בן יהוידע על כתובות נ.

בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ. נראה לי בס"ד הא דנקיט המבזבז רוצה לומר אפילו דחזינן ליה שהוא מבזבז בדבר הרשות אפילו הכי אמרינן ליה בצדקה אל תבזבז יותר מחומש. והטעם לחומש דידוע שהצדקה היא תיקון המלכות שהיא פרצוף חמישי בחמשה פרצופין לכן הצדקה שהיא תיקון שלה תהיה חלק חמישי ולכן לא יפריש מתחילה חלק חמישי אלא ההפרשה תהיה תחילה חד מעשרה ואחר כך יכפול עוד חד מן עשרה שאז יהיה בין הכל חשבון חומש. וכן כאן אף על פי שבחמשה פרצופין היא פרצוף חמישי עם כל זה בסדר ספירות היא ספירה עשירית והכתוב אמר מַלְוֵה הֳ' חוֹנֵן דָּל (משלי יט, יז) . נמצא מה שנותן לצדקה כאלו נותנו לגבוה ולכך גם במלכותא דארעא יהבי מזרע האדמה חומשא למלכא ולמדו זה מן חק אשר שם יוסף הצדיק ע"ה במצרים דכתיב וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם (בראשית מז, כד) והוא עשה כן משום דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא שצריך האדם לבזבז חומש לגבוה. ומה שצריך להפריש תחלה חד מעשרה ויכפול עוד ואינו מפריש מתחלה חומש, נראה לי בס"ד הטעם לרמוז לו שאל יבקש שכר מצות הצדקה בעולם הזה שנבראת באות ה־ה שמספרה חמשה אלא יניח השכר לעולם הבא שנבראת ביו־ד שמספרה עשרה.

(בראשית כח, כב) "אֲעַשְּׂרֶנּוּ", לְבַתְרָא כִּי קַמָּא. נראה לי בס"ד הטעם דקפיד לעשות באופן זה שיהיו שוים שתי המעשרות ולא יעשר בשנית לפי חשבון, דידוע הצדקה והמעשר הוא תיקון המלכות שהיא בסוד שם הוי־ה במלוי ההי־ן כזה יו־ד ה־ה ו־ו ה־ה ששם זה שוין המלוי והפשוט לכך מעשר שני פעמים כל אחד חד מן עשר ויהיו שוים כי חד מעשר כנגד הפשוט וחד כנגד המלוי.

(תהלים קו, ג) "אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת" זֶה הַזָּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. ונראה לי בס"ד הבנים כשהם קטנים נקרא עליהם שם טף וכל זמן שנקרא בהם שם טף נחשבים קטנים ולזה אמר (תהלים קו, ג) אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי 'מִשְׁפָּט' אותיות 'שם טף' דהיינו שומרים בניהם בזמן שנקרא עליהם שם טף ואלו צריך שישגיח בשמירה עליהם בְכָל עֵת כיון דהם קטנים צריך להשגחה בכל עת. והא דנקיט בזן בניו 'כשהם קטנים' תרתי הפכיים שהם 'משפט וצדקה' נראה לי בס"ד כי מאחר שהם קטנים אין לו הנאה מן מעשה ידיהם ולכן נמצא הוא זן אותם בתורת צדקה שאין לו הנאה מהם אך נקראת מזונות אלו בסוג משפט דחייב בזה מצד הנימוס כיון דאלו קטנים אי אפשר להם לפרנס עצמן כלל. וכן בזן יתום ויתומה בתוך ביתו בעיקר הפרנסה נקראת משפט דכתיב וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא כה, לו) כי אין להם אחד ואחד שיפרנסום ואם לא יפרנסו אותם אחרים ימותו ברעב, אך עושה בזה הפרנסה ענין צדקה בשביל שזן אותם בתוך ביתו שהוא דרך כבוד ומנוחה ולא יתן להם אכילה כדרך שנותנים לעני המחזר על הפתחים שיאכלו בשווקים וברחובות ולא עוד אלא שמשיאן גם כן הא ודאי חשיב זה צדקה.

(תהלים קיב, ג) "הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד", רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא: חַד אָמַר: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ. וְחַד אָמַר: זֶה הַכּוֹתֵב תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וּמַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים. נראה לי בס"ד הטעם דקרי לתורה בשם 'הוֹן וָעֹשֶׁר' כי תורה שבכתב חמשה ספרים ותורה שבעל פה ששה סדרים והתורה ניתנה לנו מסוד הבינה שיש בה חמשים שערים ולכך התחילה בבי־ת הרי זה נרמז באותיות הו־ן ולכך נקראת הוֹן. וכל זה הוא בחלק הנגלה אך יש לנו עוד תורה בחלק הסוד ולזאת מכנה בשם עוֹשֵׁר כי סוד במלואו כזה 'סמ־ך וי־ו דל־ת' [576] עולה מספר עוֹשֵׁר [576] .

(תהלים קכח, ו) שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אַתּוּ לִידֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם. נראה לי בס"ד ביבום יתחדש קטטות בין איש לאשתו שזה המייבם יש לו אשה ובנים מכבר ועתה מכניס את היבמה צרה לאשתו ומה גם כי טבע האנשים של האחים עלולים להיות ריב ביניהם וכל אחת שונאה חברתה ועתה מכניס הבעל את היבמה צרה בביתו הא ודאי יעלה הריב ביניהם כאש להבה הן בין הנשים הן בין האשה לבעלה! ועוד גם כן יוולד קטטות בין אחיו של המת דמשורת הדין המייבם יורש נכסי אחיו המת וזה קשה על שאר האחין ויוליד קנאה ושנאה ביניהם ועוד בין היבם ובין היבמה השלום רחוק במטתם כי ארבע דעות במטה (פסחים קיב.) ואין כל האצבעות שוות (נידה סו.) ! וכן ענין החליצה גם כן נוגע לשלום כי לפי דעתן של בני אדם חוששין מן החליצה וקשה עליהם עשייתה ולכן דוחין אותה זה על זה וגם דוחין אותה מחודש לחודש ועוד לפעמים האח ירצה לייבם והיבמה רוצה בחליצה מפני שיש לאח בעלה אשה ובנים ולכן אין הענין בא לידי גמר טוב אלא תהיה תלויה ועומדת ובאים היבמה וקרוביה לקבול בבית דין והיבם נשמט ועושה דחיות ואז יהיה קטטות ומריבות ביניהם.

(תהלים קכח, ו) כֵּיוָן שֶׁבָּנִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם עַל דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אַתּוּ לְאִנְצוּיֵי. כתב מהרש"א ז"ל דהרואה שיש לו בני בנים אינו מעביר נחלה על ידי צוואה דהא אפילו מברא בישא לברא טבא אסור משום דשמא יזכה בר ברא (בבא בתרא קלג:) , אך אם אינו רואה שיש לו בני בנים יחוש דבמיתת בנו יבואו נכסיו לקרוב שאינו הגון ולכן מחלק נכסיו בצוואה לקרוביו שדעתו קרובה להם יותר ואז אתו הדיינים לאינצויי כההיא דאמר נכסיו לטוביה וכו' ושניהם קרובים דהוי שודא דדייני (כתובות פה:) עיין שם ויפה פירש. אך מה שאמר דאתו הדיינים למריבה זה בזה בשודא דדייני הוא דוחק דדבר זה לא שכיח שיזדמן שנים שוים בשמות ולא פורש בהם סימן. ונראה לי בס"ד המריבה בין הדיינים תהיה כך דיש חכמים מקיימים לשון הצוואה ויש חכמים מבטלים לשון הצוואה ובזה יזכו היורשים העקרים הנכסים ואפשר שתגדל המחלוקת ביניהם ותעלה להבתה עד לב השמים וכדהוה קודם חמישים שנה בצוואה של הרי"ץ נ"ע שגרמה מחלוקת וקטטה ומריבה בין חכמי ישראל ובתי דינין של כמה ארצות הן בארבע ארצות החיים הן בחכמי בגדאד ודמשק וארם צובה ואזמיר ושלונקי ועוד יש כותבים פסקים לבטל הצוואה ויש כותבים פסקים לקיים הצוואה והולידה שנאה ופירוד הלבבות ביניהם בעונותינו הרבים ה' הטוב יכפר! ולכן אמר לו שמואל לרבי יהודה שיננא לא תהוי באעבורי אחסנתא וכו' (בבא בתרא קלג:) , פירוש אף על פי שאתה שיננא חריף גדול וחכם ומבין שתוכל לסדר לשון חזק בצוואה שיהיה מוסכם אליבא דכולי עלמא, עם כל זה לא תכניס עצמך בדבר זה דאעבורי אחסנתא. ולכן דריש כֵּיוָן שֶׁבָּנִים לְבָנֶיךָ דמצד עצמך לא תעביר נחלה כמו שכתב מהרש"א ז"ל אז שָׁלוֹם עַל דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּלָא אַתּוּ לְאִנְצוּיֵי ! ונראה דדייק לפרש זה השלום על דייני ישראל משום דהוה ליה למימר 'שלום לישראל' וכיון דאמר 'על ישראל' מפרש בדיינים שהם גדולים ועומדין על ישראל.