בן יהוידע על כתובות צו.

כָּל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ, כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד. נראה לי בס"ד תורה שבעל פה היא בחינת שם אדנ־י שיש בו עשרים וארבעה צרופים והלימוד צריך שיהיה שלם במחשבה ודבור ומעשה. והיינו המעשה של עסק התורה הוא השימוש שמשמש התלמיד לרבו ובזה המעשה נשלם אתו מספר עשרים וארבעה. והדיבור של עסק התורה הוא מה שמוציא התלמיד את דבריו בפיו כמו שאמרו על פסוק (עירובין נד.) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם (משלי ד, כב) למוציאיהם בפה, ובזה הדבור נשלם אתו מספר עשרים וארבעה. והמחשבה של עסק התורה מה שמחשב בלימודו לשם שמים וכמו שאמרו רז"ל שצריך ללמוד תורה לשמה ובזה המחשבה נשלם אתו מספר עשרים וארבע. הרי ג' פעמים עשרים וארבע כמנין חסד [72] נעשים על ידי עסק התורה שיש בו ענין מעשה ודיבור וכונה על דרך שאמרנו. ולפי זה המונע תלמידו מלשמשו אין בידו עשרים וארבעה של השימוש כי אם רק ב' פעמים עשרים וארבע ואין כאן אצלו מספר 'חסד' ולכן כאלו מונע ממנו חסד! ולכן בשבח התורה כתב וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא, כו) כי ישתלם אצל התלמיד מן המעשה ומן הדבור ומן הכונה ג' פעמים עשרים וארבע כמנין חסד.