בן יהוידע על כתובות סז:

(דברים טו, ח) "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" 'דֵּי מַחְסֹרוֹ', זֶה הַבַּיִת. נראה לי בס"ד דיליף לה מתיבת דֵּי שהוא אותיות יד והיינו מקום כמו יַד אַבְשָׁלוֹם (שמואל ב' יח, יח) וכן מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב) . ומטה ושלחן יליף לה מתיבת אֲשֶׁר שהוא לשון אושר ששבח בעל הבית ניכר במטה ושלחן ושאר כלי תשמיש. ודייק דהוה מצי למימר 'מחסורו שיחסר לו' ונמצא תיבת דֵּי ותיבת אֲשֶׁר יתירין ולכך דריש דֵּי על מקום וַאֲשֶׁר על מטה ושלחן. ואמר ' לוֹ ' זוֹ אִשָּׁה דהאשה נבראת מן הצלע של איש אם כן היא היתה לו מכבר וכן אמרו רז"ל (קידושין ב:) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כד, ה) משל לבעל אבידה מפני שהיא מגופו של איש ולכך נקראת לו. ועוד נראה לי אות ה־א באשה ובמלוי ע"ב וס"ג ומ"ה כזה 'ה־י ה־י ה־א' [36] עולה מספר לוֹ. והא דדריש ' אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ ' אֲפִלּוּ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו נראה לי יליף זה מתיבת אֲשֶׁר שהוא לשון שבח כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת (בראשית ל, יג) ובסוס ועבד יהיה לו שבח ותואר. אי נמי דריש אֲשֶׁר לשון שררה וזהו אשר, א ות שר כי אות וסימן של השר הוא סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו.

פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, וְרָץ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה מִילִין. קשא איך זלזל בנשיאותו ובתורתו? ואיכא מאן דאמר אף על גב דחכם שמחל על כבודו כבודו מחול נשיא שמחל אין כבודו מחול! ונראה לי בס"ד דהתנכר בלבושו ולא נודע שהוא הלל לשום אדם וגם לפני זה האדם שרץ לפניו היה מתנכר ולא הכירו. והא דרץ שלשה מילין, אפשר דכך היה שיעור הדרך שהלך בו או הוא עשה בזה גמילות חסדים והחסד מספרו משולש שהם ג' פעמים כ"ד וגם נקוד החסד הוא סגו"ל שהיא משולש. ועוד נראה לי רץ שלשה מילין כנגד תלת מילין דהיינו שלש תיבות של 'אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ' דמהכא למדינן אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו כדקתני בברייתא.

מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי גָּלִיל הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּקְחוּ לֶעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד מִצִּפּוֹרִי, לִיטְרָא בָּשָׂר בְּכָל יוֹם. קשא למאי אצטריך לפרש לנו שהיה מצפורי? ועוד כיון דהלוקחים היו אנשי גליל העליון שהוא צפורי ודאי לקחו לבן מקומם! ונראה לי בס"ד דמסיק בגמרא דזה הבשר היה משל עופות בלבד וידוע כי מין העוף בסתם נקרא בתורה בשם צפור דכתיב כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (דברים כב, ו) ותנא דהאי ברייתא תנא דווקנא הוא שאמר 'לֶעָנִי בֶּן טוֹבִים מִצִּפּוֹרִי לִיטְרָא בָּשָׂר' כאלו אמר מן הצפורים לקחו לו ליטרא בשר.

וּבְכָל יוֹמָא הֲווּ מַפְסְדֵי חַיוּתָא אַמְטוּלְתֵיהּ. נראה לי בס"ד דההפסד לאו משום שלא נמצא אוכלים לשאר הבשר דאותה בהמה ששחטו בשבילו אלא ההפסד הוא דשכיח טרפות בבהמות ואפשר שישחטו שתים ושלש עד שימצא בהמה כשרה ואותם הטרפות אינם יכולים למכרם לגויים כי היה כפר קטן ושם הגוים עובדי אדמה אין קונין בשר בדמים ולהכי מפסידי חיותא רוצה לומר מין בהמה פעם אחת פעם שתים פעם שלש.

אוֹי לוֹ לָזֶה, שֶׁהֲרָגוֹ נְחֶמְיָה. קשא הוה ליה למימר 'אוי לו לזה שמת מחמת פינוקו' ולשון זה דנקיט משמע דאוי לו לזה בשביל שהרגו נחמיה שאם היה נהרג על ידי אדם אחר לא היה אוי לו, וקשה מה הפרש יש בזה? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הגאון מהר"י [רבי יהונתן אייבשיץ] ביערת דבש דאם בא על האדם יסורין או מיתה בגזירת שמים הרי זה טוב לו כי בזה הגזרה ניצול מדינה של גיהנם ויבא לעולם הבא אך אם לקה או מת בפשיעתו בעצמו ולא נגזר עליו כן מן השמים הרי זה רע לו בתרתי, שמת או לקה ולא נעשה לו תיקון בזה אלא נשאר בחובתו ולכן אוי ואבוי על זה שפשע בעצמו והפיל עצמו לבור שחת! עד כאן דבריו יעוין שם. והנה ידוע דאמרו רז"ל (מכות י:) מגלגלין חובה על ידי חייב, ואם היה זה מת על ידי אחרים אפשר לומר שמיתה זו נגזרה עליו מן השמים והיתה הסיבה על ידי אדם זה שהוא חייב דמגלגלין חובה על ידי חייב אך מאחר שהיתה הסיבה על ידי רבי נחמיה שהוא צדיק וזכאי ודאי אין מגלגלין חובה על ידו ואם כן מוכרח לומר דאין זה גזור מן השמים ולכן אוי לו לזה שמת ולא הועילה מיתתו לתקנתו אלא מת בעבור שפשע בעצמו ללמד עצמו בתפנוקין גדולים.

נַעֲנֵיתִי לְךָ, קוּם אֱכֹל. הא דלא אמר לו כן תכף בעת שהביא לו הוכחה מן הברייתא? נראה לי בס"ד דיש לומר הברייתא איירי באדם ששם בטחונו בהקדוש ברוך הוא דוקא ואינו מבקש מן הציבור כלום ולא איירי בזה שהוא מבקש מן הציבור שיפרנסוהו בכך אך אחר שראה מעשה אחותו דן בדעתו כי נעשה כן על ידי אחותו בהשגחה מן השמים שתביא לו תרנגולת פטומה ויין ישן בעבור זה האדם כאשר בקש ולכך אמר לו קום אכול דנעניתי לך.

'לְשׁוּם מַתָּנָה'? הָא לָא שָׁקִיל. עיין קושית מהרש"א. ונראה לי בס"ד בפשיטות דמה שאמר רבי מאיר 'אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס' לא איירי בהיכא שנתנו לו ולא קבל אלא הכונה הוא שרואה העניים באים אצל הגבאי ומבקשים ממנו פרנסה והוא אינו רוצה לבא עמהם לבקש פרנסה לכן אמר רבי מאיר דנותנים לו לשם הלוואה דסבירא ליה כיון דאינו בא לבקש פרנסה כשרואה אחרים מבקשים ונוטלין שמע מינה שהוא ביישן הרבה ואם יתנו לו לשם צדקה לא יקבל! לכן יתנו לו מעיקרא לשם הלוואה ואין לנו לנסות לתת לו תחלה לשם צדקה ואם לא קבל אז ניתן לו לשם הלוואה, חדא למה נביישו בחינם על הספק ועוד אם ניתן לו לשם צדקה אז אם ניתן לו אחר כך לשם הלוואה גם כן לא יקבל כי זה ניכר שאומרים לו לשם הלוואה כדי שיקבל. אבל רבנן, יש אדם שהוא בוש לתבוע בפיו לשם צדקה אבל אם יתנו לו מעצמן לשם צדקה יקבל ורובא דעלמא כך היא מידתם שלא לתבוע בפה ולכן אזלינן בתר רובא וניתן לו מתחילה לשם צדקה ואם לא קבל ניתן לו לשם הלוואה.

הֲוָה קָא מִיקַלְּיָן כַּרְעֵיהּ דְּמַר עוּקְבָא. הא דנעשה הנס לאשתו ולא לו נראה לי בס"ד דידוע אין הגבורות מתמתקין אלא בשורשן וכל מי שהוא ממדת הגבורה יוכל למתק הגבורות יותר. ולכן הבאירות שחפר אברהם אבינו עליו השלום שהיה סוד החסד סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וּמִלְּאוּם עָפָר (בראשית כו, טו) מצד הקליפות שלהם אבל יצחק אבינו עליו השלום חפר באירות ולא רבו עליהם כי הוא היה סוד הגבורה. לכן ממתיק הגבורות יותר וכיון דנמתקו הגבורות נמנעים ונחלשים הקליפות וידוע דהאשה היא בסוד הגבורה והאיש בסוד החסד לכן באיש אין אותיות 'אש' מחוברים יחד אלא יו־ד מפסיק ביניהם אך באשה אותיות 'אש' מחוברים ולכן אשתו של מור עוקבה היה לה כח למתק הגבורה ולהיות לה נס לקרר האש יותר מבעלה.

אֲנָא שְׁכִיחְנָא בְּגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא, וּמִקָרְבָא הֲנָיָתִי. יש להקשות מאי מדה כנגד מדה יש בזה? ונראה לי בס"ד כי זה הנס שנעשה עתה להם שנתקרר האש ולא נכוו בו הוא הבטחה שהבטיח השם יתברך לישראל לעתיד לבוא דכתיב כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ (ישעיה מג, ב) אך עתה אין זמנה של הבטחה כי על זמן העתיד לבוא נאמרה ונמצא בהאי עובדא שאשתו של מר עוקבא לא נכווית באש נתקיימה בה הבטחה שנאמרה לעתיד לבוא קודם זמנה והיינו מדה כנגד מדה משום דהנייתה קדמא ואתייה לעני. ועוד נראה לי בשכר הצניעות שישנה אצל האשה זכתה להמשיך בזכותה חסדים למתק גבורות האש וידוע כי אורות החסדים הם נסתרים בסוד מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת (משלי כז, ה) וטעם זה של הצניעות רמזה אותו באומרה אֲנָא שְׁכִיחְנָא בְּגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא כי נמצא אתי צניעות כדכתיב כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה (תהלים מה, יד) לכן יש בי כח להמשיך חסדים שהם צנועים למתק בהם הגבורות ועוד מִקָרְבָא הֲנָיָתִי על פי מה שבארנו בס"ד.

נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּמְסֹר עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מה שאמר כן, משום דבהלבנת פנים אזיל סומקא ואתי חוורא (בבא מציעא נח:) ולכן נח לו ליפול תוך כבשן האש דהוא סומקא ולא ילבין פני חבירו שבזה אזיל סומקא. ואף על גב דהכא בעובדא דמר עוקבא לא הוה רבים אלא הוא ואשתו עם כל זה כיון דהוה נשיא ורבים מצויים אצלו אז זה היה בוש ברבים דחושב כיון דנודע דבר זה לנשיא יתוודע לרבים וכשהוא רוצה אותם בוש מהם. ואף על גב דהכא הוא רדף אחריהם ונמצא דלא אכפת לו נראה הוא לא סלקא דעתך דהוא מר עוקבא הנשיא אלא חשב שהוא אדם אחר פשוט וממנו לא יתבייש וגם היכן יראה אותו אחר כך כדי שיבוש ממנו מה שאין כן הנשיא מוכרח לראותו בכל יום.

מְנָא לָן? מִתָּמָר, דִּכְתִיב: (בראשית לח, כה) "הִיא מוּצֵאת". נראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת (שיר השירים ז, ח) והוא דאמרו בגמרא (בבא מציעא נח:) במערבא במאי זהירי טפי? אמר ליה בחוורא דאפי שנזהרים שלא להלבין! ולכן הכתוב קא משבח לבני מערבא זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר אשת יהודה ופירש על מה הדמיון ואמר שֶׁשָׁדַיִךְ רוצה לומר השלכתיך היא 'לאש כלות' רוצה לומר לאש המכלה דנח להם להשליך עצמן לכבשן האש המכלה ושדיך לשון השלכה בתלמודא כמו שאמרו שדא ליה שרי ליה.

דַּהֲוָה רָגִיל לִשְׁדוּרֵי לֵיהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי כָּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. נראה לי בס"ד כונתו במספר זה כנגד יחוד אותיות שם הוי־ה שהם ארבע אותיות ובבריאה הם סוד מאה והבינה המתגלית ביום כפור היא סוד בריאה. גם אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי כמנין משכיל [400] כי היסוד הנתקן בערב כיפור נקרא משכיל שהוא מספר ת' ובזה מבטל ר־ע עי־ן [400] דקליפה שהוא מספר ת'.

עַיְפִינְהוּ וְשַׁדְרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ. הקשה מהרש"א כיון דלקח ת' זוז איך הותר לו ליקח עוד, דהלכה רווחת אם יש לו מאתים זוז אסור לקבל צדקה? ולכאורה קשא על דבריו דמנא ליה לומר דהבן נתן לו המעות? ודילמא כיון שראה דמזלפי ליה יין ישן לא נתן לו כלום והחזיר המעות לאביו! ואפשר דהבין מהרש"א ז"ל שנתן לו כיון דהבן נכנס לפנים וראה אותו בעל הבית שהוא יודע שאביו ישלח לו המעות הקצובים ועיניו מצפות להם איך יתכן שהבן יצא ולא יתן לו כלום והרי זה מביישו בודאי שלא יעשה כזאת ועוד שראה שאביו כיון לשלחם לזה וזכה בהם על ידי השליח. ונראה לי לתרץ קושית מהרש"א לפי הבנתו דסבר אותו עני הא דאין רשאי לקבל צדקה עוד היינו מקופה של צדקה אבל מיחיד פרטי לית לן בה. ועוד יש לומר דהכא שאני כיון דזה ששלח לו עתה ת' זוזי תכף ומיד חזר ושלח לו ת' זוזי דהוא יודע שיש לו כבר ת' זוזי ועם כל זה שלח לו שרי לקבל ועוד יש לומר אולי זה היה חייב לאחרים ת' זוזי וכיון שנתן לו פרע להם ונמצא אין בידו כלום. ועוד יש לומר דאף על גב דמר עוקבא היה נותנם בתורת צדקה הנה אותו עני היה בן טובים ומתבייש ולכך דרכו לשלוח אותם לו בתורת הלוואה וגבי הלוואה ליתיה להאי כללא. מיהו לשון עַיְפִינְהוּ וְשַׁדְרִינְהוּ מדוייק בהבנת מהר"ם שיף ז"ל דהבן לא נתן המעות והחזירם לאביו ואז אביו כפלם ושידרם אליו.

אַשְׁכַּח דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ: שִׁבְעַת אַלְפֵי דִּינְרֵי סִיאַנְקִי. נראה לי בס"ד זכה להשלים שבעה אלפים להורות כי כונתו היתה לתקן המלכות שנקרא בת־שבע והעלה אותה לאצילות ששם סוד האלפים ששם נעשים השבעה אחדים שבעה אלפים.