בן יהוידע על קידושין כה.

מַאי טַעְמָא לָא אַתּוּ רַבָּנָן לְפִירְקָא? אָמְרוּ לֵיהּ: אַמַּאי נֵיתָא? דְּבָעִינָן מִינֵיהּ מִלְּתָא וְלָא פָּשִׁיט לָן. קשא וכי בעבור זאת אין ראוי לבא לפרקיה? ועוד קשה מה השיב להם רב המנונא 'מִי בָּעִיתוּ מִינָאִי מִידִי וְלָא פַּשְׁטִינָא לְכוּ' והלא הוא בא להוכיחם על אשר לא באו לפרקיה דרב חסדא והם השיבו לו דבר הנוגע להם עם רב חסדא והוא מאן דכר שמיה בזה? ונראה לי בס"ד דרב המנונא היה מתורגמן של רב חסדא בפרקא והם הקפידו על רב חסדא על אשר שואלים לו איזה דבר הלכה הוא משיב להם בקיצור אסור או מותר הן או לאו, ואינו מפרש להם מוצא הדין למה אמר אסור או למה אמר מותר, וקשה עליהם דבר זה דאין נוהגין כן אלא עם עם הארץ לומר לו בקיצור אסור או מותר אבל לתלמיד חכם צריך לומר לו גם כן מקור הדין מהיכא משמע דאסור או מותר ולכן לא באו לפרקיה כי חששו שמא יזדמן להם שם איזה שאלה לשאול ממנו על הלכות שהוא דורש בהם והוא גם כן ישיב כדרכו בקיצור שאינו מודיע להם מקור הדברים ובזה בושה להם ולכן לא באו לפרקיה. ואמר להם רב המנונא שהוא היה מתורגמן שלו בפרקיה למה תחושו על זאת, וכי אתם בקשתם ממני שאלה על הלכה ונהגתי עמכם בכך שלא אפשוט לכם מקור הדין? ולכן אם הייתם אתם באים לפרקא מאחר שאני מצוי שם מתורגמן אם תשאלו איזה דבר מרב חסדא אף על פי שלא היה פושט לכם, אני מתורגמן שלו אפשוט לכם ונראה לעיני הרואין כאלו הוא פושט לכם מאחר שאני מתורגמן שלו.

אָמְרוּ לֵיהּ: לָאו 'הַמְנוּנָא' אֶלָּא 'קַרְנוּנָא'. נראה לי בס"ד על פי מה שפרשתי בס"ד ברמז הכתוב 'וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה' (יחזקאל טז, יג) שרמז בזה על שלשה עניינים שמהם יהיה מלבוש לנפש הנקרא חלוקא דרבנן האחד הוא מן המצות הן עשה הן לא תעשה וזה נרמז ב' שֵׁשׁ ' כי שש מספר ת"ר ועם ששה ווי"ן של שש הרי תר"ו [606] מצות שיש לישראל יתרון על שבע מצות בני נח, וָמֶשִׁי רמז על התפלות שהם נעשים מדבור הפה כמו המשי שהוא מתהווה מפה התולעת, וְרִקְמָה רמז על תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והיינו דאמר התנא (משנה אבות ד, כ) אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, ופירשנו בס"ד דתורה שבכתב דבריה הם כמו קנקן שהוא כלי אשר דברי תורה שבעל פה מונחים בו ולכן התנא קראה כלי חמדה כמו שאמרו באבות (משנה אבות ג, יד) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, והקראים מסתכלים בקנקן בלבד שאין מודים אלא בדברי המקראות והולכין בהם אחר פשוטן דוקא ובזה הם מקלקלים במצות התורה ותהי האמת נעדרת מהם אך חכמי ישראל האמתיים מסתכלים בדברי הקבלה והמסורת שהם מלובשים וגנוזים תוך הקנקן שהוא תורה שבכתב ובזה עולה קיום המצות בידם כתקנו כאשר צוה ה' ולזה אמר 'אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן' הוא המקרא 'אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ' הם דברים של הקבלה והמסורת שמונחים וגנוזים תוך המקרא שהוא הקנקן. ואומרו 'בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ' רמז בתיבת 'מה' על תורה שבעל פה שנדרשת בשלש עשרה מידות הנזכרים בברייתא דרבי ישמעאל (ספרא פרשה א) ולימוד אלו השלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם הוא בשלשה שלומד האדם מרבו ומחביריו ומתלמידיו כמו שאמר החכם הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם (תענית ז.) , נמצא בשלשה מיני לימוד הנזכר נשלם לימוד שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם לכך נקראת 'אוריין תליתאי' (שבת פח.) וג' פעמים שלש עשרה של שלשה מיני למודים הנזכר עולים ט"ל [13×3=39] ולזה אמר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ (ישעיה כו, יט) וזהו שאמרו (כתובות קיא:) כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו דייקא, וידוע כי תורה שבעל פה היא ששה סדרים ואם כן צרף מספר ששה עם מספר ט"ל יהיה מ"ה [39+6=45] ולזה אמר אֶלָּא בַ'מֶּה' שֶׁיֶּשׁ בּוֹ ולזה אמר מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים לא, כ) אשר צפנת תוך המקראות שהם כמו קנקן להם. ולזה אמר וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה הֳ' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ (דברים י, יב) כלומר המקראות אין אתה רשאי להוסיף עליהם אות אחת או לגרוע אבל בתורה שבעל פה שנדרשת בשלש עשרה מידות שהיא נקראת בשם 'מה' כאמור אתה רשאי להרחיב את גבולה ולחדש בה חדושים רבים שבנויים על יסוד אמת ולזה אמר 'שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ' לחדש חידושים ולהרבות תורה שזו היא פריה ורביה של התורה. ולפי זה תיבת רִקְמָה רומזת לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה כי תורה שבכתב דבריה מועטין ואי אפשר יכול להוסיף בהם ולהרחיב אותם אפילו באות אחת וזהו ' רק ' לשון מיעוט אך תורה שבעל פה נקראת ' מה ' שהוא לשון רבוי כמו 'מָה רַב טוּבְךָ' שאתה יכול לחדש בה חדושים רבים ולהרחיב את גבולה כים. וזהו שנאמר 'וּמַלְבּוּשֵׁךְ' הם מלבושי הנפש 'שֵׁשׁ' הוא לבוש הנעשה מן המצות כאמור 'וָמֶשִׁי' הוא לבוש הנעשה מן התפילות כאמור 'וְרִקְמָה' הוא מלבוש הנעשה מעסק תורה שבכתב ושבעל פה שהם נקראים 'רק' ו'מה'. ולכן אמרו לו לָאו ' הַמְנוּנָא ' אֶלָּא ' קַרְנוּנָא ' כי התלמיד חכם מכונה בשם 'נונא' וכנזכר בזוהר הקדוש אך יש חכם במקרא דוקא זה נקרא 'קרנונא' שהוא נונא של 'קר' שהוא חכם בתורה שבכתב בלבד שנקראת בשם 'רק' ויש חכם שנקרא המנונא שהוא חכם בתורה שבעל פה שנקראת 'מה' וזהו נונא של 'מה' ואמרו לו אין אתה חכם בתורה שבעל פה שתוכל להוסיף בה חדושים כי אם אתה חכם בתורה שבכתב בלבד. ודע כי מה שאמר לו ' זִיל צַנְעִינְהוּ ' לאו משום כבוד מבקש אלא כונתו לשם שמים בשביל עמא דארעא שיהיו זריזין ורגילין ונזהרין לבא לפרקא כאשר יראו שגם התלמיד חכם באים לפרקא ויקחו קל וחומר לעצמם.