזי אפך' כדי שלא יחשוב כונתו כמו שחשב מהרש"א ז"ל דאסור להסתכל בפניו ח"ו אלא אמר לו לָא תֶּחְזִי לְאַפָּאִי דהקפידה היא שאתה לא תקבל ממני שפע אור הרב דרך פנים שבזה הוא נוהג עמו מדה כנגד מדה כאשר ביארנו. ואמר תלמודא רב הונא לטעמיה כלומר מה שהפליג כאן לענוש את רב המנונא בעונש כזה למנוע השפע ממנו ולביישו בכך שהחזיר פניו ממנו משום דסבר רב הונא על אדם דעלמא אם הוא בן עשרים ולא נשא אשה כל ימיו בהרהורי עבירה ולכן אף על פי שרב המנונא הוא איש חסיד וקדוש ואינו כשאר אדם עם כל זה לא ימלט מהרהור קל ולפי מעלתו נחשב לו הקל לחמור או כונתו אפילו שיודע דרב המנונא אפילו הרהור קל לית ליה הפליג הענין כל כך לגביה בשביל אחרים שיקחו קל וחומר לעצמם מדבריו אלו שדבר עם רב המנונא הצדיק וכדי שיזדרז יותר לישא אשה יפה שעה אחת קודם ולא יתרשל לסמוך על צדקתו וקדושתו.

אוֹמֵר: תִּפַּח עַצְמוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ. נראה לי בס"ד הטעם דנקיט הקללה על עצמותיו הוא על פי מה שאמר בס"ד בסה"ק בִּרְכַּת אָבוֹת בפרק א' בשם מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל על גוף האדם, העור כנגד עולם העשיה שהוא סוד ה"א אחרונה שבשם והבשר כנגד עולם היצירה שהוא סוד וא"ו והגידין כנגד עולם הבריאה שהוא סוד ה"א ראשונה שבשם והעצמות כנגד עולם האצילות שהוא סוד יו"ד שבשם הוי־ה עיין שם. וידוע באיש יש יו"ד של שם ובאשה ה"א של שם ואם זכו למצות נשואין מאירין בהם ולכן זה שלא נשא אשה כדי שתאיר בו אות יו"ד שבשמו שהיא כנגד העצמות שבו אז הקדוש ברוך הוא מקלל עצמותיו ולכן קללה זו אחר עשרים שנה שהוא מספר יו"ד [20] במילואה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שמקלל העצמות על פי מה שכתב הרב מקור ברוך ז"ל על פסוק רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ (משלי ג, ח) דכתבו הרופאים חולי העצמות יהיה מחמת הקור כי מי שעצמותיו כאבים וכבדים הוא מצד הקור ורפואתו על ידי סמים חמים עיין שם. והנה זה שהוא בן עשרים ולא נשא אשה מראה עצמו לפני העולם שהוא יש לו טבע קר ואין לו חמום הרבה להזריע בטומאת קרי והאמת אינו כן אלא הוא מתעכב בשביל ממון או סיבה אחרת גופניית לכן מדה כנגד מדה מקלל עצמותיו אשר חלאתם היא מן הקור על אשר הוא משבח עצמו בטבע קר בשקר. ומה שאמר הקללה בלשון תִּיפַּח ולא אמר ישחקו עצמותיו או ישרפו עצמותיו, נראה לי בס"ד כי במצות פריה ורביה נשלם אותיות השם ברוך הוא איש ואשה כנגד י־ה ובן הזכר אשר יולידו כנגד וא"ו והבת כנגד ה"א אחרונה ולזה אמר מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵהֳ' (משלי יח, כב) דייקא נמצא במצות פריה ורביה נשלמים ד' תוארים שהם 'אב אם בן בת' [498] ומספרם תִּיפַּח [498] לכן זה שלא נשא להשלים ד' תוארים אלו מקללו תִּיפַּח עַצְמוֹתָיו.